ניגשתי אל חברי אתמול, בעיצומה של מגבית שהייתי צריך להגיע ליעד מסוים.
“תוכל לתרום משהו?” שאלתיו. כל מחשבותיי סביב השקלים שעליי להשלים.
“לא, באמת שלא! סליחה… אמנם יש לי קצת כסף בצד אבל אני צריך אותו בדיוק עכשיו למשהו אחר”. הוא ענה.
“אוקיי, לא מתערב”.
“הכל טוב! לא אכפת לי להגיד לך למה…”
“אתה באמת לא צריך”
“לא, זה בסדר! זה לייצוג משפטי!”
“אתה עומד למשפט??” שאלתי בתדהמה.
“לא! ממש לא!”
“אז?”
“תן לי להשלים! בדיוק ההיפך! מישהו ניסה לרצוח אותי, איזה מאפיונר… בקיצור, הוא עומד לדין, אגב, הוא עדיין מתכנן איך לרצוח אותי…”
“ד’ ישמור. נו, אז מה הקשר אליך?”
“אה, אני משלם לו כסף לעו”ד!”
“אתה משלם לו מה?!”
“כסף לעו”ד. אה, שכחתי להגיד, אין לו ממש כסף…”
“נו, ואז? אז אתה מממן מכספך?! אני בשוק! שהמשפחה שלו תממן , אחים לנשק, מלכות ליכטנשטיין , לא יודע, כל אדם בעולם, אבל אתה? אתה הוא זה שהוא רצה לרצוח! אתה צריך לעשות בדיוק הפוך, לפעול שהוא כמה שפחות יקבל זמן דיבור לשכנע בטענותיו הכוזבות המתועב, ושישב בכלא עד סוף ימיו, ואם הוא גוי והיית יכול לעשות שימות כדי להציל את חייך, בכלל…”
“אתה יודע מה, אתה צודק. את האמת, פברקתי את כל הסיפור. פשוט ניסיתי להחדיר לעצמי ולך עד כמה מדינת ישראל מטורללת במימון עורכי דין למחבלי הנוחב’ה שניסו להשמיד אותה. נכון שעכשיו זה הרבה יותר מופקע לך ומפוצץ?”
נו נו
הקטע האחרון די מיותר זה מובן גם בלעדיו
חחחח צודק, זו המחשבה הראשונה שעלתה לי.
חדשות החבלים מדוחים שהעורך דין לא ביקש מספיק פצויים למשפחתם
היא הנותנת, הם באו לרצוח יהודים, לא שופטי בג”צ ודומיהם מהפרקליטות.