בגדד, תר”ס
בתום מסע מפרך, הנגיד יוסף אברהם שלום, הגיע אל מפתן ביתו של רב רבנן, רבן של כל בני הגולה שהכל ציפו למוצא פיו: מרן רבנו יוסף חיים זכר צדיק וקדוש לברכה, הידוע בכינויו על שם ספרו הנפוץ, ה-‘בן איש חי’.
מקום משכנו של מרן רבנו יוסף חיים, הפך לתל תלפיות שהכל מצפין למוצא פיו. שאלות של חיים ומוות היו מונחות לפתחו, מכל קצוות תבל הגיעו אגרות עמוסות בשאלות הלכתיות, אגרות עמוסות בדאגות אישיות שממתינות לפתרונן והמוני יהודים שהגיעו לשחר את פניו מכל רחבי תבל.
דרך ארוכה עשה מיודענו הנגיד יוסף אברהם שלום, מהעיר כלכותא שבהודו, עד לבגדד שבעיראק. באותם ימים לא היו מטוסי מנהלים שיעבירו את אילי ההון ממקום אחד למשנהו, גם לא רכבי פאר מנקרי עיניים. קושי הדרך היה רב, אולם לא אחד כמותו יוותר על התייעצות במעונו של גדול הדורות, שאליו היה מקורב.
עז חפצו היה להקים בית חולים מפואר בארץ הקודש של אותם ימים. הארץ שהייתה נחשלת ורבים מבניה היו מוכים במחלות קשות כמו טיפוס, כולרה, אסכרה ועוד, מצאו עד מהרה את מותם בשל חוסר בתנאים בסיסיים וליבו של הנגיד לא ידע מנוח.
אל משכנו של מרן רבנו יוסף חיים, הגיע הנגיד כדי לבקש את ברכתו למהלך, בטוח שבעוד רגע קט יצא עם מבוקשו בידו, אך ה-‘בן איש חי’ שעיניו צופיות למרחקים, המליץ לו לגנוז את החלום. “במקום בית חולים, הקדש את כספך ללומדי התורה. תקים ישיבה בירושלים, סמוך ונראה למקום המקדש”, הורה רבן של כל בני הגולה.
נאמן למצוות רבו, הקציב שלום סכום כסף ששימש לקנייה אדמה קרוב ככל האפשר לכותל המערבי, כדי לבנות עליה ישיבה שבה ילמדו קבלה ותורת הנסתר לפחות עשרה תלמידים, במטרה לקרב את ביאת המשיח.
רבי יוסף אברהם שלום בחר בחלקת אדמה על גבעה נישאה בגבול, המזרחי של הרובע היהודי בעיר העתיקה ממש מול הכותל. הוא סבר כי הכותל יהיה מקור השראה על ישיבה זו ועל תלמידיה. היו עוד טעמים לבחירה בשטח המיועד. זקני העדה סיפרו לו, כי לפי המסורת התחבר במקום זה הגשר שבנה שלמה המלך מהר הבית אל העיר העליונה. לפי גרסה אחרת, תקף טיטוס עם לגיונות רומי את הר הבית דרך הגשר הזה, ובמעלה הגשר אף פרצו המכבים אל המקדש וטיהרו אותו מן היוונים.
עד היום נשקף מול הגבעה של הישיבה, השריד של קשת רובינזון, הבולט מחומת הר הבית. זכר לחורבן של הגשר, שחיברו עם העיר העליונה.
הנגיד יוסף אברהם שלום, הפקיד את נאמנו משה ששון, כאחראי על כספי ההקדש, כשעל ידו השנייה, לביצוע הפרויקט נבחר הגאון רבי בן ציון חזן, תלמידו ומקורבו של רבנו ה-“בן איש חי”, ששהה כבר בירושלים ועסק בהוצאתם לאור של כתבי רבו.
אבל אליה וקוץ בה. שטח הגבעה הזאת היה שייך בתחילת המאה לווקאף המוסלמי. מנהל הוואקף שראה את גודל תשוקתו של הנדיב לרכוש את השטח להקמת הישיבה, דרש ממנו סכום גבוה פי כמה וכמה מערכו של המגרש בימים ההם. יודעי דבר מספרים כי המנהל הערבי ביקש לעצמו נתח שמן של שוחד בעסקה הזאת.
עסקת המכירה זכתה לביקורת חריפה של המוסלמים, ובצר לו נאלץ מנהל הוואקף לספר כי למרות חשיבותם האסטרטגית והערכית של השטחים הללו, הוא נאלץ למוכרם לפילנתרופ היהודי, בשל הצורך לממן בתמורה החזקת בתי יתומים מוסלמים.
