לקראת יומא דהילולא של הצדיק הפלאי רבי יצחק גברא מעג’ור זצ”ל, נשרטט קווים לדמות דיוקנו של האי גאון וקדוש, ונביא עובדות מדהימות שנקשרו סביב הציון הקדוש במושב עג’ור.
תולדותיו
בסביבות שנת התרכ”ה זרחה שמשו של הצדיק בכפר הקטן “אסוואד”, צפונית מערבית לצנעא בירת תימן. רבי יצחק גברא נולד לאביו רבי יצחק (בעדת תימן נהגו לקרוא לבן על שם אביו עוד בחיי האב) אביו היה קדוש וירא שמים שהדריך את קהילתו בדרך התורה במסורת האבות בלי שום פקפוק. מושב המשפחה ב”אסוואד” היה ברציפות של יותר מאלף שנה, לפי עדות מהימנה של רבי דוד בנו של רבי יצחק, מסורת ההנהגה והרבנות וראשות בתי הדין בקהילה עברה במשפחה שש עשרה דורות ברצף ורבינו יצחק היה הדור הטו”ב.
בנעוריו החל רבי יצחק ללמוד תורה אצל אביו וסבו שהיו גדולים בתורה הן בנגלה והן בחכמת הנסתר, יחד עם רבינו למד אחיו הקדוש רבי אברהם אשר כונה “ראש המדברים”. האחים הקדושים רבי יצחק ורבי אברהם התייתמו מאביהם בגיל צעיר והיו קשורים האחד עם רעהו, מנהג קבוע היה להם כל לילה, או אז היו עולים לעליית הגג ולומדים לאור הלבנה. שם גם היו צופים בגרמי השמים ועוסקים בעניינים שבכבשונו של עולם.
רבי אברהם נפטר בדמי ימיו בשנת התש”ב ונטמן בתימן, לאחר פטירת האב והאח, נפל עול ההנהגה על רבי יצחק, שמעל הכול ראה את תפקידו להרביץ תורה לרבים ולהנחילה לדורות הבאים. בנוסף, שימש רבינו גם כמוהל והכניס מאות בבריתו של אברהם אבינו, כשבשעת המצווה היה משתמש בכוונות וייחודים שיתנו לנימול כוח רוחני עליון להישמר בקדושה וטהרה.
בקיאותו של רבינו נודעה בשערים, כוח שינונו וזכרונו היו להפליא – ששה סדרי משנה וחיבור משנה תורה להרמב”ם היו שגורים על לשונו. רבינו גם היה מסיים את ספר התהילים בכל שבוע כ”ו פעמים מלבד סדר לימודו, וסיפר חתנו מארי שלמה גברא זצ”ל שבימי זקנותו של רבנו כאשר כבדו עיניו מראות, היה מניח על ידו כ”ו אבנים קטנות, לסימן, ובכל פעם שהיה מסיים ספר תהילים, היה מפריש אבן אחת, עד שהשלים כ”ו פעמים בשבוע, כמנין הוי”ה ברוך הוא.
נודע במידותיו הנשגבות ובענוותנותו הבולטת, ומלבד עזרתו לעניים היה אוהב וגומל חסדים טובים בגופו.
לפי תלמידיו, רבי יצחק היה בקיא בלחשים שונים ובענייני קבלה מעשית אשר קיבל במסורת מחכמי תימן הקדמונים. דבר פלא היה כאשר הגיע אליו חולה – היה אומר לו על אתר מאיזה חולי הוא סובל.
אחד מאותם סיפורים מופלאים סיפר בנו ‘מארי דאוד’ זצ”ל:
“היה זה באחד הלילות אפופי ההוד, שבהם אבי הקדוש ז”ל היה עוסק בתורה לאור הנר ואני בחדרי מנמנם במיטתי, הייתי כבן ארבע עשרה שנה. בנקודת חצות התיישב אבא על הארץ וערך תיקון חצות כבכל לילה בקול בכי תמרורים רווי געגועים לגאולת שכינת עוזנו ובנין בית המקדש וצער על הריגת הצדיקים. לאחר מכן לפתע ניגש לחדרי והעירני ואמר ביבושת: ‘עלינו ללכת למקום פלוני!’
לשאלתי: ‘על מה ולמה כל הבהלה הזאת?’ ענה: ‘כעת עלינו ללכת!’
לאחר הליכה של שעות ארוכות בין הרים ומדבריות הגענו לאחד הכפרים הנידחים בתימן, והנה במרכז הכפר אנו רואים קבוצת יהודים המתגודדים סביב פר ומנסים להרביצו ולכופתו לשחיטה, אך הפר התנגד בכל תוקף ובעט ובטש בעפר בעקשנות ועם היותם רבים לא הצליחו לגבור עליו.
