כוחו בפיו | הממשלה נכנסה למסלול חד סטרי / יוסף טיקוצ’ינסקי

1.
עתיד ידוע מראש:
בן גביר מתנהל במליאה כאילו מובטחת לו משרה בממשלה הבאה

שום דבר לא מידי חדש במליאת הכנסת וקשה מאוד להמציא משהו שונה שעוד לא קרה ועוד לא התרחש שם. האולם הלאומי כבר ראה, ידע ושמע כמעט את כל האירועים הרציניים, המגוחכים, המתוחכמים והמטופשים, הח”כים לא מחדשים כלום הם רק מתחלפים, בחלקם לפחות.

גם את מה שהתרחש שם השבוע, ידעה המליאה כבר יותר מידי פעמים. הדרמה הקואליציונית שהתפתחה בערבו של יום שני היא עוד אחד מהמקרים בהם מתרחש משהו במליאת הכנסת וכולם מבינים מה הולך, כולם יודעים לאן זה מוביל ומה תהיה התוצאה למרות שכמעט אף אחד לא מודה בכך ולא אומר בקול את מה שכולם חושבים בשקט.

על סדר יומה של המליאה עמד החוק שנועד לשנות את הקריטריונים בבחירות רבני ערים ובכך לאפשר בחירת רבנים למאות רשויות מקומיות בהן אין כיום רב מכהן. הצעת החוק זכתה לתמיכה קואליציונית והיה מצופה מכל מפלגות הקואליציה להצביע בעד. אבל ברגע האחרון היה מי שנזכר שזה הזמן להגיש חשבונית חדשה – ישנה ולדרוש את שלו.

איתמר בן גביר, הודיע כי מפלגתו לא מתכוונת להצביע בעד החוק ולא לציית למשמעת הקואליציונית, עד שלא תתמלא דרישתו להיות חבר בקבינט המלחמה המצומצם. בתחילה ניסו ראשי הקואליציה להגיע לשיחות והבנות, לבן גביר נקבעה פגישה עם נתניהו עצמו, אך הוא המשיך לעמוד על שלו. בסופו של דבר ההצעה הוסרה מסדר היום והפגישה של בן גביר ונתניהו בוטלה.

ההתפתחות גרמה לסיעת ש”ס לפרסם הודעה חריפה ויוצאת דופן, המכוונת לא רק לבן גביר אלא לנתניהו עצמו ובה נמתחת ביקורת על חוסר היכולת שלו להשליט את המשמעת המקובלת בקואליציה. ש”ס גם הצהירה שלא תצביע במליאה גם הלאה וכך כל החוקים שהיו על סדר היום של מליאת יום שלישי, הוסרו ונדחו.

רק ביום רביעי בבוקר הושג הסדר בין המפלגות וכולם חזרו להצביע, אבל המשבר עצמו כמובן לא נעלם. כי כך הוא דרכו של משבר קואליציוני, הוא מתפתח לאט עם הרבה הסדרים זמניים בדרך.

אירוע מסוג כזה הוא מוכר וידוע יותר מידי לקירות המליאה הסופגות בדומיה ובגבורה שנים ארוכות של רעשים פוליטיים מחרישי אוזניים. ואם מביטים על המקרים הרבים הללו שהתרחשו לאורך השנים, אפשר יהיה לגלות שכמעט תמיד וכמעט באופן גורף, אירועים כאלה הובילו בסופו של דבר לקיצה של ממשלה ולסוף דרכה של קואליציה בטרם עת.

כל ממשלה שהתפרקה התחילה ככה, עם מפלגה אחת שהערימה קשיים, עם שר כזה או אחר שעמד על שלו, עם מאמץ מיוחד מצד יו”ר הקואליציה התורן ליישר את ההדורים ועם פלסטר ענק שמודבק שוב ושוב על הסדקים עד שהוא כורע תחת העומס ונקרע סופית.

בימים כתיקונם אפשר היה לשאת את המשבר ואף לקחת נשימה עמוקה לקראת הבחירות הקרבות. אבל כשמדובר בממשלה הנוכחית ובתקופת הזמן הנוכחית, הסיפור הזה נהיה קצת יותר בעייתי. מלבד העובדה שמדובר בזמן מלחמה, כשהקשב אמור להיות בזירה הביטחונית ולא בקלחת הבחירות, גם המצב הפוליטי עצמו לא מזהיר עבור אף אחד.