לאחר קניית המגרש, מינה רבי יוסף אברהם שלום חמישה אפוטרופוסים ובראשם הראשון לציון רבי יעקב מאיר זצ”ל, כדי שיבצעו את מפעל הבנייה, כשהנדיב נושא בכל ההוצאות העצומות של בניין הישיבה.
לא קלה הייתה המלאכה, ואפילו הדרך אליה. גם כשהשטח המיועד להקמת הישיבה אותר, הדרך להשגתו הייתה רוויה במכשולים, זאת בשל כך שהקרקע הייתה שייכת לכשבעים בעלים, והיה צורך לקבל את הסכמת כולם למכירתה. בתוך המאמצים לבניית הישיבה, רבי בן ציון חזן נפגש עם ראש “הוועד הערבי העליון” ובתשלום של 30,000 לירות זהב הסכימו על מכירת הקרקע.
בתום משא ומתן ממושך, ההתרגשות הייתה בשיאה, הנה הקרקע נרכשה והבנייה החלה, בוודאי בעוד זמן קצר יהיה ניתן להיכנס את הבניין ולפתוח את שעריו של הישיבה הגדולה, אלא שזמן קצר לאחר תחילת הבנייה, קבוצה של ערבים החלה להעלות טענות שהקרקע שייכת להם. השלטונות ששלטו בפלסטינה של אז, הורו על הפסקת הבנייה והיא שוב התעכבה.
בשנת 1912 החלה שוב בנייתה של הישיבה, אך גם אז, לא הסתיימה. רוחות מלחמה נשבו באוויר ובתוך זמן קצר פרצה לה מלחמת העולם הראשונה. המלחמה שגבתה קרבנות רבים, גרמה לכך שכעבור שנתיים בלבד מאז שהחלה בפעם השנייה, שוב נעצרה הבנייה. הפעם העילה לכך הייתה בשל העובדה שבנק ולירו, שהעביר את כספי העיזבון של מייסד הישיבה יוסף אברהם שלום, שהלך בינתיים לעולמו, נסגר בשל המלחמה.
מכת מחץ
סגירתו של הבנק היוותה מכת מחץ לבניית הישיבה שהופסקה ובה נטלו חלק עשרות פועלים מבני ירושלים של העת ההיא. עד כמה מדובר במכת מחץ, ניתן ללמוד מברכת שנה טובה, שפורסמה בתחילתה של המלחמה, כפי שפורסמה בעיתון החירות בתאריך ז’ בתשרי התרע”ה. “ברכה לראש משביר” מתנוססת הכותרת האלמותית לצד ידיעות על ניצחונות והפסדים במלחמה.
“אנו הח”מ, בנאים, מסותתים ופועלים בהבניין הנזכר פורת יוסף יכב”ץ מהנדיב הידוע לשם ולתהילה וכו’ המנוח יוסף אברהם שלום ז”ל מעי”ת כלכתה, הננו מגישים את תודתנו וברכתנו העמוקה, היוצאת מקרב ליבנו לכבוד מעלת המנהלים הנכבדים עושה צדקה וחסד וכו’ ה”ה השר והטפסר סי’ חיים אהרון ולירו הי”ו והרה”ג המעולה בנן של קדושים וכו’ כמהר”ר ניסים אלישר שליט”א, והאדון הנכבד משתדל וחזרן במצוות התורה ולומדיה וכו’ מר ניסים נחום הי”ו על השתדלותם להחזיק את חמישים וחמישה משפחות פועלים עניים מכל העדות אשכנזים, פרסים, תימנים בזמן נורא כזה, כי לולא היו פותחים את הבניין פורת יוסף בזמן נורא כזה להחזיק את ידי פועלים עניים כמונו, כי אז היינו גוועים ברעב, מתים ברעב ממש, אנחנו, נשנו וטפינו.
“לזאת הננו מברכים את המנהלים הנכבדים הנ”ל, כי יאריכו ימים ושנים בטוב ובנעימים ויכתבו ויחתמו בספר הצדיקים לאלתר לחיים טובים ולשלום… כן דברי החותמים בשם כל הפועלים העוזרים בהבנין פורת יוסף יכב”ץ”.
סגירת הבנק ועצירת החמצן הכלכלי, היוותה כאמור מכת מחץ שגרמה להפסקת הבנייה למשך כמה שנים טובות, עד לשנת 1920, אז חודשה פעם נוספת, הפעם עד לחנוכת הבניין, שהוקם בצורת מבצר ממש, כדי לסתום את הפירצה מצד מזרח של הרובע היהודי ולהגן עליו מפני מתן כלים.
חנוכת הבית
ט”ז בשבט ה’תרפ”ג.
