השיעור השבועי: פרשת צו • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

השבת פרשת צו ופרשת פרה לפי דעת מרן השולחן ערוך אורח חיים סימן תרפה שזה כמו פרשת זכור מדאורייתא שזה הטהרה שמגיעה לפני חג הפסח

על אף שהיה צריך להקדים את פרשת החודש לפי הסדר שהוקם המשכן באחד בניסן אבל קריאת הטהרה גורמת שיהיה סור מרע ואז ועשה טוב ועל דרך שעושים קדש ורחץ כמו שעם ישראל ברח ממצרים שאם היו נישארים עוד קצת ואז ניכנסים לשער החמישים ולא יהיה אפשרי לצאת בכלל

ואז היה צריך לברוח והקבה קיבל אותנו על אף שהיינו בטומאה גדולה לכן קוראים פרשת פרה קודם כל שזה לעיכובא האפר הזה שאנחנו מחכים לו שיטהר מכל הטומאות

אומר מרן החידא זיעא שפשוט לו שכל מה שהגיע והשיג מרן האר”י הקדוש זיעא בעבודת השם זה בגלל שהזו עליו אפר פרה אדומה כי כל מה שהאדם ינסה להתעלות ברוחניות בזמן הגלות זה עדיין לא אותו דבר שיש את האפר פרה אדומה

וכמו שרבבות אלפי ישראל מסיימים כעת את לימוד הרמב”ם במסלול ג פרקים ליום ובהלכות פרה אדומה הוא כותב עשר פרות היו לישראל הראשון עשה משה רבנו והשניה עזרא הסופר …

והעשירי יעשה מלך המשיח ומוסיף הרמב”ם מהרה יגלה אמן כן יהי רצון על אף שזה נדיר מאוד בספרו לכתוב ככה שזה ספר הלכות ולא תפילות

אבל שמזכירים את אפר אדומה שלזה אנו מחכים צריך לבקש ולהתחנן שיבנה כבר בית קדשנו ותפארתנו ויהיה לכולם שפע פרנסה שיוכלו לשבת ולעסוק בתורה

בלי לפחד מהגזירות שרודפים את עולם הישיבות כי מי שיושב ולומד תורה בקדושה ובטהרה הוא המגן האמיתי בלי לזלזל חלילה באף חייל שאנחנו מתפללים על כולם שלא יינזקו ויהיה ניצחון גדול למעלה מהטבע

ולא ישמע עוד שוד ושבר בארהק ולא יינזק שום יהודי בכל מקום בעולם וניגאל בחסד וברחמים בשובה ונחת וזכות מרן רבנו הרמב”ם זיעא תעמוד לכל בית ישראל בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות אמן ואמן

צו את אהרון… זאת תורת העולה (ו,ב)
אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס (רש”י).
מבאר זאת המגיד ממזריטש ברוחניות העניינים:
“זאת תורת” – הפסוק מדבר בעסק התורה.
“העולה” – עסק התורה עולה למעלה מכל הקורבנות.
“על מוקדה” – בתנאי שלומדים את התורה מתוך התלהבות הבאה מאהבת הבורא ויראתו.
“על המזבח” – זה האדם, שנברא ממקום כפרתו, מן המזבח.
“כל הלילה” – כל ימי האדם בעולם הזה, הדומה ללילה.
“ואש המזבח תוקד בו” – תיקוד בו אש התורה.
“לא תכבה” – כנאמר (יהושע א), “והגית בו יומם ולילה”.
“אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות” – הזירוז על עסק התורה הוא גם לדורות, שהרי עסק התורה לא יתבטל לעולם.
“ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס” – שיטתו של רבי שמעון בר-יוחאי היא, שעל האדם להימנע מעסק הפרנסה ולהקדיש את כל עיתותיו ללימוד התורה, “אפשר אדם חורש כו’ תורה מה תהא עליה” (ברכות לה). ואין לך חסרון כיס גדול מזה.
(אור-תורה צו, עמ’ לח).
* * *
“אין צו אלא לשון זירוז” – כללות עבודתו של האדם לקונו צריכה להיות מתוך זריזות, בגלל השמחה והתשוקה לקיים את רצון הבורא.
“מיד” – מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה, אלא יש לקיימה מיד, ללא דחיות.
“ולדורות” – הקיום אינו חד-פעמי, אלא נמשך עד סוף כל הדורות. ובשני מובנים: א) יש לפעולה זו פירות ופירי-פירות עד סוף כל הדורות; ב) הפעולה עצמה היא תמידית, ובלשון הידוע – ‘פעולה נמשכת’.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת צו תשמ”ג. תורת מנחם תשמ”ג כרך ב, עמ’ 1254).

