מדור שבועי מתורתו של הגאון הצדיק רבי נח גד ויינטראוב זצ”ל על פרשיות השבוע
מוגש על ידי נכדו הרב שבתי ויינטראוב יו”ר מכון באהלי צדיקים
וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כב, ג)
אפשר לומר מפני בני ישראל היינו מהאותיות שהם לפני האותיות של בנ”י ישרא”ל [אמטטרקאכ] שעולה בגימטריא ש”פ (380) מספר “שלום” (עם האותיות בגימטריא ש”פ). והיינו כי ראה שבני ישראל שולחים לכל אחד דברי שלום, ויקוצו מזה כי לא די שהם לוקחים ארצות גוים עוד יהיו נקראים בני שלום [שלום הוא שמו של הקב”ה] , ומפני דבר זה קצו בחייהם.
כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד (כב, יז)
הגה”ק רבי חיים מצאנז זי”ע בעל ‘דברי חיים’ כיבד איש אחד הרבה, ולאיש הזה היה הדבר לעגמת נפש שהרבי מכבדו כל כך. אמר לו האיש: “הלא אמרו חז”ל (ב”מ כג:) שאם מכבדים לאדם, יאמר אין בי אלא מסכת אחת ולא ירצה שיכבדו אותו עבור שתי מסכתות”. השיב לו הרבי מצאנז: ״וכי יודע אתה כמה כבוד מגיע עבור מי שיודע מסכת אחת?!”…
כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד (כב, יז)
כאשר ביקר הגה”ק רבי יהושע מקוטנא זי״ע מגאוני פולין המפורסמים, בעיר הקודש ירושלים, ביקש באחד הימים לנסוע לחברון. רכב הגר”י מקוטנא על החמור וכל העם עוטרים אותו מסביב רגלי, ללוותו בדרכו לעיר האבות. בשעת הנסיעה הגדולה, שוחח עם הגאון בדברי תורה יהודי תימני, אשר רבי יהושע יצא ממנו בהתפעלות ונוכח לדעת כי הוא מלא בתורה וגאון עולם ייחשב. תיכף ומיד ירד הגר”י מהחמור ואמר: ״האיש הזה צריך לרכוב על החמור ולא אני״.
אמר המחבר: זה מורה לנו כמה צריכים לכבד את התורה ולומדיה, שאיש כמו הגאון הקדוש רבי יהושע’לי מקוטנא זי”ע, שהיה גאון וצדיק קדוש ומפורסם בדורו מאד, כיון שראה תלמיד חכם גדול שלא היה מפורסם כלל, כי היה נדמה לאיש מפשוטי עם, כיון שהכיר בו, מיד ירד מן החמור לכבודו ואיזה כבוד גדול עשה לו.
כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד (כב, יז)
הרה”ק רבי יחיאל מאלכסנדר זי”ע כשנסע פעם לטריסק אל הרה״ק רבי אברהם המגיד זי״ע, עשה דרכו דרך העיר לובלין והרכבת עצרה שם לרבע שעה. מיד שכר הרבי מאלכסנדר עגלה מהירה ונסע אל בית הרה״ק רבי לייבלי אייגר זי”ע מלובלין. כאשר עמד בפתח הבית וראה אותו הרבי מלובלין, רץ לקראתו ואמר: ״שלום עליכם אלעקסאנדער רבי״. והוא השיב לו: ״עליכם שלום לובלינער רבי, און בלייבט געזונט לובלינער רבי״ (עליכם השלום הרבי מלובלין ותשארו בבריאות). ותיכף חזר אל העגלה כדי שלא יאחר את הרכבת.
ליוה אותו הרה״ק מלובלין עד העגלה, ועל הדרך אמר לו, כי יש לו עגמת נפש רבה, שאינו יכול לכבדו כראוי. אמר הרה”ק מאלכסנדר זי״ע: ״מהיכן לוקחים את הרגע הזה, לחשב אם פחות כיבדתם או יותר כיבדתם״. [בלשונו הטהור: ״וי נעמט מען זיך די רגע אויף דעם, זיך איבער צי רעכענען, צי וויניג מכבד געווען צי אסאך מכבד געווען״].
אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה (כב, יח)
העיר זאלושין חיפשה שוחט מומחה וירא שמים. באו אנשים והציעו עצמם לפני הרב, הגה״צ רבי יעקב משה מזאלושין זצ״ל. יום אחד הופיע בבית הרב שוחט מומחה, נכנס אצל הרבנית ונתן לה אלף ת״ק רובל כסף שתפעל על לב בעלה הרב שיקבלו אותו לשוחט. ביקש הרב להכניס את האיש אליו כדי לנסות אותו. ניסהו הגה״צ רבי יעקב משה זצ״ל ופתח ודרש באוזניו: ״שמע בני, אכן הסכין שלך חדה וחלקה היא, ואתה יודע הלכות שחיטה על בוריין, אלא שאתה בעצמך אינך ישר בעיניי, וכל זמן שאני חי, לא תהיה כאן שוחט״. ושלח הרב אחרי שוחט אחר שלא נתן פרוטה אחת, וקיבלו לשו״ב בעיר זאלושין…
אמר המחבר: “פוק חזי צדקות של רבנים אלו, שהכסף היה נמאס בעיניהם ורק רצו לעשות רצון השי”ת באמונה”.
מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָה (כג, ח)
אמר הרה”ק רבי משה מראזוודוב זי”ע: כתיב (כג, ח) ״מה אקוב לא קבה א-ל״. איתא בזוה”ק שאת כל קללות התוכחה הפך הקב”ה לברכות, א”כ אמר בלעם: “הרי כל הקללות הכתובות הן ברכות והקב”ה בוודאי לא הניח קללה שלא אמרה בתוכחה וכולם הפך לברכה, אם כן, מה עוד לי לקלל, הכל הן כבר ברכות”.
***
בלק רצה לקלל את ישראל ע”י בלעם, אבל בשמו נרמז שלא יוכל. בל”ק ר”ת ב’רכה ל’א ק’ללה, ולא רק לא קללה אלא עוד יתברכו.
הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה (כג, כ)
שמעתי מפי כ”ק אדמו”ר רבי מרדכי מזוועהיל זי”ע ששמע מזקנו הרה”ק רבי שלמה מזוועהיל זי”ע, בשם הרה”ק רבי זאב מזבריז זי”ע שאמר: כתיב (כג, כ) ״וברך ולא אשיבנה״ – בלעם הרשע רצה לקלל את בני ישראל ולא היה יכול. ביקש עצה לקללם ע”י ברכה, שיגביה אותם למעלה מעלה עד שינתק אותם מהשורש, ממילא כשלא יהיו נעוצים בשורש, כל כמה שיגביהם, יהיה יותר קל לו להפילם ותהיה ח״ו מפלה יותר חזקה מתוך ההגבהה.
אבל בלעם הרשע שכח שלא יוכל לנתקם מהשורש, כי השורש של ישראל הוא השורש של העולם ומחשבתם קודמת לכל דבר. והנה, אחר הברכה, כשראה שלא יוכל לנתקם מן השורש, רצה לכל הפחות להחזירם למצבם הקודם וגם לא היה יכול. על זה אמר ״וברך״, ברכתים כדי להפילם, אבל ״ולא אשיבנה״, להשיבם כבראשונה ג”כ אינני יכול, כי מה שבירכתי היה מהשי״ת ואינני יכול לעשות מאומה.
לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ (כג, כא)
בלעם הרשע ימ”ש דיבר סרה על הקב”ה, שכביכול הקב”ה חס ושלום מחניף לישראל ואפילו עבירות חמורות שבהם לא רוצה לראות, שהרי אהרן עשה את העגל ועוד לקח אותו לכהן, עשה עגל שהוא עוול לו ומעלים עיניו מזה. כך דיבר בלעם על אהרן ועל כביכול הקב”ה. אבל בזה עצמו נתפס הרשע הזה, כי בניו ימ”ש עשו את העגל (זח”ג דף קצד. – תיקו”ז דף קמב.), ורצה שהקב”ה ינקום באהרן ח”ו, ועוד זאת דיבר אשר “ד’ אלוקיו עמו”, ובכל מה שעושה רע יש לד’ ח”ו חלק בזה, והוא “עמו” בעת שעושה את הרע.