בניין הישיבה הסתיים זה מכבר ויקרא שמה בישראל: מדרש ‘פורת יוסף’. לא יחלפו ימים רבים והישיבה הצעירה תהפוך לאם הישיבות הספרדיות, ששמה נאמר עד היום בקרב רבים בסילודין ובערגה. שמה של הישיבה נקרא כך על שמו של הנגיד יוסף אברהם שלום ז”ל, שנלקח לבית עולמו במהלך בנייתה של הישיבה.
בניינה של הישיבה כלל גם 25 דירות לצוות הישיבה, חדר אוכל גדול ומטבח משותף, מה שלא היה מוכר עד אז בישיבות הספרדיות, שחכמיהן נאלצו ללמוד עד אז שני סדרים בלבד, ואת ארוחת הערב היו סועדים בביתם.
בעיתון הארץ בגיליון משנת 1959 נכתב על הגעגועים לישיבה בעיר העתיקה והאווירה המיוחדת ששררה בה “רבים מתושבי ירושלים זוכרים את הבניין המפואר של ישיבת “פורת יוסף” בעיר העתיקה ליד הכותל המערבי שנזדקר למרחוק ובמיוחד שמורים הזכרונות מישיבת המקובלים ובית הכנסת שלהם שבו היו לומדים קבלה במשך כל הלילה. באותם הימים האווירה של העיר העתיקה משרה אצילות לא על המקובלים אלא גם על לומדי ההלכה היבשה על דרך הפשט הייתה האצילות המסורתית מרחפת מעליהם”.
בהיכל הישיבה הצעירה “פורת יוסף”, נחקקה על לוח-אבן מפואר שנקבע בבימה, צוואתו של הנדיב יוסף אברהם שלום, אותם כתב למעלה מעשור קודם חנוכת הישיבה.
“מכתב המקדיש מיום טו”ב סיון תרע”א
“למעלת אחי ורעי הרבנים הפקידים ומשגיחים על מקום המקודש הזה.
כת”ר יודעים כמה עמלתי ויגעתי בנפשי ודמי, עד אשר זיכני ובניתי בית זבול זה, להוד ולתפארת, במרום הר ציון נגד וסמוך למקדש אלקים וכותל המערבי וכו’. ויזכני ה’ לכונן בו ביהמ”ד לחכמים, שילמדו בו, לקיים מצות והגית בו יומם ולילה. והם ייקחו קצבתם השנתית מפרי ההקדש שעשיתי בעוב”י כלכותא יע”א. ובכן, השבעתי אתכם, אתם המופקדים על מצוה גדולה זו, בשם השוכן בציון אשר לנגד עיניכם ובקדושת המקום הסמוך לכם, – שלא תעלימו עין מהנהגת המדרש הזה ולעשות התנאים המבוארים בצוואתי, אשר טפחתי ורביתי רק ליקבה”ו, לייסד תורה בציון ודבר ה’ בירושלים במקום קדוש כזה, שנא’ עליו: “והיו עיני ולבי שם כל הימים”.
צוואתו של הנדיב, הייתה נר לרגליהם של ראשי הישיבה. כך למשל מרן רבי יהודה צדקה זצוק”ל, שכיהן כראש ישיבת פורת יוסף בשכונת גאולה, חרד כל ימיו מפני אזהרת המקדיש הנדיב לפרנסי הישיבה והעומדים בראשה. במיוחד אחרי שהזכיר בה לשון שבועה (“השבעתי אתכם”). מטעם זה, היה נרתע בין השאר, מלקבל עליו מינוי רשמי של הנהגת הישיבה, או להיקרא בשם ראש הישיבה וכיו”ב.
ראש הישיבה
כאור השחר המאיר את פני המזרח ומפיץ את חשכת הלילה, האירה ישיבת פורת יוסף את יהדות המזרח, ועצרה את הירידה הרוחנית שעשתה שמות בקרב יהדות זו. לשם כך נבנה הבנין המפואר בירושלים העתיקה ע”י הכותל המערבי, ובו ששים (60) חדר, במרכזו אולם ענקי ששמש בית כנסת, – בעשרים חדרים התרכזו כל כתות הישיבה, ספריה ענקית בת רבבות ספרים, ואולם גדול אשר בו השתלמו עשרות אברכים לתורה ולתעודה. וכן מטבח גדול לארוחות חמות ומזינות ללומדי הישיבה.
ארבעים (40) חדר היו מיועדים לדירות עבור לומדי הישיבה החכמים המקובלים שעסקו כל היום ומרבית הלילה בקבלה ובתפלה עפ”י הסוד. לימודי הקבלה נעשו בהיכל כולל שנקרא “עוז והדר” ורבים מחכמי הספרדים המקובלים למדו בו. ביניהם הגה”צ רבי יצחק כדורי זצ”ל, לימים זקן המקובלים וראש ישיבת ‘נחלת יצחק’. כך גם הגה”צ רבי מנצור בן שמעון, אביהם של רבני משפחת בן שמעון וגדולי עולם נוספים.
