ככל שהמשבר בליכוד מחריף, גדל הסיכוי שתגובתו של הבוס תהיה בלתי צפויה

1.
תגובה דרמטית למהלך דרמטי:
כבר לא בטוח שנתניהו שואף להחזיק עד הפגרה, גם במהלכה הוא עלול לספוג משברים

אם בשבוע שעבר היה זה קצת רחוק ויומרני לטעון שמפלגת הליכוד חווה כעת את המשבר המשמעותי בתולדותיה, הרי שהגיע השבוע החולף והוכיח כי התחזית שנכתבה בין היתר מעל במה צנועה זו, הוכיחה את עצמה לחלוטין.

לשורת המורדים הלא שקטים במפלגה הצטרף השבוע כוכב חדש – ישן, יו”ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת יולי אדלשטיין. אדלשטיין נחשד תמיד כמורד פוטנציאלי, דעותיו העצמאיות העלו לא פעם את הדופק לכמה בכירים במפלגה אבל הוא מעולם לא חצה את הקו הדק והעדין בין דעה עצמאית לבין קריאת תיגר על ראש המפלגה כפי שעשו כמה מחבריו.

למעשה, גם השבוע אדלשטיין לא ממש חצה את הקו, בעיקר בגלל שהקו עצמו קצת להתחיל להיות מטושטש. בשבועיים האחרונים עלו וצפו הזרמים התת קרקעיים שזרמו מתחת לפני השטח הליכודי במשך הרבה מאוד שנים ובפעם הראשונה הם התחילו למחוק קצת את הקווים שסימנו את כה את הנתיבים המאוד ברורים של המפלגה.

אדלשטיין זומן פעמיים ללשכת נתניהו לשיחה פרטית ללא משתתפים נוספים, נתניהו ביקש הסברים להתנהלות הלא ברורה של האיש שהוא ביקש לתת לו לכאורה את התפקיד הכי זוטר, האיש שהוא לא רצה לתת לו תפקיד שר ולכן שיבץ אותו בראשות ועדה יוקרתית יחסית אבל עדיין מחוץ לשולחן הממשלה, והנה דווקא הוא הפך להיות האיש הכי משמעותי כרגע בדברי ימיה של הממשלה, על ההחלטה שלו תקום או תיפול אחת החקיקות הכי קריטיות בשעה מתוחה זו, החלטה שתשפיע באופן מכריע על עתיד הממשלה.

יולי עצמו מתפתל עדיין ולא משמיע דעה נחרצת, הוא מסביר את עצמו במיטב המילים ומשתמש באחד מפלאי השפה העברית המאפשר לדיפלומטים לומר הרבה מאוד ולהישמע מלומדים מאוד, מבלי שאפשר יהיה לקבוע את דעתם במסמרות. אבל המגמה שלו כבר ברורה: הוא לא הולך להיות שוב שפוט של נתניהו, אם כבר אז שפוט של הלך הרוחות ברחוב הישראלי, הדורש לראות יותר חובשי כיפות בבקו”ם.

קשה לומר שיש תיאום פוליטי כלשהו בין כל האישים ששמם עלה בשבועיים האחרונים לראש הכותרות. יותר מידי אנשים כאלה זכו לדקות של תהילה בתקשורת מתוך ידיעה שאם מדינת ישראל הולכת לבחירות, הם כבר יראו את הכנסת רק מבחוץ. אנשים כמו אלי דלל, דן אילוז, טלי גוטליב וח”כים דומים נוספים, עושים כעת הרבה רעש ומכריזים מרד על הנהגת המפלגה והם אלה שהכניסו את המערכת לתזזית.

מאחוריהם מביטים חברי הכנסת מהמקומות הריאליים יותר והבכירים יותר בליכוד וחלקם מתחילים ללכת בעקבותיהם, הח”כים שמרדו עד כה היו הטרקטור שהחל להפיל את חומת העפר והם סופגים את הבוץ עבור הבאים אחריהם. הם הראשונים שיקררו את האמבטיה והכריזו לראשונה על מרד גלוי במפלגה.

בדיעבד אפשר היה להביט על מעשיהם כסוג של בלון ניסוי, הם היו יכולים לשלם מחיר כבד על מעשיהם, המפלגה היתה יכולה להדיח אותם בדרמטיות ולהשליט בכך שוב את המשמעת המפלגתית הוותיקה, לא היה להם כבר מה להפסיד בכל מקרה ולכן הם אלה שלא חששו לקחת את הסיכון. אך במקרה כזה כל האחרים כמו אדלשטיין, ברקת ועוד, היו נכנסים בחזרה ללשכותיהם בשקט וגונזים כל תכנית פוליטית אפשרית אחרת.