צו את אהרון (ו,ב)
ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חיסרון כיס (רש”י).
מדוע נאמר זירוז זה דווקא כאן ולא במצוות אחרות שיש בהן חסרון כיס?
אלא: כשיהודי מוציא כסף על מצווה, אין צורך לזרזו על כך, שכן הוא יודע שהוצאה זו הכנסה היא, ועל-דרך מאמר רז”ל (שבת קיט), “עשר בשביל שתתעשר”; אבל כשמדובר בהוצאת כסף של הקדש לצורך הקרבת התמיד, מתלבש היצר-הרע באצטלא דקדושה וטוען: אולי צריכים להוציא כסף זה למטרה אחרת, חשובה יותר? הרי מדובר בכספי ציבור, וכל פרוטה יקרה. חישובים כאלה עלולים למנוע את קיום המצווה בזריזות.
על כך באה התורה בזירוז מיוחד, לאמור: הקב”ה יודע את כל החשבונות טוב יותר ממך, ועליך לקיים את מצוותיו ללא היסוסים, במהירות וזריזות.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת צו תשל”א).

זאת תורת העולה היא העולה (ו,ב)
לו היה אדם מצוי בעלייה תמידית בעבודתו, לא היה מתענג בה תענוג אמיתי, שכן ‘תענוג תמידי אינו תענוג’. רק על-ידי הירידה שבאה מזמן לזמן אפשר להגיע לתענוג אמיתי.
זהו שרמז הכתוב: “זאת תורה העולה” – המילת “זאת” באה למעט, והיא רומזת לירידה בעבודת האדם. “היא העולה” – ירידה זו היא לצורך עלייה, שכן דווקא היא מביאה לתענוג אמיתי בעבודת הבורא.
(כתר-שם-טוב עמ’ טז).

זאת תורת העולה (ו,ב)
בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה (רש”י).
בגמרא (מנחות עב) אמרו, שעיקר הקטר חלבים הוא ביום, אלא שאפשר להקטירם גם בלילה.
ויש להסביר זאת בעבודת האדם לקונו:
“יום” – רומז לאור ולגילוי, ככתוב (בראשית א) “ויקרא אלוקים לאור יום”, שזהו עסק התורה והמצוות המגלה את אור ה’ בעולם.
“לילה” – רומז לחושך ולהעלם, שזהו העסק בדברי הרשות שמעלימים על תכלית חייו האמיתית של האדם בעולמו.
המשמעות הפנימית של הקטרת החלבים ביום היא ‘הקטרת’ התענוג שבעבודת הבורא (חלב רומז לתענוג), כלומר: לעבוד את ה’ אך ורק כדי לקיים את הרצון העליון, לא משום התענוג שבעבודה זו.
ואילו הקטר החלבים בלילה משמעותו – שיש ‘להקטיר’ גם את התענוג שבדברי הרשות, לעסוק בהם רק כפי הצורך, לשם שמים.
אולם עיקר הקטר החלבים הוא ביום דווקא, שכן הצורך לבטל את התענוג שבדברי הרשות – אין בו משום חידוש כל-כך; עיקר החידוש הוא שחייב אדם ‘להקטיר’ גם את התענוג שבעסק התורה והמצוות.
(לקוטי שיחות כרך ג, עמ’ 950).

והרים את הדשן… ושמו אצל המזבח… והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה (ו,ג-ד)
פעם נאמר כאן “והרים את הדשן” ופעם נאמר “והוציא את הדשן”. יש כאן רמז לשני סוגים של ‘דשן’ בעבודת ה’, שאחד מהם יש להרים ואת השני להוציא.
דשן בכלל הוא פסולת, ובעבודת ה’ הוא רומז למרירות ולעצבות שאדם מרגיש על שפלות מצבו. תחושות אלה הן בבחינת פסולת, שכן בדרך-כלל צריך לעבוד את ה’ מתוך שמחה דווקא.
אלא שיש הבדל בין מרירות לעצבות:
“והרים את הדשן” – נאמר על המרירות. במידה זו יש גם חלק טוב, שהרי היא מביאה בסופו של דבר לשמחה עצומה, ויש לנצלה למען העניין החיובי שבה.
“והוציא את הדשן” – נאמר על העצבות. מידה זו אינה מביאה שום תועלת בעבודת-ה’, ולא עוד אלא שהיא “אסקופה הנדרסת לכל מיני רע”; ויש להוציאה ולבערה מקרבנו.
(סידור עם דא”ח עמ’ לא).

