רגעי הסיום של השנה הם זמן טוב להביט לאחור ולהשוות את מה שהיה / יוסף טיקוצ’ינסקי

1.
איפה היינו ואיפה טעינו:
ההשוואה הבלתי נמנעת בין הטיסה שנחתה מארה”ב השבוע לזו שנחתה לפני שנה בדיוק

שנה כל כך מורכבת ואמוציונלית, שנה כל כך עמוסה ורוויה באירועים ותהפוכות, מקשה עלינו להחזיק ראש ולשים לב לכברת הדרך המשמעותית כל כך שעברה מדינת ישראל בשנה הזאת, ולדרמות שהקיפו אותנו הן במישור הפוליטי, הן בהיבט הביטחוני, הכלכלי וכמעט בכל נושא.
המהירות בה התרחשו המהלכים הפוליטיים, לא הותירו לנו זמן לעכל את משמעותם. ההתמודדות של כולנו עם הקושי הכלכלי היום יומי, כמעט השכיחה מאיתנו את פיגועי הטרור הקשים שחזרו לרחובות הערים כולל הערים החרדיות, עד כדי כך שהיו גם כאלה ששאלו ברצינות גמורה, האם הפיגועים בבני ברק ובאלעד אכן התרחשו השנה או שזה היה בכלל בשנה שעברה, פתאום זה נראה רחוק כל כך.

קשה מאוד לסכם שנה כזאת, שהיתה עמוסה ומורכבת, מהקשות שידענו. אבל רגעי הסיום של השנה הם זמן טוב להביט לאחור ולהשוות לפחות את מה שהיה כאן בימים ההם של פרוס שנת תשפ”ב ואיך נראים הדברים בפרוס עלינו התשפ”ג הבאה עלינו לטובה.

קשה מאוד לזכור, שרק לפני שנה, בימים ההם בזמן הזה, נפרס שטיח אדום למרגלות המטוס ממנו ירד ראש ממשלת ישראל הטרי והרענן נפתלי בנט, אשר פסע מעדנות לכיוון הבית הלבן כדי להצטלם לוחץ יד לנשיא ביידן בפתח פגישתם בארבע עיניים.

היו אלה רגעי השיא בקריירה של בנט מכל הרגעים בימי חייו. הוא היה ראש ממשלה טרי ומבטיח, שהקים ממשלה בלתי צפויה ובלתי אפשרית וכעבור פחות מחודשיים הוא כבר נסע לקצור את תהילת העולם ולהיפגש עם נשיא ארה”ב. עד לאותם רגעים ועד בכלל, נהנה בנט מימי התהילה הספורים שהיו לו כשהתפקיד עדיין לא דרש ממנו מאומה ורק סיפק לו את היוקרה.

רק כשחזר בנט ונחת בישראל בערב ראש השנה, הוא הבין לראשונה שמכאן מתחיל המבחן האמיתי, גל הקורונה הרביעי שעדיין השתולל אז, המאמצים הכבירים שהתחיל לעשות כדי להעביר תקציב מדינה, המצב הביטחוני והטרור שכבר החל להרים ראש במקביל לגרורות מבצע שומר החומות שהסתיים חודשים ספורים קודם לכן, כל אלה גרמו לבנט להפנים עד כמה התפקיד שלו הוא לא קייטנה.

אבל בנט היה נחוש, באותם ימים הוא עדיין האמין בכל ליבו שהוא על המסלול הנכון. הוא התכוון להקים ממשלה בלתי אפשרית רק כדי להרחיק את נתניהו, אחרי כן אפשר יהיה לסדר את הקלפים מחדש לטובתו. אותו בנט שרק שנתיים קודם לכן עוד חיטט בפחי האשפה של הקלפיות כדי למצוא קולות אבודים שאולי יעלו אותו מעל לאחוז החסמה, עשה את הבלתי ייאמן והגיע לתפקיד ראש ממשלת ישראל. ההצלחה סיממה אותו והוא היה בטוח שמכאן השמים הם הגבול.

התכנית המקורית של בנט היתה שנתניהו יפנה את מקומו, הוא וחבריו החדשים יעבירו תקציב מדינה ואז אפשר יהיה לחשב את המסלול הלאה, איך בונים מחדש את הבייס שלו של שקד ואיך מצליחים להישאר כמה שיותר זמן על הגלגל.

הפעם הראשונה בה משהו התחיל להשתבש, היתה כשנתניהו הכריז שהוא לא מתכוון ללכת לשום מקום. הוא נשאר על כסא ראש האופוזיציה והצהיר שהוא הולך לנענע ולזעזע את כסאות הקואליציה עד אשר יפלו היושבים אליהם ארצה. אמר – ועשה.