נתניהו לא רוצה בחירות משום שהוא עדיין לא מצא את נוסחת הזהב שתחזיר אותו למקום ריאלי שאפשר יהיה לחשוב בו על ניצחון, ארגוני השמאל עוד לא התאמצו מספיק כדי להחזיר אליו עוד ועוד מנדטים והוא עדיין מחכה להזדמנות שתסייע לו להמציא את עצמו מחדש ולמצוא אג’נדה לקמפיין הבא.

הנרטיב המסורתי של ימין חזק וימין על מלא קרס עוד לפני המלחמה ונמחק סופית אחרי השביעי באוקטובר. תדמית מר ביטחון גם היא כבר לא קיימת כך שנתניהו כבר לא יכול להשתמש בטיקטים שהוא אימץ לעצמו לאורך השנים ואשר סייעו לו לצלוח את כל הגלים.

אפשר לסמוך על נתניהו שהוא ימצא בסוף איזשהו רעיון, אבל כרגע עדיין אין לו, הוא עדיין מחכה להזדמנות ולרעיון שיתגלגל לידיו והוא יוכל להשתמש בו. משום כך, הדבר האחרון שנתניהו רוצה זה שהממשלה תתפרק וישראל תצא כבר עכשיו לבחירות.

במפלגות הימין המצב לא הרבה יותר טוב. הציונות הדתית נמצאת בשפל של אזור אחוז החסימה, פעם מלמעלה ופעם מלמטה, עוצמה יהודית של בן גביר מתבשמת מסקרים מחמיאים בזכות הרבה רעש שהיו”ר יודע לעשות. המצב הזה עלול לגרום למישהו שם לחשוב שבחירות עכשיו עשויות להיות רעיון טוב, אך התקווה היתה שגם שם אנשים לא טיפשים עד כדי לעשות זאת.

גם אם בן גביר יזכה לעשרה מנדטים או אפילו 15, ממשלה נורמלית לא תצא מזה. אין אף מפלגה בגוש המרכז שמאל שתשב באותה ממשלה עם בן גביר, ומפלגות הימין כבר לא מסוגלות לייצר את הרוב הדרוש להקמת ממשלה. למרבה האירוניה, מי שאשם בכך בין היתר זה בן גביר עצמו.

המפלגות החרדיות בוודאי שלא מעוניינות כעת בבחירות, כשנושאים הרי גורל וכבדי משקל מונחים על הכף וספק גדול אם ממשלה כלשהי שריאלי שתקום – תוכל לפתור זאת.

אבל כל זה לא מפריע לשר לביטחון לאומי להפעיל שרירים ולייצר בלגן בתוך המליאה ובתוך הממשלה, כאילו שמעבר לכביש מחכה לו ניצחון מזהיר וג’וב נחשק בממשלת חלומות עתידית ולכן כל מה שנותר לו לעשות זה לנדנד את הממשלה הנוכחית עד שתיפול.

ההרגשה המשותפת של כל מרכיבי הקואליציה הנוכחית היא שבמצב הנתון, יש לעשות כל מאמץ לשמור על הקיים ולא לפרק, רק מתוקף העובדה שכל אלטרנטיבה אחרת היא גרועה לא ביותר אלא בהרבה מאוד יותר. כולם מבינים שכרגע כדאי להחזיק את הקיים עד כמה שניתן ולצפות לישועה בהמשך.

ועם זאת נדמה שרק איש אחד כאילו לא מבין את זה. רק איש אחד מתנהל כאילו אין מלחמה וכאילו העתיד שלו כולו ורוד אם רק העולם כולו יהיה מספיק חכם כדי להקשיב רק לו. כשבן גביר מייצר משברים מהסוג הזה במליאה ובקואליציה, הוא כורת את הענף עליו כולם יושבים, מחורר את הספינה הרעועה עליה כולם שורדים.

הוא עצמו יהיה הרי הראשון שייפגע אם יהיו בחירות. בכל ממשלה שתקום אחר כך סביר להניח שהוא יישאר בחוץ ומשם הוא יוכל להמשיך לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: רעש. אבל כל זה לא מפריע לו להמשיך ולייצר משברים שהכנסת מכירה היטב וכולם מבינים טוב מאוד לאן הם מובילים.