אש תמיד תוקד… לא תכבה (ו,ו)
מפרש כ”ק אדמו”ר הצמח-צדק:
“אש תמיד” – זה הלומד עם חברו ומעורר את ‘אש התמיד’ האלוקית שבנפשו,
“לא תכבה” – זכות זו תעמוד לו לעד.
(היום-יום כ”א אדר שני).

אש תמיד (ו,ו)
אש שנאמר בה תמיד, היא שמדליקין בה את הנרות… אף היא מעל מזבח החיצון תוקד (רש”י).
“מזבח החיצון” – רומז לעבודת האדם עם זולתו, הנמצא ב’חוץ’.
“הדלקת המנורה” – רומזת ללימוד התורה, כנאמר (משלי ו), “ותורה אור”.
כאן טמון רמז נפלא: העובדה שהדלקת נרות המנורה נעשתה דווקא מאש שעל-גבי מזבח החיצון, מלמדת שהדרך לזכות לאור התורה (הדלקת המנורה) היא דווקא כאשר האדם אינו מסתפק בעבודתו עם עצמו אלא מתעסק גם בטובת הזולת – “מזבח החיצון”.
(ליקוטי-שיחות, כרך יז, עמ’ 56).

אש תמיד תוקד על המזבח (ו,ו)
תמיד – אפילו בשבת, תמיד – אפילו בטומאה (ירושלמי יומא פ”ד).
“מזבח” – רומז לחיצוניות הלב (כי המזבח האמור כאן הוא המזבח החיצון).
“אש תמיד תוקד על המזבח” – ה’אש’ של אהבת-ה’ צריכה להיות מורגשת גם בחיצוניות הלב, ולא דיי באהבה הפנימית והמוסתרת.
“תמיד, אפילו בשבת” – שבת, שתוכנה התעלות מעובדין דחול, רומזת להשגת אלוקות, המרוממת ומבדילה את האדם מענייני העולם. גם בעל השגה גדולה באלוקות אינו רשאי להסתפק בכך, אלא עליו לעורר בליבו אהבה גלויה ומורגשת לקב”ה.
“תמיד, אפילו בטומאה” – אפילו מי שנטמא בחטאים ובעוונות חייב ויכול לעורר ולגלות את ‘אש התמיד’ האלוקית הטמונה בנפשו.
(לקוטי שיחות כרך א, עמ’ 217).

זה קרבן אהרון ובניו… מחציתה בבוקר ומחציתה בערב (ו,יג)
הכוהן הגדול הוא ה’יחידה הכללית’ של עם-ישראל. המשמעות הרוחנית של “קרבן אהרון ובניו” (חביתי כוהן גדול) בעבודת האדם היא, החדרת עוצמת ה’יחידה’ שבנפש לתוך פרטי העבודה במשך המעת-לעת, “בבוקר ובערב”.
הדבר בא לידי ביטוי בכך, שמיד לאחר פרשת מנחת חביתין (עניין ה’יחידה’) באים דיני הקרבנות הפרטיים – חטאת, אשם ושלמים.
(משיחת תענית-אסתר תשמ”ו).

זה קרבן אהרון ובניו… ביום הימשח אותו (ו,יג)
אהרון אוכל כל הקרבנות, ועכשיו יצא ממנו קרבן? (ויק”ר פ”ח).
“אהרון אוכל כל הקרבנות” – אהרון מברר את הקרבנות ומעלה אותם לשורשם על-ידי אכילתו, דבר המוכיח שהוא עצמו מבורר בתכלית, שאם לא כן, לא היה יכול לברר את זולתו.
“עכשיו יצא ממנו קרבן?” – כיצד אפוא ייתכן שהוא בעצמו נזקק לבירור ולהעלאה על-ידי הבאת קרבן משלו?
התשובה היא, שבזכות זה שאהרון יורד מדרגתו כדי לברר ולהעלות את הבחינות שלמטה ממנו, הוא מתעלה לבחינות הנעלות ממנו ומתברר על-ידן.
(לקוטי תורה ויקרא עמ’ ז).