אבל בינתיים זה לא קורה, נתניהו לא נוגע לרעה באף אחד מהמורדים ובכך הוא פותח את השער לבאים אחריהם. כשברקת יצא בהודעה רשמית על מרד וכשאדלשטיין עושה בחוקים הקריטיים כבתוך שלו, הם כבר צועדים על המסלול שסללו עבורם הח”כים מהעשיריה השלישית והרביעית, שאף מחזיקים במינויים רשמיים של נתניהו ולא נכנסו בגלל חוק נורבגי כזה או אחר, מה שהופך את המרד לדרמטי יותר.

משום כך, גם אם אין תיאום מעשי ורשמי בין כל האנשים הללו, בכל מקרה יש השפעה אדירה לכל אחד מהם על מעשיהם של השאר. כל אחד מביט סביבו ומריח את השטח, בודק את הזירה ואז מחליט אם לקפוץ אליה. ומה שעשו המורדים במפלגה הוא מהלך מאוד דרמטי כשלראשונה בתולדות הליכוד, הם ערערו את חומת ההגנה שנבנתה עם השנים סביב נתניהו וממנה הוא השליך ארצה את כל מתנגדיו ומורדיו.

אל תוך הוואקום הזה נכנס גם גלנט, שבביקורו בארה”ב הוא לא שכח לשגר עקיצה פוליטית לעבר הבוס ולהזכיר לו ש”חילוקי דעות פותרים כמו ידידים בחדרים הסגורים”. גלנט ידע בדיוק מה משמעותה של אמירה כזאת והבין שהיא לוחצת על הכפתור הכי רגיש של נתניהו.

ראש הממשלה גם כך מתקשה להתמודד על העובדה שגלנט נוסע במקומו לבית הלבן ומתקבל שם כאורח רצוי, שאחרי לכתו של גנץ הממשל האמריקני בוחר לעשת את העסקים עם שר הביטחון ולא עם ראש הממשלה, הוא גם כך מואשם בליבוי הקרע בין ירושלים לוושינגטון באמצעות הסרטון יוצא הדופן שפרסם בשבוע שעבר, ואחרי כל זה מגיע גלנט ומעמיק את הפגיעה עם המילים החדות כתער היישר לעצביו הרגישים של ראה”מ.

לא חלפה שעה מאותה אמירה וחוץ מהתגובה של “מקורבי נתניהו” קיבלנו גם את תגובתו של גנץ, שהעניק גיבוי חם לדבריו של גלנט. אירוע כזה יכול להתרחש רק כשבליכוד כבר נסלל אותו שביל עפר ששבר את החומה. זה לא היה יכול להתרחש בלי זה, בפעם הקודמת זה נגמר הרי בפיטורין מהדהדים שהציתו את המדינה.

מורדי הליכוד אולי לא מתואמים זה עם זה אבל בהחלט מביטים זה על זה ושואבים עידוד ואנרגיה. וזה מה שמביא את התהליכים שראינו השבוע לנקודה הכי חמה וקריטית הטורדת את מנוחתו של היושב על הכסא בלשכת ראה”מ.

אם יש פוליטיקאי גאון אחד לרפואה בכל המערכת כיום, זה נתניהו עצמו. אחד היתרונות הבולטים שלו זה זיהוי תהליכים צעד אחד לפני כולם ויכולת נדירה לשנות חשיבה בבת אחת כדי להציל את עצמו. כך היה בקורונה כשהוא הבין לפני כולם מה לעשות עם החיסונים, זה קרה אחרי שספג הפסד היסטורי לממשלת בנט ולפיד, כולם היו בטוחים אז שהוא יפרוש מהפוליטיקה, אבל הוא לקח לו לילה אחד של מנוחה וחשיבה וכבר למחרת בבוקר הופיע בכוחות מחודשים והראה לכולם שהוא החליף דיסק, הבין את הסיטואציה, חישב מסלול מחדש ובעצם המציא את עצמו מחדש, כולם היו אז בהלם אבל כבר לא התפלאו שתוך שנה וחצי הוא חזר לראשות הממשלה, אחרי שכולם כבר הספידו אותו וכינו אותו גוויה פוליטית.

ואם זה האיש ואלה יכולותיו, אין ספק שהוא עושה זאת גם כעת למרות עומס המלחמה ומשמעויותיה. אם כולנו כבר מזהים משבר דרמטי בליכוד ותרחיש שמעולם לא חשבנו שיקרה כך, אין ספק שהוא זיהה זאת לפנינו והוא כבר נערך לכך. ולכן בנקודה הזאת, הסיפור הופך להיות מרתק אף יותר.

עד כה, המגמה העיקרית של הממשלה היתה לשרוד את כנס הקיץ ואז להרוויח פרק זמן ארוך למנוחה עד אחרי החגים, בימי פגרה ממשלה לא נופלת כי לאופוזיציה אין אפשרות לעשות זאת. ממשלות נופלות בימי פגרה רק כשבקואליציה עצמה יש מי שחותרים לכך וכעת בימים האחרונים נתניהו מבין שיתכן וזו הסיטואציה.

