בחירת השופטים? אזרחי ישראל מתעניינים ביוקר המחיה / יוסף טיקוצ’ינסקי

1.
סדר עדיפויות מעוות:
זה כבר לא יוקר מחיה, זו טרגדיית המחירים. אבל את מי זה בדיוק מענין?

הדבר האחרון שמעניין עכשיו את רוב בני האדם החיים כיום בארץ ישראל, זה פוליטיקה.

העם היהודי עטוף באבלו על השריפה אשר שרף ד’, ואת מי בכלל מעניינת בימים הללו הרפורמה המשפטית או הרכב הוועדה לבחירת שופטים, עיסוק החולין המוגזם בנושאים המופרכים הללו בכנסת ובתקשורת הכללית הוא לזרא בעיני כל.

והמצב הזה הוא לא רק אצלנו – העטופים ביגוננו, זו גם התחושה אצל רוב תושבי מדינת ישראל. בזמן שהרוחות באולפני החדשות ובכותרות העיתונים מנשבות בעוצמה סביב הוויכוחים הפוליטיים ועתיד בחירת השופטים, יושב האזרח הקטן בביתו ומנסה להוגיע את מוחו בניסיון להבין למה בעצם זה מעניין אותו. יחד עם עיתוני החדשות מגיע גם המכתב מהבנק, מחברת החשמל וחשבון הארנונה, והתמהיל הזה מחזיר אותו מהר מאוד למציאות.

את רוב אזרחי ישראל לא ממש מטריד מי יישב בוועדה לבחירת שופטים והאם לבית המשפט המחוזי או השלום ייבחר שופט כזה או אחר, עד כמה הוא שמרן והאם זה יקרה בשיטת ה’סניוריטי’. כי רגע אחרי הוויכוח הארוך והמאוד חשוב בין נבחרי הציבור בנושא הזה, מגיע המכתב מהבנק שמזכיר לו את התוספת של כמה אלפי השקלים אותם הוא נאלץ פתאום לשלם מידי חודש על המשכנתא.

מחירי מוצרי הבסיס לא מפסיקים לעלות, מחיר הלחם קופץ, מחיר החלב מזנק, כל מוצר אפשרי המונח על מדפי החנויות מנפח ואף מכפיל את מחירו באופן אקספוננציאלי והסוף לכל זה לא נראה באופק. הביטוי יוקר המחיה כבר לא מבטא את המצב, הוא ביטוי מתון מידי והוא היה נכון ללפני שנה ושנתיים, היום זה כבר לא יוקר מחיה זה כבר יותר בכיוון של אסון המחיה, טרגדיית המחירים.

כל זה קורה במשמרת של ממשלת ימין על מלא, שאחת מהבטחות הבחירות המרכזיות שלה היתה מאבק ביוקר המחיה. נתניהו חזר על זה שוב ושוב בקמפיינים והבטיח שממשלה בראשותו תילחם בעלית המחירים. סמוטריץ’ נכנס לנעלי שר האוצר עם הרבה תקוות והצהרות על האתגר המונח לפניו להקל על המחנק הכלכלי. אבל בסופו של דבר, אזרחי ישראל לא רואים ולא מרגישים שום שינוי משמעותי לטובתם אלא רק ההיפך. רובם הגדול לא ממש מתמצאים בנבכי העולם הכלכלי ולא בנויים לשמוע הסברים מלומדים עם גרפים, על מגמות רחוקות של הוזלה מינורית כזו או אחרת, הם מבינים שיש כאן אירוע ענק שלממשלה אין באמת שליטה עליו. ובסופו של דבר – זו האמת.

הממשלה הנוכחית לא לגמרי אשמה למשל בכך שהתשלום החודשי של המשכנתא כיום התנפח בכמה אלפי שקלים לכל חודש. אולי הממשלה לא עושה די כדי לבלום את זה אבל בוודאי שאין לה את היכולת לתקן את זה, אף אחד לא משלה את עצמו שנתניהו וסמוטריץ’ יכולים להניף מטה קסם ולהוריד בבת אחת את כל המחירים לרצפה.

