השיעור השבועי: פרשת ויצא • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

לפני כמה ימים באנו מיום ט וי בכסלו שחל ההילולא ויום ההולדת וחג הגאולה של הגהק האדמור הגדול רבי דב בער הרבי האמצעי של חסידות חבד ובנו של מרן רבינו הגדול בעל התניא קדישא.

והשבת תחול הילולות הקודש של מרנן ורבנן קדושי עליון הגאונים הקדושים הראשון הוא המהרש”ל רבי שלמה לוריא זיעא בעל הים של שלמה על השס והאדמור הגדול רבינו אברהם דב מאווריטש זיעא בעל הספר הנפלא הבת עין על התורה ותלמידו של הרהק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיעא שקבור בצפת עיהק והגהק גדול חכמי ורבני מרוקו מהעיר אקא דודו של מור זקני ה”ה רבינו שלום אביסרור זיעא זצוקל שקבור בנתיבות יע”א בעל הנתיבות שלום חידושים על כל התורה כולה בדרך הפרדס ובהסברת מלא מדרשי פליאה שיהיו מליצי יושר על כולנו לטובה ולברכה גדולה בגשמיות וברוחניות ולגאולה פרטית וכללית שנזכה לעלות לבית המקדש השלישי תיכף ומיד ממש ורק בשורות טובות ומשמחות ישועות ונחמות אמן ואמן

פרשת ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כח,י).
יציאה זו רומזת לירידת הנשמה מ”באר שבע”, מקור הנשמה למעלה, ל”חרן”, העולם הזה הגשמי והחומרי.
“וילך” – ירידה זו פועלת בנשמה בחינת ‘הילוך’, כפי שנאמר “ונתתי לך מהלכים בין העומדים”.
“חרנה” – על-ידי ירידה זו מתגלה ב”חרן” הה”א שבה, דהיינו הכוח האלוקי המהווה ומחיה את העולם, “כוח הפועל בנפעל”. כמאמר רז”ל, שהעולם-הזה נברא בה”א.
(ספר-השיחות תשנ”ב כרך א עמ’ 138).

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כח,י).
יהודי צריך לצאת מבאר-שבע, בית אביו – ד’ אמות של קדושה וללכת לחרן – חרון אף של מקום בעולם, כדי לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.
וכפי שהיה אצל יעקב אבינו שגם בהיותו בחרן לא נגרע מדרגתו ומעבודתו בענייני הקדושה ואף בירר וזיכך שם את ענייני העולם, כמבואר בחסידות שבעבודתו עם צאן לבן, בירר והעלה את ניצוצות הקדושה שבהם.
נתינת הכוח לעבודה זו היא כנאמר בהמשך: “והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך”. הקב”ה מתייצב לימינו של האדם ומסייע לו בעבודה שהוא מטיל עליו לעשות.
(ספר השיחות תשמ”ח חלק א’ עמ’ 119).

ויצא יעקב מבאר שבע (כח,י).
מבארה של שבועה. אמר: שלא יעמוד עלי אבימלך ויאמר השבעה לי כשם שנשבע לי זקניך… (מדרש רבה).
יעקב נמנע מלכרות ברית עם אבימלך, ולא כאברהם ויצחק שכרתו ברית עמו. בטעם הדבר יש לומר:
יש הבדל יסודי בין עבודתם של אברהם ויצחק לבין זו של יעקב. אברהם ויצחק עסקו בעיקר בדחיית הרע ובשלילתו, שהרע לא יתנגד לקדושה, אך עצם מציאות הרע נשארה בתקפה. לכן מאברהם יכול היה לצאת ישמעאל, ומיצחק – עשיו. משום כך כרתו ברית עם אבימלך, כי בזה דחו את הרע שלא יתנגד להם.
לעומתם, יעקב עסק בזיכוך הרע ובהפיכתו לטוב, היינו שלילת עצם מציאות הרע. לכן היתה “מיטתו שלמה”. משום כך לא כרת יעקב ברית עם אבימלך, שהרי מלחמתו היא נגד עצם מציאותו של אבימלך.
זהו: “וילך חרנה” – הוא הלך ל”חרון אף של מקום”, לבררו ולהפכו לטוב.
(ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ’ 88).

