“חוקי הגזע“, שפורסמו בלוב בשנת תרח“ץ (1938) בישרו את פרוץ השואה בעבור יהודי לוב, וההתקרבות הגדולה בין היטלר למוסוליני רודן איטליה, ששלט אז בלוב, סימנה ליהודי לוב את העתיד. אומנם, באלבו, המושל האיטלקי בלוב, קיבל ממוסוליני אישור מיוחד לבצע את חוקי הגזע בלוב כראות עיניו, אך למרות זאת בתקופתו של באלבו פוטרו עובדי ממשלה יהודים, ילדים הוצאו מבתי ספר ממלכתיים, מעבר בין ערים חויב ברישיון ועוד.
משנת ת“ש (1940) בשל הצטרפותה הפעילה של איטליה למלחמת העולם השנייה לצד גרמניה – הורע מאוד מצבם של יהודי לוב. לוב החלה לספוג הפצצות כבדות מבריטניה ומצרפת. הרובע היהודי בטריפולי נפגע קשות מההפצצות, יהודים רבים נהרגו, ונזק כבד נגרם לרכוש. כמו כן, באלבו, שהצליח לבלום את האנטישמיות באופן יחסי, מת באותה שנה חוקי הגזע הלכו והוחמרו.
יהודי לוב הוגלו למחנות ריכוז בג‘אדו, בגריאן וביפרן. אל מחנה ג‘אדו, שהיה בעבר מחנה צבאי והומר למחנה ריכוז, נשלחו רוב קהילות מחוז קירנאיקה. התנאים בו היו איומים – הביתנים היו ללא מחיצות, ולכל אחד מהם נדחסו כ-350 נפש בצפיפות נוראית. תנאי התברואה היו מחפירים ויושבי המחנה סבלו מתת-תזונה וממחלת טיפוס הבהרות. כל אלו הביאו לתמותה רבה. הכשירים לעבודה נשלחו למחנות עבודה בכפייה בבוקבוק ובסידי עזאז. מחנות אלו הוקמו באזור מבודד ומדברי, לא היו בהם מבנים אלא אוהלים, והאוכל ניתן בקצובה יומית.
קהילת טריפולי הועברה במחנה צבאי בקרבת טריפולי, והיהודים שוכנו בצפיפות רבה. נוכח המצב, לאחר הצטרפותה של איטליה למלחמה רוכזו הפליטים משפחות רבות בטריפולי אימצו פליטים, שיכנו אותם ודאגו לכל מחסורם. מובן שמנהגי המקום, המגורים והמזון היו זרים מאוד לפליטים, אבל הם היו אסירי תודה לקהילה על מאמציה ושאבו נוחם ועידוד מגילויי אכפתיות אלו. רחל סימון, בספרה “יהודי לוב על סף שואה”, כותבת כי היו פליטים שעבדו בקרב היהודים המקומיים לפרנסתם, אך היה זה למעשה מעין “מתן בסתר”.
יהודים בעלי נתינות אויב גורשו למחנות הסגר ברחבי לוב, והיו שגורשו גם לתוניסיה, לאיטליה ולמקומות נוספים. היו יהודים רבים מלוב שהוגלו למחנות באירופה, בעיקר למחנות ברגן-בלזן ואינסברוק-רייכנאו, ונוסף על הסבל הכרוך במחנות אלו יהודי לוב סבלו גם מתנאי האקלים האירופי הקר שלא הורגלו בו, רבים מבני העדה הלובית במחנות אלו לא שרדו את הרעב, ההתעללויות והמחלות, ונספו. הי“ד. אלה ששרדו שבו ללוב רק בסוף המלחמה.