מה שהישראלים כן מצפים שיקרה זה שני דברים מאוד בסיסיים. האחד הוא לראות קצת יותר מאמץ או לפחות לקבל הסברים יותר ברורים מה באמת מתכוונת הממשלה לעשות. כיום אף אחד לא מקבל הסבר ורק נשמעת הצהרה על הנחיה של נתניהו להקים ועדה שתטפל ביוקר המחיה. לא ברור האם מדובר בהלצה או בזלזול, אחת האקסיומות הוותיקות במדינת ישראל היא שאם אתה רוצה לקבור נושא באופן סופי – הקם לו ועדה.

כשאין איך להתמודד עם אתגר כלשהו, דוחפים אותו לוועדה שמוצאת את מקומה לצד שורה ארוכה של ועדות שונות ומגוונות בכל מיני נושאים. כך אפשר להרפות ממציאת פתרונות כי הרי יש ועדה, מידי פעם מפרסמים דיווחים ותמונות מחברי הוועדה שיושבים סביב שולחן ומקמטים את מצחם, ככה כולם מרוויחים. הממשלה עושה קולות של עבודה והאזרחים מבינים שהם צריכים לחכות, כי הרי הוועדה צריכה לסיים את עבודתה, רק מחיר החלב לא מחכה, אין לו בושה.

הדבר השני שאזרחי ישראל היו מצפים זה לקצת יושרה ואמת. הרי נתניהו ושאר נבחרי הציבור לא טיפשים, הם ידעו היטב את המצב כבר מלכתחילה וידעו מראש שלממשלה אין מידי הרבה מה לעשות כדי לבלום את עליית המחירים בצורה דרסטית, בדיוק כמו שכולם יודעים שאין לאף אחד יכולת להוריד בחזרה את מחירי הדירות. זה גדול בכמה מספרים על כל ממשלה ועל כל קדנציה סטנדרטית בת ארבע שנים מינוס.

ובכל זאת, כל זה לא הפריע להם לחרוט את סיסמת יוקר המחיה על דגל קמפיין הבחירות. כל נבחר ציבור שעמד לפני הבחירות והבטיח שיילחם ביוקר המחיה, ידע בבירור שחלק גדול מדבריו הם שקר מוחלט ביודעין. כולם ידעו מראש שאין להם את היכולת להביא הקלה דרמטית במצב אבל דיבורים לא עולים כסף, להבטיח תמיד אפשר, אז למה לא.

זה בדיוק כמו שכל נבחר ציבור מצהיר שהוא זה שיביא את השקט לתושבי הדרום למרות שכולם יודעים שאף אחד לא באמת יכול להתמודד עם המצב בעזה. אבל לדבר אפשר גם אם זה על חשבון חייהם, בריאותם וכיסם של המצביעים.

גם אזרחי ישראל לא טיפשים. הם היו מעריכים הרבה יותר את הפוליטיקאי שהיה בא ואומר להם בפשטות ובכנות: תקשיבו, אני לא קוסם, אני לא הולך להביא לכם ביטחון מושלם וכלכלה זולה, אבל אני מבטיח שאת מה שאני כן יכול לעשות – אני אעשה בלי לנוח ובלי להרפות, בוודאי שבלי לדחוף את כל המצוקות שלכם לקבורת חמור בצורת ועדה כלשהי.

כל אחד מאיתנו היה שמח יותר לראות את נתניהו, סמוטריץ’ ושאר שרי הממשלה מתעסקים מהבוקר עד הערב רק בשני נושאים: ביטחון וכלכלה. כול אחד מאיתנו היה מעדיף לשמוע את הנאומים בישיבות הממשלה ובמליאת הכנסת עוסקים בהחזרת השקט לזירה ביטחונית והכרזת מלחמה בזירה הכלכלית, ולא להיפך.