וילך חרנה (כח,י).
מדוע נאמר “חרנה” ולא “לחרן”? יש לבאר זאת: דהנה הליכה זו רומזת לירידת הנשמה לעולם הזה, עולם שבו הנשמה היא מציאות נפרדת מהקב”ה (בגלוי) ואין נרגשת בה כלל השפעת הקב”ה. לכן נאמר “חרנה”, שכן “לחרן” מדגיש את הקשר וההמשכיות למקום היציאה, ואילו הביטוי “חרנה” מבטא את הנתק השורר בין חרן לבין באר-שבע.
(ספר-השיחות תנש”א חלק א עמוד 141).

ויפגע במקום (כח,יא).
ויפגע: …ורבותינו פירשו לשון תפילה (רש”י).
מכיוון שהניסיונות הנקרים לאדם, כאשר הוא נפגש פנים אל פנים עם ענייני העולם, קשים מהניסיונות העומדים לפניו בהיותו בד’ אמות של תורה, לכן בטרם יציאתו מעולמה של תורה וכניסתו לענייני העולם, עליו לעורר רחמים על עצמו ולהתפלל לה’ שיעזרהו ויסייעהו, שיוכל להחזיק מעמד במערכה הכבדה ובניסיונות שנכונו לו.
(ליקוטי-שיחות כרך א עמ’ 61).

ויפגע במקום (כח,יא).
לשון תפילה… ולמדנו שתיקן תפילת ערבית (רש”י).
המילה ‘ויפגע’ רומזת שההגעה למקום היתה כאילו בלי כוונה. ויש לשאול, מדוע לומדים תפילת ערבית דווקא מהמילה הזאת?
יש לבאר, שההסבר הפנימי לכך שתפילת ערבית היא רשות, הוא משום שתפילה זו קשורה בדרגה כה גבוהה, שאי-אפשר להגיע אליה בעבודת האדם. זו אתערותא דלעילא שאין אתערותא דלתתא מגיעה לשם, והיא נמשכת ויורדת מאליה. לכן נלמדת תפילה זו מ’ויפגע’, כי מכיוון שדרגה זו אינה מושגת על-ידי עבודה, נמצא שההמשכה היא כאילו בלי כוונה, בלי יחס לעבודת האדם.
(ליקוטי שיחות כרך כה, עמ’ 156).

כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (כח,יא).
שירא מפני חיות רעות (רש”י).
הליכת יעקב לחרן רומזת לירידת הנשמה למטה. בעולם הזה הגשמי, ‘עולם’ מלשון ‘העלם’, הגילוי של שמש ומגן הוי’ אלוקים, מוסתר ונעלם – “כי בא השמש”. יתר על כן, העולם הזה מלא קליפות וסטרא-אחרא – ‘חיות רעות’ – ויש להישמר מפניהן.
(ספר השיחות תשנ”ב כרך א, עמ’ 139).

ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (כח,יא).
וישם מראשותיו: עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות (רש”י).
מדוע הקיף יעקב באבנים רק את ראשו ולא את שאר איבריו? ממה-נפשך: אם חשש מחיות רעות – היה עליו לדאוג לכל גופו, ואם בטח בקב”ה שיצילו – למה לו להקיף באבנים את ראשו?
אלא כאן הורה לנו יעקב אבינו דרך בעבודת הבורא: בשעה שהולכים ל’חרן’, כשיוצאים לעולם הגדול, ויודעים ששם ישנו ‘לבן הארמי’ –על האדם להבטיח בראש וראשונה שה’ראש’ לא ייפגע; הראש חייב להיות מוגן. העמל והיגיעה בהשגת פרנסה צריכים להיות רק בידיים: “יגיע כפיך כי תאכל” – יגיעת כפיים דווקא ולא יגיעת הראש. על הראש יש להגן מפני כל אותן ‘חיות רעות’, שכן הוא צריך להישאר פנוי לעניינים שבקדושה ויראת-שמים.
זאת ועוד: ההגנה על הראש צריכה להיות על-ידי אבנים, בחינת דומם, שמשמעותם קבלת עול-מלכות-שמים מוחלטת, בלא תערובת של שכל ורגש.
(לקוטי שיחות כרך א, עמ’ 61-62).