בשלב זה נכנס בנט לסוג של תחרות פסיכולוגית, הוא עבר לתכנית ב’ והחליט להתיש את נתניהו בחזרה, עם העברת תקציב מדינה ועם אינסוף פשרות עם חבריו שלחצו עליו וסחטו אותו, גנץ בתחום הביטחוני בפגישותיו עם אבו מאזן, ליברמן עם התקנות והגזירות ההזויות שהנפיקו עבורו נערי האוצר, כהנא עם הרפורמות מרחיקות הלכת בתחום דת ומדינה, על הכל הוא חתם ובלבד שינצח באותה מלחמת התשה, ובלבד שעמלו לא יהיה לשווא. הוא כבר יושב על כסא ראש הממשלה והוא לא מתכוון להחמיץ את ההזדמנות הנדירה שניתנה לו.

והנה היום, כעבור שנה בדיוק, הוא יושב בביתו ברעננה מאחורי שכבות הפלדה שעדיין לא פורקו ומנסה לחשוב איך זה קרה לו בעצם. את המילים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא הוא אולי זוכר קצת מגירסא דינקותא, אבל כעת הוא בוודאי לא צריך שיסבירו לו אותן.

ובטיימינג מרתק ואף מופלא, ברגעים אלה בהם העיתון שאתם אוחזים בידכם עושה את דרכו אליכם, עושה גם ראש ממשלת ישראל יאיר לפיד את דרכו מניו יורק בחזרה לישראל, אחרי שהצליח בימים האחרונים של השנה לקצור לעצמו רגעי תהילה על הבמה העולמית של עצרת האו”ם, שם נשא נאום רווי בחשיבות עצמית. נשמע מוכר, משהו…?

גם לפיד כמו שותפו החדש-ישן, הצליח להשיג לעצמו את תפקיד ראשות הממשלה באמצעות קומבינה וניצול ההזדמנות, וגם הוא מנצל אותה היטב לצורך הטמעת התדמית שלו כראש ממשלה. הוא נשא את נאומו כאילו הוא המנהיג הנבחר של מדינת ישראל שאמור גם להנהיג אותה כמה שנים טובות קדימה.

במקרה שלו, לפיד לפחות יודע שזה תפקיד זמני אבל את עונשו של חטא ההיבריס הוא חייב ללמוד מהשותף שלו. זה קרה ממש לידו, קרוב מידי לעיניים שלו. לפיד חוזר מהבמה הבינלאומית והשאלה שהוא צריך לשאול את עצמו היא – איפה הוא יהיה כעת חיה בשנה הבאה בזמן הזה. האם הוא עומד להישאר בעמדת השפעה? ראשות ממשלה או לפחות חברות בקואליציה? כרגע הסיכויים לא גבוהים מידי. אבל גם אם כן, יש לו הרבה מה ללמוד מהלקח שלמד שותפו על בשרו, בדרך הקשה.

2.
מי ישפל ומי ירום:
משקד ועד זנדברג, הפוליטיקה הוכיחה שוב שהיא הדבר הכי לא צפוי שיש

ההשוואה בין הסיטואציה הפוליטית הנוכחית לזו שהיתה כאן לפני שנה בדיוק, לא מסתיימת אצל בנט, ואם עוצרים לרגע ממירוץ האירועים המטורף ומתבוננים אחורה, מתקבלת תמונה לא פחות ממדהימה.

בשנה שעברה בזמן הזה, דנו כולם בספקולציות האם הממשלה תחזיק מעמד או תיפול, אך ככל שתקציב המדינה התקדם לקראת אישורו, רווחה ההנחה שהממשלה הזאת תחזיק יותר זמן ממה שצפו לה. ההסתברות שהיא תמלא את ימיה כבר לא נראתה מופרכת כל כך.

לפני שנה בזמן הזה, לצד בנט שישב די בבטחה על כסאו, ישבה גם אילת שקד שעמלה לבנות לעצמה ‘בייס’ חדש. היא הבינה שלימין היא כבר לא יכולה לחזור והיתה בטוחה שאחרי עוד כמה חודשים בשלטון היא תבנה עם בנט בית פוליטי חדש שיחזיק אותה על הגלגל אחרי עידן נתניהו. באותם ימים היא לא היתה היחידה שלא הבינה את המציאות אבל היום היא ממשיכה לא להבין את המציאות שאחרים כבר כן מבינים.

בעוד שכמה מחבריה התעוררו בזמן, חזרו לגוש הימין וקנו את עולמם, היא נזכרה מאוחר מידי והיום היא מנסה להילחם באחוז החסימה, כשהיא משתמשת במסרים מביכים של בקשת סליחה וחזרה לימין, בעודה יושבת עדיין בממשלה עם לפיד ועבאס. כמה שמצבה היה גרוע בעבר, היא לא חלמה לפני שנה שהיא תגיע היום לתחתית הרייטינג אליה לא הגיעה מעולם.