זה מה שהישראלים רוצים לשמוע, הא ותו לא. וככל שזה לא קורה, מאבדים המצביעים את טיפת האמון האחרונה אם עוד נותרה בכלל בדרג הפוליטי. מחול החרבות שהתחולל השבוע סביב הרפורמה והוועדה לבחירת שופטים היה בעיקר מחול אימים של ניתוק. העם עסוק בשלו והפוליטיקאים בשלהם.

2.
מלחמת האין ברירה:
גם לקואליציה וגם לאופוזיציה יש אינטרס בפשרה סביב הוועדה למינוי שופטים

בזמן שעם ישראל מתמודד עם טורי החשבונות ועם הניסיונות לנהל איכשהו את המאזן ואת המינוס בבנק, עסקו ראשי מפלגות האופוזיציה בשאלה הרת הגורל, מי תהיה נציגת האופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים.

על פי החוק, הכנסת אמורה בעוד פחות משבועיים לבחור בבחירות חשאיות את נציגיה לוועדה לבחירת שופטים והדרישה מצד האופוזיציה היא שלא לשנות את הסטטוס קוו ולבחור גם הפעם את שני נציגי הכנסת שיהיו אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה. הנושא משתלב בתזמון קריטי עם קידום הרפורמה המשפטית, שהוועדה לבחירת שופטים היא חלק עיקרי בה ולכן באופוזיציה מבהירים שכל עוד לא הושגה הסמכה בשיחות בבית הנשיא, כל שינוי חד צדדי מצד הקואליציה יגרום לנתק מיידי בשיחות.

המוזיקה הצורמת שלוותה את נאומי המליאה השבוע, העידה כי מצב השיחות בבית הנשיא לא מרנין. לוין וסער הטיחו דברים קשים זה בזה וחברי ליכוד רבים רמזו שהקואליציה שומרת לעצמה את הזכות לבצע שינויים במערכת המשפט כי לשם כך נבחרה, גם אם בצד השני יהיו כאלה שיעקמו את האף. בינתיים, בצד השני לא מעקמים את האף אלא מבעירים את רחובות תל אביבי וירושלים וזה רק יחמיר אם הקואליציה באמת תתחיל לנקוט במהלכים מעשיים.

נתניהו לפי שעה שומר על שתיקה ובסביבתו רק דואגים לכותרות לפיהן הוא אמר בשיחות סגורות כי לפחות משהו מהרפורמה יקודם כבר בכנס הקיץ של הכנסת. לא בטוח שנתניהו רוצה בכך, הוא היה מעדיף לראות את הרפורמה כולה נגנזת ואת השקט שב לשרור בזירה הפוליטית, הוא נושא עיניו לביקור אפשרי אצל ביידן ולהסכמי שלום מרהיבים חדשים על מדשאות הבית הלבן, כל סעיף טרחני שיוצא משולחנם של לוין ורוטמן רק מעיק עליו ומפריע לו, אבל מצד שני לא בטוח שיש לו ברירה.

נושא הרפורמה נדון כיום בעיקר בתקשורת ובחלק מהרחוב הימני, זה שמלוכד סביב לוין ורוטמן. אפילו חלק גדול מבכירי הליכוד לא ממש מתעניינים ברפורמה, יש להם לא מעט עבודה בהכנת השטח הליכודי לבחירות המוניציפליות, לכל דיל ולכל מהלך שיקדמו ברשות מקומית עשויה להיות השפעה מכרעת על התמורה שהם יקבלו בחזרה בפריימריז הארציים הבאים, לכן הרבה מחברי הכנסת והשרים של הליכוד נמצאים בפחות קשב בכל הקשור לרפורמה או לבחירת שופטים.