יהודים לובים ניצולי ברגן-בלזן חוזרים ללוב. על הקרון ניתן לזהות את הכיתוב “Going Home, To Tripoli” וציור דגל בריטניה
יתר יהודי לוב סבלו מחוקים גזעניים שפגעו קשות במעמדם הכלכלי והחברתי – נאסר עליהם לבצע עסקאות נדל“ן מחוץ לקהילה, נאסר סחר חוץ, נאסר לפרסם חומר שאינו בתחום הדתי, ועוד. מצב זה נמשך עד לשנת תש“ג, אז כבשה בריטניה את לוב מידי איטליה הפשיסטית. תקופה זו זימנה דרכי התמודדות שונות. כמו יהודי אירופה, גם יהודי צפון אפריקה ובכללם יהודי לוב, הראו עמידה יהודית מיוחדת והתמודדות עם הקושי בדרכים שונות. ביחידה זו ננסה להתחבר לקשיים שעימם התמודדו יהודי לוב, תוך הבנה לדרכי פעולה ותגובה מסוגים שונים.
“האמונה הייתה משהו שחונכתי עליו, והרגשתי אותה באותה תקופה דווקא ברגעים קטנים של ניסים קטנים”. כך סיפרה רחל עגיב, שניצלה מהתופת בשואה שהגיעה בין היתר גם ליהודי לוב. העדויות הבאות שתקראו, מלמדות על זווית שכמעט ולא סופרה עוד היום – האמונה הבסיסית והפשוטה של יהודי לוב, שהקב”ה משגיח עליהם בכל רגע, באחת התקופות הנוראיות ביותר שידע העם היהודי.
“לעולם ה’ דברך ניצב בשמים”
לצד גבורה אישית, בעדויות שונות של ניצולי שואת לוב ניתן לראות כיצד הם שמרו על מצוות התורה גם כשהסתכנו במוות כפשוטו. עגיב, שמצוטטת מספרו של יצחק טסלר, “מלוב-לברגן בלזן-למעברה”, סיפרה כיצד הכול התחיל. “באלול תש”ג (ספטמבר 1943) הפכה מוחלטת השליטה הגרמנית באיטליה, מה שגרם להחמרה נוספת בתנאי היהודים, וחודש לאחר מכן הועברה הקבוצה מלוב לכלא בפירנצה שבאיטליה תוך הפרדה בין גברים לנשים. בקבוצה זו נכללו גם אמי ואחיי. אני ואמי בתא אחד – ואחיי בתא אחר. אני זוכרת את אחי הקטן, גבריאל, שבכה מרוב רעב לפני שהפרידו בינינו. אחרי מספר שבועות הועברנו למחנה קארפי, צפונית לעיר מודנה. הם כל הזמן היו מכים. אנשים נפלו סביבנו מתים. האחים שלי נשלחו לעבודות כפייה במיון ופירוק נעליים של הנספים. חילקו לנו פרוסה דקה של לחם וכוס מרק מתולע ליום. ואסי, אמא שלי, הייתה מוכנה לוותר על האוכל למעני. היא הייתה חדורת אמונה, ביטחון ותפילה שה’ יציל אותנו מהתופת הזו”.
עגיב העידה על האמונה היוקדת שלהם גם בשיא התופת: “אם זה למשל ביום אחד שמצאתי לפתע אוכל ונתתי לאחי הקטן, או בפעם אחרת שבה הצלחנו להסתתר מהנאצים. כל יום הביא איתו מצבים קשים מאוד – אך בו זמנית גם ניסים קטנים. דווקא מהם הצלחתי לשאוב אמונה וכוח. אני יודעת שבזכות האמונה הצלחתי לשרוד את התופת ההיא ולהעמיד דור המשך. הבריטים וגם הצרפתים הפציצו את טריפולי שוב ושוב, כדי לפגוע בבתי הזיקוק ובמתקני תשתית. כל יום היו הפצצות שזרעו הרס רב בסביבה, ואני זוכרת איך כילדה קטנה, היינו רצים לחדר המדרגות כדי למצוא מסתור. כאשר ההפגזות התעצמו, ונפגעו בניינים בקרבת ביתנו, נאלצנו לברוח ולמצוא מחסה בכפרים מרוחקים. התפילה שהיינו אומרים בשעת ההפגזות היא ‘לעולם ה’ דברך ניצב בשמים’ – ביקשנו מה’ שהגזירות יישארו בשמים ולא ירדו לארץ”.