אבל בשמים אמרו כן ועל אופן אחר לגמרי. זהו “לא הביט און ביעקב” – שהקב”ה לא רואה בהם און, כי יעקב לא חייב בזה, לא הקטנים. וגם “לא ראה עמל בישראל” – אלו הגדולים גם לא חייבים בזה, כי המסיתים והמדיחים של הגוים עושים בכל מיני עצות אצל קטני שכל שבישראל להעבירם מדעתם ומדעת קונם ואצל הגדולים עושים ברמאות להטעותם, וכמו שעשו בניו ימ”ש אצל אהרן שלא ידע מזה כלום כי עשו זה בכישוף, כי אהרן זרק הזהב כדי לחסר להם שלא יהיה להם ולא יוכלו לעשות עגל ולא ירצו עוד דבר ובאו אלו הרשעים ועשו מה שעשו ויצא העגל הזה, ומה חייב בזה הצדיק שהיה כוונתו רק טוב.
“ד’ אלוקיו עמו” – אפילו בשעה שפורשים לעבירה, כי יודע ד’ דרך ישראל שאין כוונתם לזה, ולכן ד’ אלוקיו עמו להצילו או מהעבירה עצמה או שלא תוכל העבירה עצמה להזיקו, כי עבירה הוא המזיק ואפילו בשעת העבירה יודעים ישראל שד’ אלוקיו עמו ויראים ממנו, כמו שאמרו חז”ל (ברכות סג. בגירסת ‘עין יעקב’) “גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי”, וזה הוא מחמת שהנקודה הפנימית שבו לא רוצה את העבירה, רק היצר והסיבות שאין לו לאכול הם בעוכריו, ולכן אפילו אפום מחתרתא יש לו שייכות להקב”ה שיצילו. “ותרועת מלך בו” – אהבת המלך מלכי המלכים הקב”ה בו בכל אחד מישראל, כי לישראל אפילו הגרוע שבגרועים, בפנימיות לב יש לו אהבת ויראת ד’.
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר (כד, ג)
שמעתי מהרה”ג החסיד ר’ ישראל ניסן אבדק”ק מאקאווע זצ”ל בשם הרה”ק ר’ פיבילע מגריצה זצל”ה, על הפסוק (במדבר כג, ז) “וישא משלו ויאמר”, שהרשע הזה כל הברכות שבירך לא נאמר בהם שלום, רצה שלא יהי’ חלילה בישראל הכלי מחזיק ברכה, ואי אפשר שלא נאמר לו שלום, רק השלום שנאמר לו נקוב הרשע הזה המ”ם סתומה בפיו הטמא ונעשה פתוחה, ועלה המ”ם בראש התיבה ונעשה משלו, עכ”ד.
ואמרתי אני לפרש דבריו, מה זה שנקב הרשע הזה המ”ם. הנה הרשע הזה שראה שיש לישראל זכות אבות, לקח לו גם כן לעזור את עשו הרשע שיש לו גם כן זכות אבות וגימטריא שלו שלום. וכמו עמלק הרשע והמן שחשבו שגם להם זכות אבות. אבל עשו הרשע הוא שלום קטיעה, כי שלום עולה עם הד’ אותיות ש”פ כמנין השם הקדוש הוי’ אדנ’, [דהיינו כשתכה שם של אדנ”י על שם הוי”ה הרי שיעור התיבה ש”פ כזה א’ של אדני על יוד של הוי”ה הרי י’ ד’ של אדני על ה’ של הוי”ה הרי ך’ נ’ של אדני על ו’ של הוי”ה הרי ש’ י’ של אדנ”י על ה’ של הוי”ה הרי נ’. [מגלה עמוקות פ’ נח] לא כן עשו שאין לו רק שע”ט והוא שלום קטיעה. וזה ענין נקיבת המ”ם.
מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל (כד,ה)
בלעם הרשע[1] ברך את ישראל וכולם נהפכו לקללה רחמנא ליצלן, חוץ מברכה זו שביקש שלא יהיה בתי כנסיות ומדרשות בישראל, ולא נהפך לקללה רק ויהפוך ה’ אותה לברכה. ועל זה אמר בלעם מה טובו אהליך יעקב (במדבר כד ה), נראה רמז אהל ראשי תיבות את הקללה לברכה (דברים כג ו).