לפני שנה בזמן הזה, ישב ליברמן עם פקידי האוצר והכינו את הדרישות שלהם לחוק ההסדרים כתנאי לתמיכתם בתקציב המדינה. איש עדיין לא חלם שהמיסוי שהם ידרשו יהיה על רב קו, על שתיה מתוקה וכלים חד פעמיים, ואיש לא חלם שכעת בערב ראש השנה תשפ”ג, ליברמן כבר יוציא את כל התחמושת הכבדה שברשותו כדי לשרוד מעל אחוז החסימה, למרות שרוב בקשותיו התממשו.

לפני שנה בזמן הזה, יקירת הממשלה ויקירת השמאל דאז, היתה בכלל עידית סילמן, שנטלה על עצמה את התפקיד הבלתי אפשרי של יו”ר הקואליציה. היא התרוצצה בכל ההצבעות ובכל הלילות הלבנים שהליכוד גזר על המליאה, ותיאמה עמדות בין הניגודים שהרכיבו את הקואליציה. סילמן הפכה בכך לאישה המושמצת ביותר בימין ואת המילים הקשות שהיא ספגה מצד חברי ליכוד, פעילי ימין וביביסטים בפרט, אי אפשר להעלות על דף כלשהו, קל וחומר שלא מעל דפי יתד נאמן.

תארו לעצמכם שבאותם ימים היה מגיע מישהו ומספר לנו שבערב ראש השנה תשפ”ג, אותה עידית סילמן תהיה ממוקמת ברשימת הליכוד לכנסת במקום משוריין, במיקום גבוה עוד לפני יולי אלדשטיין, לפני דוד ביטן, הרבה לפני גלית דיסטל אטבריאן והרבה לפני חיים כץ. מי שהיה טוען כך היה מקבל תגובה בצורת אצבע מסתובבת על הרקה.

חטא היוהרה הפוליטית לא דילג גם על מתן כהנא ועל יועז הנדל, שרים בממשלה שהיו מאוד בטוחים בכסאם והיו בטוחים ללא ספק שהם כאן כדי להישאר ולהביא את השינוי. גם הם לא תיארו לעצמם שהשנה הזאת תיגמר כשהנדל מחוץ לפוליטיקה וכהנא ממוקם אי שם ברשימה המורכבת מחיבור לא ברור של גנץ וסער, במיקום שלא מאפשר לו לדרוש שוב תפקיד שר גם אם ייכנס לקואליציה.

המצב הזה זהה גם בגוש השמאל, באותן מפלגות שלראשונה מזה שנים רבות הצליחו לכבוש את השלטון ולקבל את כסאות הקואליציה. תמר זנדברג וניצן הורביץ קיבלו לראשונה בחייהם תפקיד שר ואיש לא חלם שבערב ראש השנה הזה כבר תהיה זנדברג מחוץ לפוליטיקה, הורביץ ימצא את עצמו מבויש ונכלם בשולי הרשימה ואת ראשות המפלגה כבשה היו”רית לשעבר שאיש לא חלם שהיא תחליט לחזור ועוד לנצח.

גם את צמרת מפלגת העבודה איישו שרים כמו עמר בר לב ונחמן שי, שלא חלמו שבוחריהם יעיפו אותם כל כך מהר לתחתית הרשימה עד שהם כבר ישקלו להתפטר מרוב מבוכה. בכחול לבן המצב לא היה שונה בהרבה ואנשים כמו איתן גינזבורג שהיו נאמנים לגנץ בכל ליבם, מצאו עצמם במיקום לא ריאלי בגלל חיבור מאולץ ולא ברור עם גדעון סער ושריון ביטחוניסט נוסף לצידו של גנץ.

אותן מפלגות שמאל שקיבלו את השלטון באופן נדיר, לא תיארו לעצמן באיזו מהירות הן תיאלצנה להילחם שוב על מקומן ולחזור למקום בו השלטון שוב נראה רחוק ומי יודע כמה שנים יחלפו עד שזה יקרה שוב.

הפוליטיקה של תשפ”ב היתה הפכפכה לא פחות מזו של תשפ”א, אותה שנה שהביאה עמה את התפרקות ממשלת ביבי וגנץ והקימה את הממשלה הבלתי צפויה של בנט, לפיד ועבאס. הפוליטיקה של תשפ”ב הוכיחה שאחרי כל סערה בלתי צפויה, עלולה לבוא עוד סערה – עוד יותר בלתי צפויה. בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, אי אפשר לומר על שום תרחיש שהוא אינו אפשרי ואי אפשר לשלול שום הערכה ולקבוע מראש שהיא לא תתממש. שנתיים רצופות של הפתעות כאלה כבר לא מותירות מקום לספק.