בן גביר הצליח להביא את הממשלה למצב בו כל המפלגות מחכות לראות מי ימצמץ ראשון, מי יישבר ראשון ומי זה שיפיל את קלף הדומינו הראשון שיתחיל את המפולת. כרגע בן גביר טוען לכתר, ובהצלחה מרובה. ואם הוא ימשיך ככה, בקרוב הכל יקרוס. וכשזה יקרוס – גם מפלגת עוצמה יהודית תתקשה לחלץ את עצמה מבין ההריסות.

2.
ההיסטריה חוזרת:
כל הסבר מדיני שניתן לשיחות בקטאר, כבר נוסה בעבר ונכשל

בימים אלו, שוהה משלחת ישראלית בדוחא בירת קטאר בראשות ראש המוסד וראש השב”כ, שם מתקיימים דיונים עם המודיעין המצרי ועם בכירים אמריקניים, בניסיון לגבש הפסקת אש כלשהי ועסקה שתחזיר בשלב זה חלק מהחטופים הביתה.

לאף אחד מאיתנו אין יכולת לקבל החלטה כל כך כבדת משקל ועלינו רק להודות שלא אנחנו אלה שיושבים שם בצומת קבלת ההחלטות ונדרשים להכריע לכאן או לכאן. כל החלטה שתתקבל תהיה רבת משמעות גם על חיי אדם וגם על מצבה של המדינה כולה.

לנו אין את היכולת לשפוט מה נכון לעשות ומה עדיף על פני מה, אבל מול הדיווחים המודלפים לתקשורת בידי בעלי אינטרס כזה או אחר, המצב נראה לא מזהיר, הממשלה צריכה להחליט בין הגרוע מאוד לגרוע עוד יותר.

ארצות הברית מפעילה לחץ חסר תקדים על ישראל להתפשר וכנראה לחץ דומה מופעל גם על חמאס, כך שקיבלנו בתחילת השבוע את הבשורה כי ארגון הטרור הסכים לסגת מדרישה אחת – לקבל התחייבות על הפסקת המלחמה באופן סופי. כשהסעיף הזה התרכך, ארה”ב ראתה בכך פריצת דרך ולכן ההחלטה בירושלים היתה לנסות בכל זאת לשלוח את המשלחת כשנתניהו חוזר ומדגיש שמטרות המלחמה היו ועדיין מיטוט חמאס והשבת כל החטופים.

בינתיים מדברים הצדדים על אופן נסיגת צה”ל מעזה ומה יקרה שם, זאת למרות שהצבא נאלץ כבר היום לחזור לאזורים שכבר לחם בהם כמו סג’עיה ומרכז עזה משום שחמאס חזר להתבסס שם. הטענה במערכת הביטחון היא שכשתהיה שם ישות אחרת שאינה חמאס, ניתן יהיה לשלוט במצב.

סעיף נוסף שפחות מדברים עליו הוא כמובן שחרור המחבלים. יתכן שחמאס יתעקש ואף יקבל זכות לקבוע אלו מחבלים ישוחררו ולאן, מבלי שתהיה על כך כל שליטה. מנגד, יש כאלה כולל בתוך מערכת הביטחון האומרים כי אין בעיה לשחרר ואם המחבלים יחזרו לטרור, מיד אפשר להגיע אליהם ולעצור אותם שוב או אפילו לחסל.

הטענה הזאת מחזירה אותנו אחורה בזמן, כשהיא נשמעה גם בעסקת שליט, שם קיבלנו אסיר משוחרר אלמוני העונה לשם יחיא סינוואר. טענות דומות שמענו גם לפני ההתנתקות, אז ידעו רבים וטובים להסביר שברגע שצה”ל ייצא מעזה ותהיה שם רשות פלשתינית, הרי שניתן יהיה להתייחס אליה כיישות מדינית, לקיים איתה את הסכמי אוסלו ואם היא תתקוף אותנו, היא תקבל בחזרה מלחמה כמו כל מדינה מתוקנת ולא כמו ארגון טרור. היום זה נהיה מגוחך להיזכר בטענות הללו, כולנו יודעים מה קרה.

המצב כרגע הוא שכל טענה מדינית או צבאית שנשמעת בעד השיחות בקטאר, היא טענה ממוחזרת מהעבר שהוכיחה את עצמה שלא לטובה. אף תאוריה מדינית לא הוכיחה את עצמה לטובה ואף שחרור מחבלים לא הסתיים בשקט ובלא כלום.