***
מה טבו בלי ו’ עולה ב’ אל (62) כי חסד אל כל היום ואל זועם בכל יום והרשע הזה תפס הזועם כאמרם ז”ל שהיה מכוין הרגע של הכעס ורצה שיחזיר הברכה ח”ו לקללה אבל הקב”ה לא כעס בימי בלעם וכל זה משום אהליך יעקב. “אהליך יעקב” עולה אברהם (248) כי אבותינו תפסו ישיבה מן אביהם עד סוף כל הדורות [דא”ר חמא בר’ חנינא מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם … (יומא כח,ב)]
***
יון עולה ס”ו (66) “אהליך יעקב” אהליך עולה גם ס”ו (66) כי בזכות “אהליך יעקב” זה ביטל גלות יון. “מה טבו אהליך” אותיות שניות עולה י”ב. יעקב יש לו י”ב שבטי י”ה שהם י”ב גבולי אלכסון
***
לקחו בבית המקדש בכל בוקר צ”ג (93) כלים. ראשי תיבות וסופי תיבות של המילים “מה טבו אהלך יעקב” עולה צ”ג.
כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָֽיִם ( כד, ו)
מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות (ברכות טז.)
שמעתי מכ”ק אאמו”ר [הרה”ק רבי יעקב דוד מראדומסק] זצ”ל, שדף גמרא, תוספות ורא״ש, מטהר המחשבה לעבודת השי״ת. ובזה יש לפרש הפסוק (שיר השירים א, ב) “ישקני מנשיקות פיהו”, “ישקני” ענין טהרה כענין השקה – כמאמרם ז”ל במדרש (שהש”ר פ”א ס”ה לשון משיק), הטהרה באה מנשיקות פיהו – שהוא תורה שבעל פה.
בענין זה אמר הרה”ק רבי יחזקאל שרגא משינאווא זי”ע בעל ‘דברי יחזקאל’, שאין דרכו להסתכל בספרי אחרונים, חוץ משניים: ‘חתם סופר’ [להגה”ק רבי משה סופר מפרעשבורג זי”ע] ו’אריה דבי עילאה’ [להגה”ק רבי אריה לייב מווישניצא זי”ע]. ה’חתם סופר’ יפה, ו’אריה דבי עילאה’ מקדש ומטהר כמו דף גמרא.
וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ (כד, יד)
שמעתי אני נח [המחבר הגה”צ רבי נח גד ויינטראוב זצוק”ל] מהרה”ק רבי שלמה מזוועהיל זצ”ל, אשר “לכל צדיק יש סגולה אחרת, ולי [להרה”ק מזויעהל] יש סגולה ליתן ליהודי עצה טובה”.
אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (כד, יד)
נראה על פי מה דכתיב בתחילת הפרשה (כב, ה) “והוא יושב ממלי” – ופירש רש”י ז”ל: “חסר כתיב, קרובים הם להכריתנו כמו כי אמילם”. והנה לפי שבלק היה סבור שקרוב הדבר להכריתם, אמר לו בלעם, זאת אשר אתה רואה שהם יכריתו את מואב, זה יהיה באחרית הימים ולא עכשיו, ולכך אמר לו את העצה להזנות בנות מואב להכשיל לישראל, וממילא לא יהיה עכשיו התיקון רק באחרית הימים.
[1] סנהדרין קה: אמר רבי יוחנן מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, מה טובו אהליך יעקב. לא תשרה שכינה עליהם, ומשכנותיך ישראל. לא תהא מלכותן נמשכת, כנחלים נטיו. לא יהא להם זיתים וכרמים, כגנות עלי נהר. לא יהא ריחן נודף, כאהלים נטע ה’. לא יהיו להם מלכים בעלי קומה, כארזים עלי מים. לא יהיה להם מלך בן מלך, יזל מים מדליו. לא תהא מלכותן שולטת באומות, וזרעו במים רבים. לא תהא עזה מלכותן, וירם מאגג מלכו. לא תהא אימת מלכותן, ותנשא מלכותו. אמר רבי אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר ויהפוך ה’ אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה’ אלקיך, קללה ולא קללות.
באדיבות “מכון באהלי צדיקים” להדפסת ספרי וכתבי הרנ”ג ויינטראוב זצ”ל. כל הזכויות שמורות
להערות והארות [email protected]