מנגד, בקואליציה יש גורמים אחרים שמצפים לרפורמה מסיבות אחרות שישרתו אותם לצרכים כאלה ואחרים, כמו למשל אלה המצפים לחוק היועהמ”שים שהובטח במסגרת הרפורמה והוא עשוי לסייע להם לנהל את משרדיהם יותר בקלות ובשקט, על כל המשמעות הבעייתית המשתמעת. וכשזה המצב, יתכן כי בסופו של דבר לא תהיה לנתניהו ברירה אלא להגיע לאיזשהו סוג של הסדר עם האופוזיציה במסגרת השיחות בבית הנשיא.

ההסדר שנראה ריאלי ביותר הוא הסכמה כי בוועדה לבחירת שופטים לא יחול שום שינוי, ובתמורה תסכים האופוזיציה לקידום סעיף אחר ברפורמה, משמעותי קצת פחות מבחינתה. סביר להניח שאותו סעיף יהיה חוק היועהמ”שים משום שהוא חשוב יותר לכמה וכמה אנשים. בינתיים עוסקת האופוזיציה במלחמותיה הפנימיות על איוש הנציגות בוועדה, מה שמאפשר לקואליציה לנסות ולהיכנס בין הסדקים הללו, לעשות הפרד ומשול ולהגיע לסיכומים, שאם בכלל יושגו, הם ייחתמו כנראה רק ברגע האחרון.

הדד-ליין הקצר שנותר עד למועד בחירת הנציגים לוועדה, נעשה רותח ומתוח כשהוא מהווה הזדמנות להתפרצות האמוציות משני הצדדים על הרפורמה בכללותה. נראה שלשני הצדדים לא תהיה ברירה אלא לקחת את הצעת הפשרה באי חשק ורצון, כאשר האופוזיציה המפולגת תעדיף להבטיח את הנציגות שלה בוועדה, ואילו בליכוד אין מספיק לכידות לקדם יחד מהלכים דרמטיים באופן חד צדדי ונראה שלוין ורוטמן נשארו קצת לבד באירוע.

לוין מצידו ינסה למוסס את המהלך והוא רמז כבר השבוע כי למרות שהחוק מחייב את מינוי הוועדה לבחירת שופטים, הוא כמי שעומד בראשה לא יכנס אותה ולא יבחר שופטים בפועל, אלא ימתין לרפורמה שתאפשר לו לחולל שינויים. כך או כך, המתיחות סביב הנושא הזה תגבר ככל שיתקרב ה-14 ביוני ועד אז תצטרך להתקבל ההחלטה שתשפיע על מה שיקרה עם הרפורמה כולה בהמשך.

3.
פרא אדם:
הממשלה חייבת לומר לח”כים הערביים את האמת הלא מנומסת: לכו תדאגו לעצמכם

מופע אימים נוסף שהתחולל השבוע במליאה, היה כשחברי הכנסת הערביים כינסו דיון 40 חתימות המחייב את נוכחות ראה”מ, כדי לזעוק על מחדלי הפשיעה ברחוב הערבי ועל מספר השיא של רציחות הדדיות המתחוללות בכפרים בהם מתגוררים צאצאי מי שעליו הבטיח הקב”ה ‘והוא יהיה פרא אדם’.

במשך יותר משעה הטיחו חברי הכנסת הערביים בנתניהו את מה שהם מטיחים בו ובכל הממשלות האחרות. כבר שנים רבות הם זועקים על ההזנחה וההפקרה, על כך שהמשטרה לא עושה די כדי להילחם בפשיעה הערבית ועל כך שהשר לביטחון לאומי שאמור להיות אחראי על הנושא, כלל לא נוכח במליאה בדיון זה.