ושוב, אין ביכולתנו לקבוע שום עמדה ולהביע אף דעה, בפרט במצב ההזוי הנוכחי כשעשרות מאחינו ואחיותינו נמצאים שם בעזה בצרה ובשביה, אין לנו לדעת מה נכון לעשות על פי ראיה מדינית ולהבדיל ע”פ דעת תורה, אבל דבר אחד לפחות עלינו לזכור: אסור להאמין ואסור לקנות שום טענה או הסבר שמספקים במערכת המדינית, לא על כך יהבנו כי הטענות הללו כבר נוסו ונכשלו במבחן המציאות.

3.
בבליל הצעקות, נגמרות המילים:
התמונות הקשות מהכנסת ממחישות את עומק המצב הסבוך

מחזה לא נעים בהחלט נראה השבוע בחדר ועדת החוקה בכנסת, מחזה שהוסרט ושודר שוב ושוב בלופים במהדורות החדשות ורשתות התקשורת.

תמונות כאלה בהחלט לא נראות טוב. אף אחד לא אוהב לראות אדם שאחיו חטוף בעזה, נתפס על ידי מאבטחי הכנסת ונגרר החוצה בידיו וברגליו, בכח ובאלימות. התמונות גררו כמובן זעם והתגובות היו קשות.

מה שיותר קשה לחשוב זה על מה שקדם לתמונות הללו. הכנסת נותנת כזכור במה מלאה למשפחות החטופים, בני המשפחות שוהים בבניין ומסתובבים בין חדרי הוועדות ולשכות הח”כים, זה המינימום שנבחרי הציבור יכולים לעשות עבורם. בוועדות רבות מקדישים זמן בפתח הדיון לבני המשפחות לשבת סביב השולחן ולהשמיע את קולם.

כך קרה גם באותו דיון בוועדת החוקה, אלא שמשני צידי השולחן ישבו שני אנשים שאחיהם חטופים בעזה. אחד מזוהה עם ‘פורום תקווה’ המביע התנגדות חריפה לעסקה וטוען כי כל עסקה שארה”ב מציעה היא מסוכנת לחטופים ולמדינה, ומהצד השני ישב אדם שמזוהה עם “מטה משפחות החטופים” הדורשים עסקה בכל מחיר ועכשיו. שניהם כאובים, שניהם דואגים, לשניהם נהרסו החיים ובכל זאת שניהם יושבים משני צידי השולחן, תרתי משמע והאמוציות עולות עד לתקרה.

לתוך המציאות הבלתי נתפסת הזאת קדמה אפיזודה נוספת, כשאחד הנוכחים השווה את אנשי הפרקליטות לחמאס, משום שהם רודפים את הלוחמים שלחמו בשביעי באוקטובר ומאשימים אותם ב”רצח” מחבלי נוחבה. למשמע הדברים קמו שני ח”כים מהאופוזיציה ועזבו את החדר בהפגנתיות.

רק לאחר מכן הגיע השלב בו החל אחד מבני המשפחות לגעור בח”כים ובבני המשפחות שמהצד השני של השולחן, היו”ר ח”כ שמחה רוטמן עצר את הדיון וכשלא הצליח להחזיר את השקט, הוא יצא להפסקה והורה לסדרנים לפנות את האיש מהחדר.

הפתגם הקיטשי אומר שיש רגעים בהם נגמרות המילים, וזה אחד הרגעים הללו. אין מילים לתאר את עומק משמעות האירועים הללו, אם מישהו היה מתאר לנו את זה לפני שנה היינו בטוחים שהוא הוזה.

למציאות הזאת אין הסבר, אין לה פרשנות ואין הרבה מה לומר עליה. זו פשוט המציאות הקשה שממחישה יותר מכל שאין כל הסבר טבעי להתרחשויות ומשכך אין כל היגיון טבעי להניח שמנהיג כזה או אחר יוציא אותנו מהמצב הזה. אם בעבר היינו צריכים להתאמץ כדי להסביר אמונה לעם שבשדות, כעת כל מה שנותר לעשות זה לומר לכולם: פשוט הביטו מה קורה, אם יש לכם הסבר אחר – תשכנעו אותנו.

הטור פורסם במוסף ‘יתד השבוע’ מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]