היום כבר לא בטוח לחשוב שהפגרה היא השאיפה שלו, כי אם יש מרד בליכוד ויש חשש לשיתופי פעולה עם מפלגות אחרות, כמו למשל התמיכה הנלהבת שהעניק גנץ להודעת גלנט, יש גם חשש שבימי הפגרה יזוז משהו ולכן התכנית חייבת להיות עניינית יותר ולא רק מריחת זמן.

צעד דרמטי מחייב גם תגובה דרמטית. ואם המהלכים כעת בתוך הליכוד הם דרמטיים, יש היגיון להניח שגם המהלך הבא של נתניהו יהיה דרמטי, לא צפוי והוא עלול להגיע מכיוון שלא חשבנו עליו. זה יכול להיות בכמה תרחישים שאם נפרט אותם זה יישמע מופרך, אבל כשנתניהו יחליט לעצור את הסחף נגדו הוא עשוי בהחלט לנקוט בתרחישים שכרגע נראים מופרכים. כבר ראינו הרבה תרחישים מופרכים שהפכו למציאות הזויה, בפוליטיקה אין בלתי אפשרי.

השבועות הקרובים, ככל שהמצב הביטחוני לא יתדרדר עוד יותר, עשויים להיות מאוד מעניינים בזירה הפוליטית. את התשתית לכך כבר הניחו בשבועיים הללו מורדי הליכוד.

2.
רכבת ההסתה יצאה משליטה:
מה היה הטריגר היחיד שהצליח לזעזע את הליכוד ברמה היסטורית

הזרמים שזרמו מתחת לפני הקרקע בליכוד במשך הרבה שנים, לא התפרצו החוצה גם בימים של משברים אמיתיים וקשים. באופן די מעניין, הנושא שהצליח ליצור רשמית את הסדק בליכוד הוא דווקא סערת החוק להסדרת מעמד בני הישיבות.

מדובר בהצלחה חסרת תקדים של בעלי אינטרסים פוליטיים, שהצליחו לקחת את אחד הנושאים הרגישים והקריטיים הקיימים כיום ולעשות בו שימוש חסר מצפון. הרי אם ננסה לפזר מעט את הערפל נגלה מאיפה זה התחיל באמת, שההסתה נגד לומדי התורה התחילה רק מסיבה אחת ויחידה: ניסיון להפריד את הדבק בין המפלגות החרדיות לראש הממשלה, הכה את החרדים כדי לחסל את נתניהו.

השיטה למעשה קלה מאוד. גם כך מדובר בנושא רגיש אבל עכשיו נוצרה הזדמנות לרתום את הכאב האישי הנורא של משפחות שכולות ולשסות אותו בציבור החרדי בציניות בלתי נתפסת. אין דבר יותר קל מאשר לתעל את הכאב הלאומי והאישי לכיוון החרדים, כאילו לא הדרג המדיני הוא הבעיה, לא הדרג הצבאי, לא מחדלי מקבלי ההחלטות, שום רבב לא דבק בבגדיהם של בכירי המדינה, כאילו הבעיה היחידה שיש לאזרחי מדינת ישראל היא אותם בחורים שיושבים בישיבה בזמן שבני גילם מגוייסים.

נציגי הציבור במפלגות החרדיות דואגים לנסות ולהסיר את מסכת הצביעות האת ומזכירים שוב ושוב מעל במת הכנסת, כי אם המפלגות החרדיות היו מצטרפות לממשלת שמאל הרי שבאותו רגע כל הבעיה היתה נעלמת ולאף אחד כבר לא היה אכפת מלומדי התורה.

הטיעון הזה נכון אבל ככל שחולף הזמן והמצב מחמיר, הוא קצת מאבד מהרלוונטיות שלו משום שאחרי שההסתה כבר החלה, הרכבת יצאה מהתחנה וגם מסיתי השמאל כבר איבדו עליה שליטה. הפניית האש התקשורתית והציבורית לכיוון לומדי התורה התחילה אך ורק מטעמים פוליטיים אבל עם הזמן היא סחפה אחריה את היצרים שתמיד היו קיימים בשקט, את השנאה הטבעית של עמי ארצות לת”ח וכעת כבר אי אפשר להחזיר את המצב לאחור.

גם אם תקום היום ממשלת שמאל וגם אם נניח שגדולי ישראל יורו למפלגות החרדיות להצטרף אליה, גם הממשלה הזאת לא תוכל כבר לתקן את המצב ולהשיבו לאחור כי הרוח הציבורית כבר לא שם. הרוח הזאת כבר חלחלה לתוך הליכוד וגם שם במסדרונות השותפה הטבעית כבר נוצר משבר היסטורי שהתחיל בדיוק בגלל הנקודה הזאת, שיותר מידי חברי כנסת העדיפו ליישר קו עם הנרטיב הציבורי ולא עם המשמעת הקואליציונית.