כאשר ראו אותנו קראו לנו לבוא לעזרתם. אז אמר להם אבי הקדוש: ‘פנו הצידה ועזבו את הפר’. כך עשו, והנה להפתעת הכול קרב השור אל אבי בנחת ובהכנעה. אבי ליטף את השור, ומיד הוא נרגע לגמרי ורבץ על הארץ כממתין לגורלו ולתיקונו. אז נטל אבי הקדוש את המאכלת ובדקה, ושחט את השור כדת וכהלכה, ויהי לפלא. אבי היה נראה שליו ויודע את אשר לפניו, שלשם כך הגיע ויצא מביתו באישון לילה. כך חזרנו לביתנו, ואני ביראת כבוד לא שאלתי וחקרתי אודות סוד השם שנגלה ליראיו מול עיני”.
שיירת העולים מא’ סוד עודנה מטלטלת בדרכים המסוכנות במסירות נפש של ממש, ובראשם אב זקן הלא הוא רבנו הרב יצחק גברא. מראהו היה נורא הוד כאשר כל העת היה רכוב על גמל ולצידו מונחים ספרי קודש והוא הוגה בהם מתוך צער וטלטול בלכתו בדרך עם כל החום המדברי הנורא, ולא פסיק פומיה מגירסא.
והנה, הגיעו להר גבוה ותלול ששמו “עקבה”, ובפסגתו היה עליהם לעבור בשביל צר שתהום פעורה משני צדדיו, מנהיג השיירה הקדוש מארי יצחק גברא זי”ע היה רכוב על הגמל, כתבי הקודש צמודים אליו ופיו ממלמל בתורה בלכתו בדרך, למרות הטלטול והחום הנורא. לפתע, מעד הגמל, והנורא מכל קרה. הוא צנח לתהום כשעליו הצדיק הקדוש, לקול זעקתם ושברם של משפחתו ובני השיירה.
כשוך ההלם התעשתו הגברים להשליט סדר במעבר הצר לבל יסתכנו האחרים, וחלקם אצו רצו במורד ההר להקיפו ולהגיע אל מקום נפילת הצדיק בתקוה להביאו לכל הפחות לקבר ישראל.
בלב כאוב ובעיניים דומעות הביטו אל מורד ההר שם היו מפוזרים חלקי גופו של הגמל שנעשה אברים ואברים, ובעיניים תרות חיפשו אחר גופת הצדיק, או מה שנשאר ממנה ר”ל.
מה גדלה תדהמתם כאשר התקרבו יותר ולמרבה הפלא הנה הוא בשלמותו יושב לו ישיבה מזרחית על הארץ ובידיו הכתבים הקדושים ופיו עודנו ממלמל בתורה…
הם שפשפו את עיניהם בתדהמה מוחלטת, וזעקו לאלוקים בקול תודה וזמרה אשר פדה והציל את עבדו אהובו בדרך נס ופלא. הצדיק ביקש לשתות מעט מים, קם מן הארץ, ניער את בגדיו ונפנה עמהם לעלות חזרה אל השיירה המודאגת, ויהי כאשר ראוהו כולם, הודו לאלוקים בקול רינה ותודה והמון חוגג, ואמרו זה לזה עתה ידענו גם ידענו כי איש אלוקים קדוש הוא, ונתגדל שמו ביותר.
בשנת התש”ט זכה רבינו לחון את עפרה של ארץ ישראל, ולאחר מסע נדודים ארוך נתיישב רבינו יחד עם בני קהילתו בכפר הערבי הנטוש עג’ור. תנאי המקום היו קשים מאוד באותם ימים, השטח היה שומם ומרוחק מישובים שכנים, והעולים נאלצו להתמודד עם קשיי קליטה גשמית ורוחנית שלא הורגלו בהם.
רבינו, יחד עם בניו רבי דוד (לימים רבה של יבנה) ורבי יחיא, חיזקו את רוח העולים בדברי אמונה ובטחון והשתדלו ככל יכולתם לסייע ברוח ובגשם. הם דאגו לביצור חומות הדת והעמדת הדת על תילה. אחת המשימות הראשונות שלקח על עצמו רבי יצחק הייתה הקמתו של מקווה הטהרה ביישוב החדש, שקם לפי כל ההידורים. תיכף בהגיעם לעג’ור, עמד המארי רבי יצחק עם כל חולשתו וכהות עיניו והדריך את בנו רבי דוד להתקין מקווה טהרה ביישוב. רבי דוד היה פיקח ונמרץ בעל חוש פרקטי וידי זהב, ותוך זמן קצר עמד המקווה לתפארת. השמועה באה לירושלים אל הרבנים הראשיים דאז, הרב הרצוג והרב עוזיאל, כשמוסר השמועה מזלזל באוזניהם על המורי התימני המתיימר להבין בהלכות מקוואות המסובכות.