ראש הישיבה הראשון, היה הגאון רבי רפאל שלמה לניאדו זצ”ל, שעל אף גילו הצעיר, יצא שמו למרחקים בהרבצת תורה והעמדת תלמידים, לצד היותו חבר באסיפת הנבחרים ליהודי ארץ ישראל, בוועד הקהילה ליהודי ירושלים, ובוועד העדה הספרדית בירושלים.
רבי רפאל שלמה נולד לאמו ולאביו חכם מאיר לניאדו בשנת תרל”ו (1876) בעיר חלב שבסוריה. ראשית תורתו למד מפי רבו החכם יוסף ידיד הלוי, מחבר הספר ‘ברכת יוסף’, ולימים אב בית הדין ליוצאי חלב בארץ ישראל, ומפי החכם עזרא חמוי, ראש רבני חלב. ייסד עם חברו, חכם אליהו שמעא את חברת ‘צדקה ומרפא’.
בשנת תר”ס (1900) זכה ועלה לארץ ישראל, והתיישב בירושלים בשכונת הבוכרים. בירושלים למד את חכמת הנסתר מפי החכם המקובל אברהם עדס. בשנת תרס”ז (1907) ייסד יחד עם חברו, חכם עזרא הררי רפול את ישיבת ‘אהל מועד’ שנועדה להעמיד רבנים ומורי הוראות, אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע”ד (1914), נאלצו לסגור את שערי הישיבה.
בשנת תרפ”ג (1923) עם הקמת ישיבת ‘פורת יוסף’ התמנה לראש הישיבה, ושימש בתפקיד זה ברמה. אולם לא רבים היו ימי השלווה, שכן שלוש שנים בלבד לאחר מכן, ביום ט”ו בשבט בשנת תרפ”ה (1925), בעודו בגיל מ”ט בלבד, השיב את נשמתו ליוצרה לאחר מחלה. בתום מסע הלוויה עצוב וכואב, בו נטלו חלק ראשי, רבני ותלמידי הישיבה הצעירה, הוא נטמן אחר כבוד בבית העלמין שבהר הזיתים שבירושלים.
לאחר פטירתו, יצא לאור בשנת תשכ”ו ספרו ‘חיי שלמה’ – דרושים, בקובץ ‘מחלב האר”ץ’ ובשנת תשנ”ט יצא לאור ספרו ‘עטרת שלמה’, בתוך ‘עלה עזרא’ של חכם עזרא עטייה, יורשו בתפקיד. הספר כולל דרושים, מאמרים שפרסם בכתב העת ‘המאסף’, וחידושים, שנמצאו בפנקסים מישיבות ‘פורת יוסף’ ו’אהל מועד’.
לצידו של רבי רפאל שלמה בהנהגת הישיבה, היה גם הגאון רבי בן ציון חזן זצוק”ל. “הוא ניהל את כל הישיבה”, שחזר לימים מרן רה”י חכם שלום זצוק”ל בשיחה ל’תור הזהב’ מבית ‘הדרך’ בכתבה לציון 70 שנה להסתלקותו לגנזי מרומים של הגה”צ חכם בן ציון מרדכי חזן זצ”ל, מקים הישיבה בפועל.
“בהתחלה נבנה בית הכנסת הגדול בישיבה, אחר כך בנה עוד בית הכנסת קטן בשביל הבחורים הצעירים, כי בבית הכנסת הגדול היו מתפללים המקובלים בישיבה, על פי הכוונות. וגם עשה גינה, שתל כמה עצים בחצר של הישיבה, כדי שיהיה לברך ברכת האילנות, אף על פי שכתוב שיותר טוב לצאת מחוץ לעיר לברך, אבל שיהיה קרוב לתלמידי הישיבה לברך”.
דמותו הגדולה של רבי בן ציון ליוותה את הישיבה עד לאחר נפילתה לידי הירדנים ושריפתה של הספרייה הגדולה שהייתה כגולת הכותרת בהיכלה של הישיבה המפוארה. רבי בן ציון, ששימש כרבו של הרובע היהודי באותם ימים, היה זה שהניף את הדגל הלבן וחתם על כניעת הרובע בידי הירדנים. אך על כך בפרק הבא אי”ה.
כתבה נפלאה כמו כל הכתבות הנפלאות שלכם תמשיכו לענג לנו את הזמן.
חחחחח נשר לג.ד.נ אהבתי. חג שמח