שמירת המצוות כללה גם ברית מילה, שהתקיימה מתחת לאפם של הנאצים. אהרון וייסברג, במאמרו “ברית דמים בברגן בלזן” מביא את סיפורם של שלושה תינוקות, שהיו בני שמונה חודשים: אהרון, ג’ורג’ ושלום, שהוחבאו בין השמיכות ונימולו בסתר באותו לילה, על ידי הרב עמוס בורבה אימהותיהם, יהודיות מלוב, הבינו שיומם קרב והחליטו למול אותם “כדי שאם נגזר על ילדיהם למות, הרי שימותו כיהודים”. בחסדי שמיים הם ניצלו וחיים כיום בישראל.
עדויות על קיום מצוות מעשיות מזמנות לנו הצצה לתקופה קשה זו והכרת העובדות ההיסטוריות והאירועים שעברו על יהודי לוב בתקופת השואה. בנוסף ניתן לגלות בסיפורים, תיאור של תחושות, מחשבות המציגים תפיסת עולם ומערכת ערכים המבטאים אמונה שורשית ובסיסית שהייתה בקהילה, כפי עדותו של אליהו פדלון שהובאה מספרו של יעקב חג‘ג‘-לילוף, “יהודי לוב בתקופת מלחמת העולם השנייה תחת השלטון הפשיסטי-נאצי”.
“אחד מהביתנים במחנה ג’אדו נקבע כבית כנסת, שלארון הקודש שלו הוכנסו ספרי תורה, שהובאו עם עצורי המחנה ממקומות יישוביהם, וביניהם ספר התורה העתיק “זגייר דרנה”, שסביבו נרקמו אגדות רבות ומייחסים לו מעשי נסים, וכן ספר התורה “גרייב טוברוק”. בית הכנסת, מלבד היותו בית תפילה, שימש גם כבית לימוד לילדים ולנערים בידי מלמדים מבני הקהילה, שהקפידו להרביץ תורה גם בתנאים הקשים של המחנה”, סיפר פדלון.
הערבות ההדדית ושמירת המצוות – בתוך התופת
בחזרה לאמונה היהודית היוקדת, בלב התופת, אמונה שגם הובילה לערבות הדדית בין היהודים. משה מגידיש ממחנה ג’אדו, סיפר (מתוך ספרו של לילוף): “החיים במחנה היו קשים מאד, הגברים עבדו בעבודות השוטפות במחנה וכן בעבודות כפייה שונות, שכל אחת הייתה עבודת פרך לשמה (כמו חפירת בורות וכיסויים, העברת ערמות חצץ ממקום למקום וכו’). למרות כל זאת, אפשרו לנו לשמור על הדת – אחד הביתנים הקטנים נקבע כבית כנסת. על הכשרות שמרנו בעזרת המזון ששלחה לנו קהילת טריפולי מדי פעם וממעט המזון שקנינו בסתר מהכפריים הערבים. בהיותי צעיר ומלא אנרגיית נעורים, מדי פעם בלילות הייתי מסתכן וחומק מהמחנה דרך פרצות שהייתי עושה בגדר, יוצא לכפרים הערבים סביב וקונה מזון למשפחתי לידידים ולמכרים. עזרתי גם בטיפול בחולים, שרוכזו באחד הביתנים שנקבע כמרפאה”.