הם חששו שתתכן בזה פרצה לחומת הטהרה בישראל ושלחו משלחת שתבוא לעג’ור ולבדוק במה דברים אמורים. גדולה הוצאת שם רע שעוד קודם שראו המקווה פנו חברי המשלחת בקובלנה אל רבי דוד: “מאיפה אתם מבינים במקווה, בתימן לא היה לכם, הייתם טובלים בבורות ובמעיינות”… רבי דוד במקום לענות כאיוולתם שדווקא כבנם של אלפיים שנות מסירות נפש על שמירת הדת, הוא הירא והחרד שלא יוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידיו, קרא להם בסבלנות: “אדרבה, לכו ובדקו”…
הם הלכו למקווה ולא הסתירו את התפעלותם. המקווה נבנה מחומרים פשוטים ביותר, אך עם כל ההידורים הנדרשים במקצועיות מוחלטת. הם הרכינו ראש וביקשו את סליחתו, ושבו לדרכם.
ותיקי העולים עוד זוכרים את דמותו של רבינו הישיש רכון על תלמודו בפתח ביתו, אשר היה צריף ישן ופניו כפני חמה.
לא עברו ימים רבים בעג’ור והנה המארי הישיש רבי יצחק חש בעצמו כי קרובה שעתו להיפטר מהעולם. היה זה בכ”א לחודש תמוז התש”י, או אז ציווה רבינו את קרוביו בצוואתו: “רצוני להיקבר כאן בגבעה מול ביתי, פה אשב כי אוותיה”, וכדברו הצביע אל תחת עץ החרוב הגדול ואמר “עוד תעזבו כאן והוא יהיה הסימן שלכם”, כסימן שיקיימו את דבריו ולא יהרהרו אחריהם, הודיע רבינו כי ייקבר בערב שבת בן השמשות ובזמן קבורתו ירד גשם – למרות שזהו חודש תמוז. עוד הוסיף לזרזם לגמור הקבורה לפני שבת. באותו מעמד הכין רבינו את רעייתו כי תשעים יום לאחר הסתלקותו תתבקש גם היא לישיבה של מעלה, ואכן כאשר אמר כך היה – בשעת ההלוויה ירד גשם זלעפות והתקיים בו מה שנאמר “היו גשמים מזלפין על מיטתו סימן יפה לו”.
זכה רבינו להיטמן ברגבי עפרה של ארץ הקודש בערב שבת לאחר חצות כמיתתן של צדיקים. סיפר בנו מארי דאוד, שזכה אביו שהיו מכסים את הקבר יחד עם אמירת שיר השירים. כך עלתה ונסתלקה חוליית הזהב המקשרת בין דורות של חכמי תימן, ולאחר תשעים יום בדיוק נפטרה אשת הרב ונטמנה לצדו כפי שניבא. ליד בני הזוג הקדושים נקבר ינוקא שנפטר באותם ימים ושמו פלאי.
מקום מנוחת הצדיק
כאמור הצדיק חפץ היה להיטמן בחצר ביתו ונימוקו עמו, אך כיוון שלא מדובר בשטח המיועד לקבורה היו מי שניסו לגעת בציון ונענשו. ביום ראשון לאחר פטירת הצדיק הגיעו לעגור קצינים ממשמר הגבול ומשנודע להם על מקום הקבורה, ניסה אחד מהם בחוצפתו להניף ידו על קבר הצדיק ויהי בהיותו מניף את הכלי כדי לחפור את הקבר – נשל הברזל מן העץ ופצע אותו. לאחר ימים מספר, שוב הגיעו לשלוח יד במקום, אך הפעם הוסטה ידו של האיש שהניף את המכוש והוא פגע ברגלו ושברה. כאן נרתעו האנשים ויותר לא ההינו לדרוך במקום.
מצבת קבורת הצדיק הייתה עלומה שנים רבות ותושבי המושב, עולים חדשים מכורדיסטן, לא ידעו מאום על הצדיק הגנוז הטמון בו ומגן עליהם. חלקת הקבר הייתה מאחורי בתים וללא מצבה, רק שורת אבנים הקיפו סביב את הציון – עליו גדלו עשבים שהסתירו את קיומו.