וישם מראשותיו (כח,יא).
עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות (רש”י).
מפרשי רש”י מסבירים שיעקב הקיף את כל גופו בחומת אבנים ולא רק את ראשו. מדוע אפוא נאמר “מראשותיו” – “סביב לראשו”? כמו-כן צריך להבין את התועלת בהקפת הגוף בכמה אבנים, הרי החיות הרעות יכולות לקפוץ מלמעלה?
הביאור בזה: ‘אבן’ מסמלת תקיפות. הנחת האבנים הייתה בעיקרה פעולה רוחנית – יעקב גילה בגופו את אור הנשמה בתוקף גדול. הוא גילה את המציאות האמיתית של הגשמי, שהיא הנשמה. במצב כזה אין חיה רעה מסוגלת להזיק לו, שכן להעלם ולהסתר אין עוד אחיזה במציאות. היות שהמשכן העיקרי של הנשמה הוא במוח, לכן עיקר גילוי זה (היינו הנחת ה’אבנים’) הוא בראש דווקא.
(ספר-השיחות תשנ”ב חלק א עמוד 143).

וישכב במקום ההוא (כח,יא).
כל עשרים שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב. ומה היה אומר… ט”ו שיר המעלות שבספר תהילים (ב”ר פס”ח,יא).
צריך להבין, הרי אמירת ‘שיר’ מעידה על שמחה גלוייה, כמאמר הגמרא, “אין אומרים שירה אלא על היין” ואיך אמר שירה בביתו של לבן? אלא יעקב ראה את תכלית הכוונה של ירידתו למקום שפל זה. הוא ראה את העלייה שתצמח מכך – “ויפרוץ האיש מאוד מאוד” – ולכן אמר “שיר המעלות” עוד בהיותו בבית לבן.
(ליקוטי-שיחות כרך כ עמ’ 126).
* * *
יעקב לא ישן בארבע-עשרה השנים שלמד תורה בבית עבר ובעשרים השנים שעשה בבית לבן.
וסימנך: כתיב (תהילים לא) “בידך אפקיד רוחי”. יעקב ישן בתוך ה’ידך’, כלומר: בין ארבע-עשרה השנים שעשה בבית עבר (“יד”) לבין עשרים השנים שעשה בבית לבן (“ך”).
(ליקוטי לוי-יצחק, עמ’ שלב).
* * *
כל עשרים שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב. ומה היה אומר… ט”ו שיר המעלות שבספר תהילים (ב”ר פס”ח,יא).
ללמדך: גם כשאדם עוסק בפרנסתו ובמלאכתו, ראשו צריך להיות עסוק בפרק תהילים, משניות, תניא וכיוצא באלה.
(לקוטי שיחות כרך ג, עמ’ 792).
* * *
בהיותו בבית-מדרשו של עבר מובן מדוע לא ישן יעקב, כי עסק בתורה יומם ולילה, אך מדוע בבית לבן “לא שכב”?
אלא עבודתו של יעקב אצל לבן היתה עבודה רוחנית – בירור ניצוצות הקדושה שהיו אצל לבן והעלאתם לקדושה, עבודה שלבן הארמי התנגד לה. משום כך היה עליו להיות עירני תמיד, כדי להתגבר על לבן הארמי.
(ליקוטי שיחות, כרך ג, עמ’ 790).