דוגמא נוספת לערבות הדדית בבנגאזי, היא כאשר עם פרוץ המלחמה שוכנו פליטים במחנה ליד בנגאזי. התברואה במחנה הייתה לקויה, השירותים היו פרימיטיביים, כינים ופשפשים שרצו בכול, השלטונות התירו לפליטים לטייל כל יום במשך שעתיים בחצר המחנה, ומאוחר יותר אף – לבקר בבנגאזי, בתחילה בקבוצות תחת משמר ואחרי כן באופן חופשי… רחל סימון, בספרה “יהדות לוב על סף שואה”, כותבת: “יהודי בנגאזי לא חסכו מכספם, כדי שלפחות ילדי הפליטים יזכו לתזונה טובה יותר”.
היהודים מלוב שמרו על תורת ישראל והקפידו לקיים את המצוות, גם בתנאים הקשים מנשוא במחנה. שבועות ספורים אחרי הברית, הגיע חג החנוכה. מספרת שושנה סלהוב, לבית לביא, שהייתה אז בת שבע: “למשפחתנו היתה חנוכיה שעברה מדור לדור, יותר ממאה שנים. במקום נרות שמו בה מרגרינה וקרעו חוטים מהשמיכות שישמשו פתילות, והניחו את החנוכיה על אדן החלון. אלא שאז הנאצים התקרבו, האסירים היהודים מיהרו למשוך את השמיכה שהונחה תחת החנוכיה. והחנוכיה נשברה”. שברי החנוכיה לא נזרקו אלא שימשו לשחזור של אותה חנוכיה”. עד היום שושנה מדליקה בה את נרות החנוכה.
“אכלנו אוכל כשר תוך סכנת נפשות במחנה”, מספר ניסים לביא, “לקחו אותנו מיד לעבודות פרך. חפירת תעלות לאורך קילומטרים, ביצורים וכו’. האוכל היה בצמצום רב, מנת לחם אחת לשבוע, מעט לפת עם מים, תרד מעופש שכלל תולעים קטנות מבושל עם מים כמרק. אני, כיהודי שומר מצוות, לא יכולתי לאכול מה”מרק” הזה והייתי מחליף תמורת לחם או ירק אחר. התפתח מסחר בלחם, היו שחילקו את הלחם לשבעה חלקים, ותמורת מנה יומית היו מקבלים בגדים, סיגריות או פריטים אחרים. פעם גנבתי, תוך סכנת נפשות, כרוב מהחצר שליד המטבח. החבאתי את הכרוב בתוך המעיל אבל מיד ראו שאני מחביא משהו. בקשתי מחברי, בנג’מין, שיעזור לי ויאכל גם מהכרוב משום שאם לא אני אתפס ויהרגו אותי. בנג’מין פחד ולא רצה לאכול. למזלי ובדרך נס, הצלחתי לאכול את כל הכרוב מבלי להיתפס… במחנה שהינו כשנתיים. עם השחרור של בנות הברית, הועברנו למחנה צבאי שם שהינו מספר חודשים. חודש לפני חג סוכות שנת תש”ו (1945) חזרנו לטריפולי. ראוי לציין כי עמדה לנו (לכל יהודי טריפולי ובנגאזי) זכות אבות, וכולנו חזרנו לטריפולי שלמים גם אם לא בריאים ב-%100″. את דבריו כתב בספר “לחזור מן התופת”.
