כשהקים הגאון רבי מאיר שפירא את “ישיבת חכמי לובלין”, שאלו אותו אנשים, מפני מה הוא טורח כ”כ להקים ישיבה מפוארת ומרווחת מתוך מטרה לספק לבחורים כל טוב, ומה עם הנאמר במשנה “כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, על הארץ תישן וחיי צער תחיה”?
ענה להם רבי מאיר: הרי נאמר “עבד לוה לאיש מלוה”, כלומר שהלווה נחשב לעבדו של המלוה, אך מאידך נאמר “לא תשכב בעבוטו כי עני הוא”, האם אין זו סתירה – האם על הלווה לדאוג למלוה או להיפך?
אלא שעל כל אחד לזכור את תפקידו, על הלווה מוטל לדעת כי הוא משועבד למלוה ועליו לפרוע את חובו, ואילו על המלוה מוטל לדאוג ללווה.
כך הוא הדין לגבי לימוד התורה. אמנם על הבחורים לזכור שדרכה של תורה היא גם כאשר “וחיי צער תחיה”, אבל על בעלי היכולת להעמיד מול עיניהם את הפסוק “עץ חיים היא למחזיקים בה”…