והנה סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה (כח,יב).
התפילה נמשלה לסולם ויש בה ארבעה שלבים, כנגד ארבע הבחינות שבנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה.
ברכות השחר – עניינן הודאה והן כנגד בחינת ‘נפש’.
פסוקי-דזמרה – תוכנם הוא התפעלות המידות והם כנגד בחינת ‘רוח’.
ברכות קריאת-שמע וקריאת-שמע – השגה והתבוננות, והם כנגד בחינת ‘נשמה’.
שמונה-עשרה – התחברות הנשמה המלובשת בגוף עם שורשה ומקורה, בחינת ‘חיה’.
(המשך תער”ב כרך א דף תקה).
* * *
סולם רומז לעבודת הנשמה. כמו הסולם, גם הנשמה – “מוצב ארצה”, בגוף גשמי וחומרי, אך “ראשו מגיע השמימה” – היא מושרשת במהותו ועצמותו יתברך.
המלאכים עולים ב’סולם’ זה – הם מתעלים על-ידי עבודת הנשמה. מאחר שהם מסייעים לנשמות ישראל בעבודתם, ומזככים את תפילתם של ישראל, גם הם מתעלים על-ידי עליית הנשמות.
(המשך תער”ב, כרך ג עמ’ א’תנ-א’תנא).
* * *
והנה סולם – זה הכבש… זה סיני… זה צלמו של נבוכדנצר (מדרש רבה).
סולם מורה על החיבור של “שמים” ו”ארץ”, רוחניות וגשמיות. ב’סולם’ זה – שתי בחינות: ה’סולם’ דקדושה (“זה הכבש… זה סיני”) וה’סולם’ דקליפה (“זה צלמו של נבוכדנצר”).
ה’סולם’ דקדושה הוא – המשכת רוחניות בגשמיות על-ידי לימוד התורה ועסק התפילה, בחינת “עליונים ירדו למטה” (שמות רבה פי”ב).
ה’סולם’ דקליפה הוא – עירוב גשמיות ברוחניות, הגשמת העולמות, בחינת “את מקדש ה’ טימא” (במדבר יט).
התחלת ה’סולם’ דקליפה היתה על-ידי הנחש, בחטא עץ הדעת. ויעקב אבינו, על-ידי ה’סולם’ דקדושה, תיקן את חטא עץ הדעת, כי “שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון” (בבא-מציעא פד).
(אור התורה כרך ה, דף תתלט).
* * *
יעקב אבינו היה בדוגמת אדם הראשון, כמאמר רז”ל (בבא מציעא פד) “שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון”.
אצל אדם הראשון, כדי שיוכל להינשא – נפלה עליו תחילה תרדמה. הרי שהתרדמה היתה מעין הכנה לנישואין. כך אצל יעקב אבינו – שנתו כאן (והחלום) היו הכנה והקדמה לנישואין עם לאה ורחל.
וסימנך:
‘סלם’ במילואו – סמ”ך (120) + למ”ד (74) + מ”ם (80) = 274 – בגימטרייה ‘לאה’ (36) ‘רחל’ (238) = 274.
(לקוטי לוי יצחק, עמ’ שלא).

והנה ה’ ניצב עליו (כח,יג).
הקב”ה בכבודו ובעצמו, כביכול, שומר על הצדיק ואינו מפקיד את שמירתו בידי סתם מלאכים ואף לא בידי אותם מלאכים שנבראו ממצוות הצדיק.
זהו שנאמר (איוב ד,יח) “הן בעבדיו לא יאמין, ובמלאכיו ישים תָּהָלָה”. כלומר: “הן בעבדיו” – בצדיקים, “לא יאמין” – לא ייתן הקב”ה אמון לשום מלאך לשומרם, “ובמלאכיו” – אפילו מלאכיו של הצדיק, שנבראו מכוח מצוותיו ויש להם שפע ממנו, “ישים תָּהָלָה” – גם בהם לא ייתן די אמון לשמירת הצדיקים, אלא הוא בכבודו ובעצמו יעשה זאת.
(כתר-שם-טוב סימן שכ עמ’ 92).
* * *
“והנה ה’ ניצב עליו” – ראשי-תיבות “עניו”.
לומר לך: דווקא על-ידי ביטול, ענווה וקבלת-עול, ממשיכים בחינת “והנה ה’ ניצב עליו”.
רמז נוסף: ‘סולם’ רומז לכבש המזבח (מדרש-רבה), והרי בנוגע לכבש נאמר (שמות כ) “ולא תעלה במעלות על מזבחי”, “שלא יפסיע פסיעה גסה”.
(אור-התורה כרך ה דף תתנ).

הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך (כח,יג).
שוכב עליה: קיפל הקב”ה כל ארץ-ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו (רש”י)
מפרש הבעל-שם-טוב: זו ברכה שלא יצטרך לנסוע ממקום למקום כדי לברר את ניצוצות הקדושה השייכים אליו, אלא יוכל לבררם במקומו.
(כתר-שם-טוב סימן טו, דף ד).

אכן יש ה’ במקום הזה (כח,טז).
וכי קודם לכן לא ידע יעקב שהקב”ה נמצא בכל מקום, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת?
אלא האור האלוקי שמאיר בכל העולמות הוא מבחינת שם אלוקים, ויעקב נוכח ש”אכן יש הוי’ במקום הזה” – שבמקום המקדש מאיר גילוי שם הוי’, שלמעלה משם אלוקים.
זהו שתרגם אונקלוס “לית דין אתר הדיוט”. פירוש: איתא בזוהר שעשרה מאמרות נקראים ‘מילי דהדיוטא’ (מאחר שמאמרות אלה הם מקור לעולמות, שהם בבחינת יש וגבול). ואילו מקום המקדש אינו ‘אתר הדיוט’, כי שם מאיר גילוי שם הוי’, שלמעלה מבחינת העולמות ועשרה מאמרות.
(אור-התורה, כרך ה, דף תתס”ה).