עוד עדות: “הגיעו הימים הנוראים: במקום בית הכנסת המפואר והמהודר הוקם אוהל קטן ושפל קומה, במקום שבעה ספרי תורה מקושטים ומעוטרים בפרחים שימש ספר תורה אחד, במקום בגדים חדשים ומגוהצים למשעי לבשו המתפללים בגדי חול מלוכלכים וקרועים, הזוהמה שררה בכל. תפילות ר”ה ויו”כ נערכו כמובן בחושך מחמת איסור הדלקת אור בתקופת המלחמה. ר”ה ויו”כ, הימים הנוראים, בהם אבות ובנים מלאו בהמוניהם את בתי הכנסת ושפכו את צקון לחשם בהדרת קודש ונעימי זמירות, נהפכו לימים של עצב, יגון וצער”, מספר בספר של ע’ גואטה, “יהדות לוב”. עוד נכתב: “השמועות על מחנות ההשמדה של הנאצים עוררו דאגה וחרדה לאין קץ. את צער הפרידה ממשפחותיהם הרגישו העצורים במיוחד בשעת תפילת נעילה של אותו יום כיפור, בשעה זו נהגו כל יהודי טריפולי להביא את ילדיהם לבית הכנסת, לרבות התינוקות, לברכת כהנים. ועתה כרסמה בהם התחושה המדאיגה: ‘האם אשוב ואראה שוב את ילדי?’ בדמעות על פניהם ובלב שבור וקודר ערכו את התפילה הנשגבת והמיוחדת מכל תפילות השנה, אין ספק כי דמעותיהם של מדוכאים הללו הן שעלו לשמי מרום ומחו את זכר הפשיזם מספר החיים וזירזו את קיצו. לא עברו ימים רבים וכל העצורים קבלו את הבשורה המרנינה לשוב לבתיהם”.
“הרב המחנך” שלא התפשר על הכשרות
בתוך שלל העדויות והסיפורים, בולטת דמותו של הרב ציון לביא, שהובא למחנה ברגן בלזן היישר מלוב. בעדויות שונות ממחנה ברגן בלזן, עולה דמותו המיוחדת של המורה והמחנך, ציון לביא – מלוב. אין ספק שהרב ציון לביא במנהיגותו (הבלתי רשמית) היה מקור השראה לתלמידיו ולכל מי שבא במחיצתו. בעדויות הוא מכונה: “הדמות המרכזית”, “הצדיק”, “שושנה” ועוד.
“הדמות המרכזית הייתה ללא כל ספק ציון לביא, המורה הצעיר והצדיק, הוא נחרת בזיכרוני כאחד ומיוחד, צדיק, גיבור, חסיד ואמיץ. השעה 11 בבוקר. לפני כשעה הסתיים המסדר השני, הספירה של האסירים שלא יצאו לעבודה מחוץ למחנה, על המגרש עולה טור ארוך של כשלושים-ארבעים ילדים, ובראשם המורה ציון לביא והם שרים: “עם ישראל חי”… “אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו”… לא הפסקתי להסתכל על המראה הקדוש הזה. איזו גבורה נפשית! אפילו קציני הס.ס. ראו ולא העזו לפגוע בלביא. מיד עם בואו אירגן המורה לביא “בית ספר” בעבור הילדים שבאו עמו מלוב, וזאת למרות האיסור החמור שלא לארגן לימודים. אבל לביא עמד מעל החוק, הוא לא הכיר בחוקים אחרים חוץ מתורת ה’. באמצע מגרש המסדרים הושיב את תלמידיו, ושם בגיא צלמוות שרו תינוקות של בית רבן: “יגדל אלוקים חי וישתבח… לפדות מחכי קץ ישועתו”, מתאים את דומות. בפנקס הקהילות לוב-תוניס מסופר: “המחזה נחקק בזיכרונם של עצירי המחנה באירופה כמחזה תנ”כי… ציון המלמד לא היה מוכל להתפשר על מזון לא כשר גם מטעמי פיקוח נפש, ודאג להחליף דרך קבע מזון מבושל בלחם יבש. התנהגותו ועקרונותיו היו למופת לאלו מעצירי ברגן בלזן שהכירוהו ובאו עימו במגע”.