3.
ההתפכחות והלקח:
לצד הדרמות הגדולות, שנת תשפ”ב עשתה לנו קצת סדר בראש

סיכום מהיר של ההתרחשויות הפוליטיות בשנה החולפת, מביא עמו גם משב רוח אופטימי יותר, מעט תקווה לצד ההשתאות מרמות ההזיה אליה הגיעה המערכת.

ההתפתחויות שהחלו עם הקמת הממשלה והמשיכו עם נפילתה המהירה יחסית, הצליחו לעשות קצת סדר בתוך הכאוס, קצת לסדר את המפה בצורה נכונה יותר ואפילו מעט הגיוניות.

הניסיון של בנט ושקד להקים ממשלה עם לפיד, סער ומנסור עבאס גם יחד, נתפס בתחילה כצעד מהפכני ולא מובן, שרבים קיוו וייחלו שהוא יביא עמו שינוי בפוליטיקה הקשוחה בישראל. אבל ההתפרקות המהירה של ההרכב הזה הוכיחה שזה לא סתם עוד ניסיון שלא צלח, אלא תמונת מראה למה שהציבור באמת רוצה וחושב.

רוב הציבור בישראל נוטה ימינה וזה נתון שאיש לא מתווכח איתו, הוא מוליד גם את הרצון של כמה שיותר מפלגות להצטייר כמרכז ולא כשמאל, וזה מה שגורם לאנשים כמו אלקין וסער להצהיר שהם לא שמאל אלא הסמן הימני בממשלה. נפילת הממשלה עשתה לאנשים סדר בראש והוכיחה להם שאנשי ימין צריכים להיות בממשלת ימין ולא בממשלה הטרוגנית מעורבת.

השנה הזאת סיפקה תהליך של התפכחות גם עבור הימין וגם עבור השמאל. הימין הבין שהוא חייב להתארגן על עצמו בצורה אחרת, יעילה יותר והשמאל הבין עוד יותר לעומק שעם תפיסת העולם שלו בפני עצמה, אין לו ממשלה כי פשוט אין רוב בעם שיקנה את הסחורה הזאת. זו המציאות מבלי להיכנס לשאלה אם זה טוב או רע.

הציבור הישראלי מגיע לבחירות הבאות רגוע יותר, עם תמונת מצב ברורה יותר של מי אני ומי האויב שלי. שני הגושים עדיין נלחמים על חייהם ומנסים לגרד את ה-61 אבל הפעם המצביעים עושים זאת בלב שלם יותר, עם הבנה שממשלה מעורבת כבר לא טובה להם והם רוצים ממשלה שתפעל לפי האג’נדה שלהם, בלי שיבלבלו אותם עם שותפויות חדשות ולא קלות לעיכול.

ובזהירות אפשר לומר, כי זו היתה שנה של התפכחות גם עבור הציבור החרדי. כשבפעם הראשונה מזה זמן רב, את המהלכים נגד שמירת התורה והמצוות הובילו למרבה הכלימה אנשים חובשי כיפה שרק בשנה שעברה עוד היו שותפים לגיטימיים בממשלת ימין וחרדים. זאת היתה שנה בה כיהנה ממשלה עוינת, כזו המגיעה פעם בכמה שנים ונותנת לנו סטירת לחי שמזכירה לנו היכן אנחנו חיים ועל מי אי אפשר לסמוך.

בדרך כלל מניסיון העבר, אחרי ממשלה עוינת קמה בס”ד ממשלה ידידותית יותר, אחרי שנות רעב מגיעות גם שנות שובע, ויש לציבור החרדי את כל הסיבות להאמין ולקוות שהממשלה הבאה תהיה קצת יותר טובה, יהודים אל ייאוש. אבל השנה הזאת הביאה להתפכחות חשובה ולסינון קריטי של המפה, השנה ראינו בדיוק מי לנו ומי לצרינו.

לכן יחד עם האופטימיות הזהירה, חייבת לחלחל שוב גם ההבנה את מי הציבור החרדי באמת צריך בכנסת ובמוקדי ההשפעה על חיי היום יום שלנו. הלקח הזה נלמד היטב בשנה האחרונה והוא חייב להישאר איתנו גם כשהמפלגות החרדיות יחזרו לממשלה עם מה שמכונה השותפים הטבעיים. זה הלקח המרכזי שצריך להילמד משנת תשפ”ב והוא זה שצריך ללוות אותנו אל הקלפיות של תשפ”ג.
תחל שנה וברכותיה.

הטור פורסם במוסף ‘יתד השבוע’ מבית יתד נאמן