ואנוכי לא ידעתי (כח,טז).
שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה (רש”י).
יש לשאול, הרי במשך י”ד שנה שעשה בבית עבר לא שכב, וכמו-כן לא שכב במשך עשרים השנה שעשה בבית לבן; ודווקא כאן, במקום המקדש, שכב לישון?!
ויש לומר, דהנה שכיבה מורה על ירידה גדולה ביותר, שכן בעת השינה הראש והרגל שווים, ולא ניכרת עליונותו של הראש. זה מצב שהחלק העליון שבאדם, רוחניותו, שווה לחלק התחתון, גשמיותו. אך בפנימיות העניינים יש כאן עילוי נפלא: השוואה זו באה מצד גילוי מהותו ועצמותו יתברך, שהוא לעילא ולעילא מגדרי מעלה ומטה, ולפניו שניהם בהשוואה ממש. התאחדות זו היתה דווקא במקום המקדש, שבו יש המשכת וגילוי אלוקות בתכלית השלימות, ועד לגילוי העצמות.
(ספר-השיחות תשנ”ב כרך א עמ’ 140).

אכן יש ה’ במקום הזה… ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה (כח, טז-יז).
יעקב נוכח, שגם במקום שחיות רעות מצויות בו, מצוי שמו יתברך, וממילא הבין שגם ברוחניות כך הוא – גם במחשבות זרות, שהן בבחינת “חיות רעות”, יש ניצוצות של קדושה שנפלו שם בסוד ‘שבירת הכלים’.
“ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה” – נפלה עליו יראה ורעדה ונצטער בצער השכינה שירדה לבין הקליפות.
(כתר-שם-טוב סימן צג דף יג).

והיה ה’ לי לאלוקים (כח,כא).
הצדיק – אף כשמתרחש אתו דבר טוב יש לו לדאוג, כי אולי מנכים לו מזכויותיו.
זהו “והיה הוי’ לי לאלוקים” – ייתכן שמידת הרחמים (שם הוי’) היא לאמיתו של דבר מידת הדין (שם אלוקים), שמנכים לו מזכיותיו, ולכן עליו להוסיף תמיד זכויות…
(צוואת הריב”ש סימן קב עמ’ 36).

וישא יעקב רגליו (כט,א).
“רגליו” מלשון רגילות. יעקב נשא והגביה את הרגילות שלו מענייני העולם – לעניינים רוחניים. זהו שכתוב (ישעיה נח) “אם תשיב משבת רגליך וגו’ והאכלתיך נחלת יעקב אביך” – אם תגביה ותתרומם מעל לרגילותך, אזי תזכה לנחלת יעקב, שגם אצלו נאמר “ויישא יעקב רגליו”.
(כתר-שם-טוב סימן נז עמ’ 16).

ותקרא שמו ראובן… ותקרא שמו שמעון… על כן קרא שמו לוי… על כן קראה שמו יהודה (כט,לב-לה).
משמעות הדברים בעבודת ה’:
ראובן – על שם “כי ראה ה'”, רומז לההתבוננות בגדולת ה’ עד לדרגה של ראייה, “לאסתכלא ביקרא דמלכא”. התבוננות זו מביאה לידי אהבת ה’ – “כי עתה יאהבני אישי”.
שמעון – על שם “כי שמע ה'”, רומז לעבודה בבחינת “שמיעה” והשגה לבד. עבודה זו מביאה לידי יראה – “כי שנואה אנוכי” (רגש של ביטול, בחינת “נבזה בעיניו נמאס”).
לוי – על שם “יילווה אישי אליי”, רומז להתקשרות והתחברות הנשמה באלוקות על-ידי לימוד התורה.
יהודה – על שם “הפעם אודה את ה'”, רומז להודאה וביטול, “כעבדא קמי מריה”.
(תורה-אור, פרשת ויחי, דף מ”ה עמ’ א’).