על אותה תקופה סיפרו פועלים מקק”ל שנקראו בעבודתם לחרוש וליישר את האדמה באותה חלקה בה היה הציון הקדוש, והנה כאשר התקרב הטרקטור אל קבר הצדיק, שמע הנהג קול הקורא לו בשמו. הוא פנה אנה ואנה לראות מי הוא הקורא אך לא ראה איש. הלה נחרד ולא הסכים עוד לעבוד, מחליפו בעבודה ביקש להתעלם ולהמשיך כאילו לא אירע דבר, והנה שוב מופיע הקול הקורא לו בשמו, אף הוא נעצר וחיפש ולא מצא איש והמשיך בחפירה, אז קרא אליו הקול ואמר “אלו הם ארבע אמות שלי. אל תקרב!” באותו הרגע התהפך הטרקטור והחל עולה בלהבות, אך הנהג הספיק לקפוץ ולהימלט כל עוד רוחו בו, ויהי הדבר לפלא.
לאחר מעשה נורא זה נודע הדבר כי יש שם דבר מה ומאז חששו לחפור במקום. בנוסף, כמה תושבים טענו כי מאזור עץ החרוב נשמעים שוב ושוב קולות בכי ותפילות, ולפי עדותם בתשעה באב ובראש השנה ויום הכיפורים היה נשמע קול המון רב הדומה לבית כנסת גדול ומלא מתפללים. פחד אחז את אותם התושבים ומספר משפחות שהתגוררו סמוך לעץ עזבו את בתיהם. אך עדיין לא הגיע הזמן שיתגלה מקום הציון הקדוש.
סיפורי ישועה רבים נקשרו סביב קבר הצדיק, בפרט בענייני זיווגים. מעוכבי שידוך רבים שחלקם כבר הגיעו לכדי ייאוש עקב מצבם, זכו לישועה פלאית לאחר תפילה בציון הקדוש.
סח יהודי ממשפחה חסידית חשובה, כי אחיו הגיע לפרק האיש מקדש ועברו חלפו שנים רבות ושידוך אין, מששמעה אמו על ציון הצדיק מעגור ועל הכוח הגדול של הצדיק בפרט בענייני זיווגים, החליטה לנסוע לשם. כשהגיעה לקבר פרצה בבכי וביקשה מהצדיק שימליץ טוב בעדם, לפתע הביטה במצבה ושמה לב שהיום כ”א תמוז, יום היארצייט של הצדיק, היא התרגשה ואמרה “בעזרת השם אם עד ראש השנה בני מתארס אני חוזרת לכאן להודות”.
ממשיך אותו יהודי ומספר, כי אכן כך הווה, במוצאי צום גדליה נחוגה מסיבת האירוסין של הבן והאם חזרה להודות כפי שהבטיחה.
מעניין לציין כי בישיבה חסידית מפורסמת בירושלים שמעו על קבר הצדיק פועל הישועות והתארגנו יחד לנסוע באוטובוס אל הציון כדי להתפלל שימצאו את זיווגם במהרה, והיה הדבר לפלא ובתוך כחודש התארסו כולם.
סיפר אחד ממשפחת הצדיק: “בדידי הווה עובדא, הבאתי לציון הקדוש בחור בשידוכים שסבל מבעיה שגרמה לו קושי למצוא שידוך\ והנה תוך זמן לא רב לאחר התפילה אצל הצדיק, סגר הבחור ווארט וזכה להקים בית נאמן בישראל”.
עוד מעשה מספר רבי שמעון גברא, משארי בשרו של הצדיק ומי שפעל רבות לסדר את הגישה למקום הציון, כי לימים בנו קיבל הצעת שידוך בשובו מהתפילה על הציון בכ”א תמוז.
לקראת יומא דהילולא, בו צפויים רבים מכל הארץ לפקוד את אוהל הצדיק במושב, מבקשים האחראים על המקום להימנע מלהגיע בשעות הלילה המאוחרות כדי לא להפריע את מנוחת השכנים, והם מזכירים כי האוהל ממוקם בחצר בית פרטי כך שיש להשתדל שלא יהיה בבחינת מצווה הבאה בעבירה. לרווחת העולים לציון תפעל גם השנה הכנסת אורחים במקום. דרכי הגעה למושב: לבאים מכביש ירושלים תל אביב פונים בכביש 38 לכיוון בית שמש ולאחר צומת האלה רואים שילוט לכיוון עגור.[במאמר זה נעזרתי בקונטרס גבורת יצחק לידידי ר’ ישראל גברא שליט”א ניתן להשיג הקונטרסבפ”ל 0526711669]