המצב הזה ממחיש לנו את עוצמת הנזק האדיר שנוצר פה. קרבות פוליטיים בין ימין לשמאל גובים עכשיו מחיר אישי וכבד מלומדי התורה וספק אם מישהו – מימין או משמאל – יכול כבר לתקן זאת.

3.
חיוך של זעם:
מדוע חייך נתניהו כשלפיד תקף אותו במילים קשות

“אתה משקר כמו שאתה נושם”, צווח ראש האופוזיציה בצהרי יום שני השבוע מעל במת הכנסת, כשנתניהו יושב מולו מחייך.

בכל פעם שמישהו עומד על במת הכנסת ותוקף את ראה”מ בנוכחותו, יש לנתניהו הרגלים קבועים להתמודד עם הסיטואציה מול המצלמות. אם אין מישהו שיושב לידו ומשוחח עמו בשקט הוא נוהג לעיין בספר, ללגום מספל הקפה או כוס המים, להוריד את המשקפיים, להעביר אותן מיד ליד, להרכיב אותם בחזרה, ובעיקר להראות התעלמות כמעט מופגנת מהדובר המרעים מולו בקולו.

הפעם, כשלפיד זעק בכל כוחו, נתניהו ישב וחייך. כמה רגעים קודם לכן נתניהו עמד על הדוכן בעצמו והשיב על שרשרת נאומי דיון ה-40 חתימות שיזמה האופוזיציה, הוא תקף את לפיד ואת ההסכם שחתם בזמנו עם חיזבאללה על הגבול הימי ואמר כי הכניעה הזאת עודדה את חיזבאללה ואיבדה את ההרתעה. לפיד קצף על הדברים והשיב בנאום אמוציונלי וזועם, בו טען כי דווקא ההתנהלות של נתניהו והמאמץ שלו רב-השנים לקנות שקט זמני בכל מחיר הוא זה ששחק את ההרתעה הישראלית.

הפעם נתניהו חייך מול אובדן השליטה שהציג לפיד. כי באותם רגעים כל מצלמות התקשורת שידרו שוב ושוב את פרצופו הכועס של לפיד וכך חלק מהם שכחו את מה שהתרחש ערב קודם לכן באולפן ערוץ 14.

נתניהו הגיע ביום ראשון השבוע לאולפני הערוץ הנחשב למזוהה עמו, שם העניק לראשונה מתחילת המלחמה ראיון של ממש לכלי תקשורת ישראלי ולא זר. הראיון עצמו היה מעט מביך משום שנתניהו דיבר בביטחון רב על מטרות המלחמה, על כך שהוא לא מתפשר מול חמאס ועל כך שהוא לא מתחייב לסיים את הלחימה עבור שום עסקה, על מיטוט ארגון הטרור וחתירה לניצחון מוחלט. הבעיה היתה שאת המילים הללו הוא משמיע כבר מתחילת המלחמה, בינתיים זה לא קורה ואזרחי ישראל ציפו שבראיון כזה יוצא דופן הוא יציג לפחות איזו כותרת אחת, בשורה אחת, משהו חדש להיאחז בו. וזה לא קרה.

גם השאלות הידידותיות מצד המראיינים לא הוסיפו לראיון נופך של כבוד, גם כשהם שאלו שאלה מאתגרת יותר וקיבלו תשובה, הם לא המשיכו להקשות אלא השאירו את דבריו של נתניהו כמסר אחרון שנקלט במוחם של הצופים. הראיון הזה הזכיר שבישראל אין יותר תקשורת ניטרלית, בכל מדינה מתוקנת יכול נבחר ציבור להגיע לאולפנים, להתקבל בכבוד הראוי ויחד עם זאת הוא נאלץ להתמודד עם שאלות נוקבות וענייניות. בישראל זה לא קיים, או שהתקשורת רודפת עד חרמה או שהיא מלטפת ומגוננת, הכל לפי האינטרס.

אבל המבוכה הזאת לא לקחה פחות מיממה משום שכבר למחרת בצהרים נעמד לפיד על במת הכנסת וסיפק מופע אחר, משעשע יותר ובולט יותר, ואין הצגה טובה מזו כדי להשכיח את הנושא הקודם שדובר בו ולהמשיך הלאה. וכך בניגוד למנהגו, נתניהו ישב על מקומו וחייך מול הביקורת הרועמת במקום להתעלם ממנה, שירות יותר טוב מזה הוא לא יכול היה לקבל.

הטור פורסם במוסף ‘יתד השבוע’ מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]