מאז שעלה בגין בתשל”ז, צועד הציבור החרדי רוב הזמן עם הימין. אין זו בחירה פוליטית אקראית, כי אם אסטרטגיה מכוונת של גדולי ישראל. המבוגרים בינינו זוכרים את התקופה שגם אגודת ישראל וגם דגל התורה ניסו ללכת על מהלך של המלכת השמאל כנגד הימין, ומי שמנעו זאת, היו שני מנהיגי הדור מרן הגרא”מ שך וכ”ק האדמו”ר מליובאוויטש, אשר למרות דעותיהם הקוטביות, הסכימו שניהם כי הימין עדיין עדיף.
המהלך לא נעשה מתוך הזדהות עם ערכי הימין, אשר אנו רחוקים מהם הרבה יותר מרחוק ימין פוליטי משמאל. אין לנו ולליכוד כמעט שום דבר משותף, מה שקדוש אצלם מוקצה אצלנו, ובמה שקדוש לנו הם אינם מאמינים ואף פועלים נגדו בהתרסה כלפי שמיא רח”ל.
מתוך התקופה הזו, מעל שני עשורים אנו יחד עם בנימין נתניהו, לטוב ולרע. כלומר אנחנו איתו והוא איתנו. זה לא שהוא באמת איתנו, כשהייתה לו הזדמנות אמיתית, הוא לא היסס לרגע לחבור ללפיד (!) ובנט ולשלוח אותנו אל מתחת לגלגלים. מאז הוא איתנו באדיקות, כי אלו פשוט לא רוצים אותו יותר בשום אופן.
כמו בכל עיסקה, היו כאן שני צדדים: התשלום (תמיכה עקבית) כנגד הסחורה (יבנה וחכמיה).
החשבון היה פשוט: אם אנחנו נלך עם הליכוד הוא ישמור על שתי בבות עינינו: דחיית השירות ותקציבי הישיבות.
שילמנו על כך מחירים יקרים מנשוא: חלק גדול מההסתה התקשורתית נגדנו היא בגלל שאנחנו עם שנוא נפשם. הלכנו לארבע מערכות בחירות קשות בגלל הדבקות הזו.
בזמן האחרון הולך ומתברר כי את התשלום שילמנו במזומן, ואת הסחורה לא קיבלנו ולא נקבל.
שנה שלימה ישב הליכוד והעביר חוקים על ימין ועל ימין קיצוני, כל אחד קיבל חקיקה שיועדה לו אישית ונתפרה עליו: בן גביר, יריב לוין, ביבי עצמו, סמוטריץ, ואפילו דרעי. המונים הפגינו ברחובות והכנסת חוקקה הכל. חוק אחד קטן, שינוי תת סעיף בחוק הגיוס, הוא דחה ודחה עד שהגיע שמחת-נורא וזהו, אין יותר כנסת אפקטיבית.
עכשיו הגיע בג”ץ וטען (בהיגיון משפטי מסויים, עם אפס רגישות והמון נקמה) כי אם אין חוק אין אפשרות שלא לגייס בכח. הצעד הראשון היה למנוע את התקציבים וזו רק ההתחלה. בקיצור: עוקרים לנו את שתי העיניים וביבי לא יכול או לא רוצה לעזור.
כן, זה נכון שבג”ץ נגדו וגם כל השמאל, זה נכון שתפרו לו לפחות חלק מהתיקים כדי לפטרו. זה גם נכון שהציבור שאחריו מאמין ברובו בבורא עולם בניגוד לצד השני. זה אפילו נכון לדעתי שבג”ץ מודע לכך שבמהלכיו הוא מביא להפלת ממשלתו ואולי אף מכוון לכך.
אך למרות האהדה הגדולה והעמידה לצידו, איננו ביביסטים, שזו ההגדרה המקובלת למי שסבור שביבי המלך צריך למלוך לעולם ויהא המחיר אשר יהא. אנחנו לא שם.
ליבנו עם ביבי ואנו תומכים בו (גם כשהיו לנו אפשרויות, בניגוד אליו), אבל הלב הוא לא הכל. קודם כל עלינו לדאוג להמשך קיומנו כציבור חרדי, והתנאי לקיומנו כציבור חרדי, הוא תיקון מה שעיוותו בג”ץ.
אם מר נתניהו יכול ורוצה להביא לתיקון החוק והעוולות, נשמח להמשיך להיות לצידו, גם במחיר ציבורי כבד.
אך אם יתברר כי אינו יכול או מסוגל לסייע לנו בשעתנו הקשה, כי אז יש לחשב מסלול מחדש, ולבחון את האפשרויות, ולהציען בפני גדולי ישראל.
מסכים איתך עם כל מילה
אכן שאלה קשה. לתמוך ביאיר לפיד, יאיר גולן, ובמחמוד עבאס לצורך הקמת מדינה פלשתינית ביו”ש ובעזה. או חוק הרבנים.
נתון לגדולי ישראל
אבל מסרא אתה צודק
אני מאוד אוהב לקרוא את כתבותיך, אך בזו יש שתי הטעיות והייתי אומר בזהירות – אפילו שכתובים.
א. ההימנעות ללכת עם השמאל לא הייתה בגלל שהימין ייתן לנו פטורים מהצבא וכסף לישיבות. נדייק – השמאל הבטיח לנו באותו זמן הרבה יותר כסף, והפטורים החלו אצל בן גוריון השמאלני ושינויים לא היו אז על השולחן.
ב. אמנם לא באתי לסנגר על ביבי, אך בשביל לדייק בעובדות ביבי לא שמח כל כך ללכת עם לפיד, אלא שזה לא השאיר לו ברירה כשיצר בלוק טכני עם בנט…
אשמח לתגובתך אם טעיתי נתן.