“המורה לביא היה איש צעיר וירא שמים, אהוד ומוערך”, מספר אבל הרצברג, ומתאר אותו כ”שושנה”. “למרות הרעב הכבד, דחה לביא בשאט נפש את המרק שחולק במשורה. ולמה? כי לפעמים צפה חתיכת בשר סוס במרק ואכילת בשר סוס אסורה. עמידתו האיתנה של לביא בייסורי הרעב וסירובו לאכול את המזון המועט שבמועט גם במחיר סיכון חייו גרמו לחלק מחבריו, לחשוב שהם “חייבים לאלץ את לביא לאכול מרק”, כי הרי פיקוח נפש קודם לכל. הרצברג ידע שבעיני חלק מהכלואים, לביא נהג בחוסר אחריות כשסירב לאכול תוך סיכון חייו, אבל הרצברג הבין שהתנהגותו של לביא לא נבעה משמירת הכשרות בלבד, אלא מאמונה עמוקה ובעלת משמעות רחבה הרבה יותר של “להבדיל בין הטמא לטהור!” כפי שהסביר לביא. דהיינו, לשמור בכל תנאי על צלם אנוש ולא לעבור את הציווי האלוקי הראשון: להבחין בין טוב (טהור) לרע (טמא).
חלומו של הרב בברגן בלזן
“כשלוש מאות יהודים מלוב הגיעו לברגן בלזן, ומיעוטם שרד את המלחמה. מלבד הקושי הבלתי ישוער של החיים בברגן בלזן ניצבו יהודי לוב מול הקושי להבין את השפה ואי יכולתם לדבר עם היהודים במחנה באידיש, מה שהוריד את סיכוייהם לשרוד. ברצוני לציין סיפור מעניין שארע לקראת השחרור, שאם לא הייתי עד לו – הייתי מתקשה להאמין שקרה. שלושה ימים לפני השחרור מברגן בלזן, הרב יעקב בורביע, שהיה אתנו בין עצורי המחנה מטריפולי, עפ”י חלום שנגלה לו – הורה לנו לצום שלושה ימים. צום, שאמור לכלול את כולם, כולל ילדים ואפילו תינוקות, ולו לשעה ביום שתימנע מהם ההנקה, ובסיום שלושת ימי הצום, להכין סעודה חגיגית משותפת לכולם, אשר במהלכה תבוא בשורת השחרור. בשל כבודנו לרב ואמונתנו בו, עשינו כאשר צווינו. בתום ימי הצום, ערכנו סעודה חגיגית ממצרכי המזון שליקטנו, ומסחר החליפין שביצענו אף הצלחנו להשיג עוף שלם כשר. והנה אנו באמצע הסעודה החגיגית, פרצו אנשי ס”ס, ובשאגות הוציאו אותנו מהצריף, וחלומו של הרב התגשם. אומנם, זה לא היה השחרור המלא שלו ייחלנו, והועברנו למחנה אחר, אך היה בו קץ העינויים, ההשפלות והחיים הקשים בברגן בלזן”, הוסיף לספר.
לדבריו: “נלקחנו ע”י הגרמנים במשאיות לאזור צפונית למודנה שבאיטליה. לאחר מספר ימים, הוכנסנו לקרונות רכבת משא אטומים, ללא נוחיות ומזון, והוסענו למחנה הריכוז ברגן בלזן, שבצפון גרמניה. בשל היותנו נתינים בריטיים, זכינו ליחס מועדף לעומת עצורים אחרים. שוכנו כקבוצה בצריף אחד במסגרת משפחתית, נותרנו בבגדינו האזרחיים ולא הולבשנו בגדי אסירים, ובנוסף למזון שקיבלנו במחנה יחד עם כל האסירים, קיבלנו תוספת של חבילות מהצלב האדום. חבילות אשר אפשרו לנו סחר חליפין, שסייע לנו בשמירת הכשרות, אפילו את הסדר של פסח השתדלנו לקיים בחלקו, בהכנת מעט יין ממעט צימוקים, שאמי הצליחה להסתיר בין חפציה”.
תחקיר והכנה לעריכה: יעקב רוזנפלד. באדיבות: גנזך קידוש השם
בכיתי כמו תינוק.
כבן למשפחה טריפוליטאית.. כאדם ששמו ציון ועוסק בשירה ובחינוך.. פשוט נמסתי מאותו ציון קדוש וזך..
איזו כתבה..