כשסיימו לנאום, עלה נתניהו להשיב והצהיר כי הוא מזמין את הח”כים הערביים לפגישה בה יקדמו מהלכים מעשיים בנושא. זו היתה ההצהרה הממלכתית המינימלית מצידו, אך הוא לא שכח להבליע ברמז את האמת המרה אותה הוא מפחד להשמיע בגלל חוקי הפוליטיקלי-קורקט המעוותים. נתניהו הזכיר ברמז שבמשמרות הקודמות שלו הוא פתח 11 תחנות משטרה בריכוזים הערביים אבל איך לומר – הוא לא ממש זכה לשיתוף פעולה מהצד השני.

במילים קצרות אלו סיכם נתניהו באופן מושלם את התופעה המטרידה כולה. כבר שנים ארוכות שהממשלה מנסה לעשות משהו בנדון אבל נתקלת בעוינות מוחלטת מצד אותם אנשים שזעקו אליה לעזרה. המהלך ההגיוני והמתבקש בו נקטו הממשלות הקודמות היה לפתוח תחנות משטרה בריכוזים הערביים ולגייס אליהן מתנדבים מהכפרים עצמם, שילבשו מדים וידברו עם האוכלוסיה את השפה שלה, יתנהלו איתה במנטליות שלה וכך יצליחו להרגיע את הרוחות עד כמה שניתן.

בפועל זה לא קרה. זה התחיל מראשי רשויות שצעקו למה הממשלה לא פותחת עוד תחנות משטרה, אבל כשהגיעו התכניות להקמת התחנה הם הערימו קשיים ולא קידמו זאת. זה המשיך בניצב מוסלמי ראשון שגויס למשטרה אבל לא הצליח לעשות כלום וזה הסתיים בהבנה שערביי ישראל ברובם מזוהים יותר עם הנרטיב הפלשתיני, אין להם אמון במשטרה הציונית והם רואים בה אויב, כך שכל ניסיון מכל סוג צפוי לנחול כשלון.

הגיע הזמן שממשלת ישראל תקום ותגיד את האמת במקום לשחק במסרים מלאכותיים. הממשלה לא יכולה להיות אחראית על ציבור שלם שרואה בה אויב, המשטרה לא יכולה לטפל באנשים שרוצחים אחד את השני ודוחים כל ניסיון של הרשויות להתערב. יתרה מכך: אסור להגיע למצב שהמשטרה תיאלץ להיכנס לעומק הכפרים והסכסוכים הערביים כדי לנסות לעצור את מעגל הדמים שם, כי מהר מאוד זה יהפוך לקרב של ממש בין יהודים לערבים על כל המשתמע ועל כל ההשלכות.

הדרישה והצעקה של הח”כים הערביים נגד נתניהו ובן גביר היא חוצפה שאין כדוגמתה. מובילי דעה במגזר הערבי מצהירים במפורש שאין להם שום תכנית לשתף פעולה עם המשטרה וראשי המגזר הוכיחו זאת במעשים לאורך השנים, אשת תקשורת ערביה מוכרת כתבה כבר לפני כמה שנים שתחנות המשטרה שהוקמו במגזר נועדו לקישוט בלבד.

להבדיל אא”ה, הציבור החרדי הוכיח רק בשבועות האחרונים גם בל”ג בעומר וגם במסע הלוויית מרן רשכבה”ג זצוק”ל, איך צריך לעבוד שיתוף פעולה נכון עם משטרה שלא מכירה את הרגישויות והשפה. אין מה להשוות בכלל את כל זה לכאוס במגזר הערבי ואפשר לומר ולהודות על האמת גם אם היא לא מנומסת: הגיע הזמן שהממשלה תגלגל בחזרה את האחריות למגזר הערבי. הח”כים הערביים צריכים להפנים זאת, אף ממשלה ואף משטרה לא אמורה לטפל בהתנהגות אלימה וברברית של ציבור שלא רוצה לדאוג לעצמו ורק מתקוטט עם מי שמנסה לעזור לו.

הטור פורסם במוסף ‘יתד השבוע’ מבית יתד נאמן

לתגובות: [email protected]