ותקרא שמו ראובן כי אמרה, כי ראה ה’ בעניי כי עתה יאהבני אישי (כט,לב).
ותקרא שמו ראובן: רבותינו פירשו אמרה ראו מה בין בני לבן חמי… (רש”י).
הדבר אומר דרשני:
בפסוק מפורש שהטעם לקריאת השם “ראובן” הוא “כי ראה ה’ בעניי”, ואילו רש”י אומר לנו שהיה כאן טעם אחר לגמרי – “ראו מה בין בני לבין חמי”?!
ויש לפרש: מסקנתה של לאה כי “יאהבני אישי” מחמת לידת ראובן, מעוררת שתי תמיהות – א) אם לפני לידת הבן, היתה לאה שנואה, מניין בטחונה שלידת הבן תשנה את יחס בעלה אליה עד כדי ש”יאהבני אישי”? (ומה גם שאף רחל עתידה ללדת!), ב) על-פי התקדימים שהיו אצל אברהם ויצחק, נמצא כי הבנים הראשונים שנולדו להם לא היו צדיקים. אם כן, מנין ללאה שבנה הראשון יהיה צדיק? (שהלוא ברור כי רק בן צדיק מסוגל לשנות את יחס יעקב אליה).
לכך הוצרך רש”י לפרש שיש טעם מוקדם לקריאת השם ראובן: השם מבטא את מעלתו הגדולה של ראובן. ולפי זה מוצדקת מסקנתה של לאה שכתוצאה מלידת בן כזה – בוודאי תהיה התוצאה ש”יאהבני אישי”.
(ליקוטי שיחות, כרך י, עמ’ 92).

הפעם יזבלני אישי (ל,כ).
לשון בית זבול… בית מדור (רש”י).
יש להקשות: מהו הקשר בין שמו של זבולון, מלשון בית זבול, בית מדור, לעניינו של זבולון – “לחוף ימים ישכון”, “עוסק בפרקמטיא”?
ויש לבאר, דהנה הכוונה של עבודת בני-ישראל היא – לברר את העולם ולעשותו כלי הראוי לקדושה העליונה. והמשכת קדושה זו בגשמיות העולם היא בעיקר על-ידי עבודתם של בעלי-עסק, שעוסקים בענייני העולם לשם שמים ומקיימים בהם מצוות, ובכך הם עושים את העולם דירה להקב”ה יתברך. נמצא ש(דוקא) עבודת זבולון אכן הופכת את העולם ל”בית זבול”, דירה לו יתברך.
(ליקוטי שיחות, כרך ל, עמ’ 136).

יוסף ה’ לי בן אחר (ל,כד).
“יסף” חסר ו’ כתיב. זאת מכיוון שעם לידת ה’בן אחר’, בנימין – נחסרה רחל (מתה רחל), היינו שנחסרה אות ו’, שהיא ‘אות חיים’.
(ליקוטי לוי יצחק, בראשית, עמ’ ר”כ).

ויען לבן ויאמר אל יעקב הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני (לא,מג).
טענת לבן היתה:
“הבנות בנותי והבנים בני” – מילא אתה – יהודי זקן הנך, איש הדור הישן, לכן אינני מתנגד שתתנהג כפי רצונך; מצידי תוכל לעסוק בתורה יומם ולילה. אך הילדים הם של דור החדש, המודרני, והם ‘שלי’, ומדוע אתה עושה מהם ‘בעלי מום’, שלא יוכלו להסתגל לעולם החדש…
“והצאן צאני” – בלימוד התורה ועסק התפילה שלך אינני מתערב, אבל בענייני מסחר ודרך-ארץ עליך ללכת בדרכי, דרכי לבן הארמי…
(לקוטי שיחות, חלק ג, עמ’ 790).

ויפגעו בו מלאכי אלקים (לב,ב).
“מלאכי אלקים” – רומז לסיוע שכל אדם מקבל מלמעלה, כמאמר רז”ל (קידושין ל) “הקב”ה עוזרו”.
שני סוגים במלאכים המלווים את האדם ומסייעים לו לבצע את תפקידו בעולם: מלאכי ארץ-ישראל ומלאכי חוץ-לארץ (ראה רש”י פסוק ג).
מלאכי ארץ-ישראל – הסיוע לעבודה בענייני תורה ומצוות. בעבודה זו ניכרת בגילוי קדושה ורוחניות, וכן נאמר על ארץ-ישראל (דברים יא) “תמיד עיני ה’ אלקיך בה”.
מלאכי חוץ לארץ – הסיוע לעבודה בענייני אכילה ושתייה, משא ומתן וכו’, בבחינת “כל מעשיך יהיו לשם שמים”. בעבודה זו לא ניכרת הקדושה בגלוי, כמו בחוץ לארץ שאין הקדושה שורה שם.
בשני סוגי העבודות ניתן סיוע, ליווי מלאכים, מלמעלה.
(משיחת מוצאי ש”ק פרשת נח תש”מ).