האירועים הביטחוניים האחרונים בארץ חושפים אמת מרה ולא נוחה: במדינת ישראל ישנם אזרחים סוג ב. פיצוץ הכטב”ם בתל אביב ביום שישי האחרון והתקיפה בתימן בשבת שבאה בעקבותיו, ממחישים את האבחנה הבעייתית הזו בצורה חדה וכואבת.
במשך חודשים, אזרחי הצפון ואזרחי אילת חווים מתיחות ביטחונית, ירי טילים ואיומים על שגרת חייהם. כשזה קורה בצפון, זה מתקבל בשקט יחסי – חלק משגרת החיים. כשזה קורה באילת, השיח הציבורי נמוך, ובתקשורת נראים מעט מאוד דיווחים בנושא. המדינה לעיתים מתעלמת או מטפלת באופן לקוי ומסורבל, כאילו החיים של התושבים בפריפריה פחות חשובים מאלו במרכז.
אבל, כשזה קורה בתל אביב, ליבם של מקבלי ההחלטות רוטט. פיצוץ הכטב”ם בתל אביב הוא הדוגמה המוחשית לכך. תוך שעות ספורות מרגע האירוע, מתקבלת תגובה חריפה ותקיפה בתימן. מה המסר שנשלח כאן? האם הדם התל אביבי אדום יותר? האם חייהם של תושבי המרכז חשובים יותר מחייהם של תושבי הצפון והדרום?
זה הזמן לשאול את עצמנו שאלות קשות על ערכי השוויון במדינה שלנו. איך יכול להיות שאנחנו, כחברה, מקבלים את ההפרדה הזו? האם המענה הביטחוני צריך להינתן על בסיס גיאוגרפי או על בסיס עקרוני?
התחושה היא שמקבלי ההחלטות פועלים בעיקר תחת לחץ ציבורי ותקשורתי. תל אביב, עם כל הכבוד, אינה צריכה להיות הטריגר לפעולה, אלא כל אזור בארץ. הבטחת שלומם וביטחונם של כל אזרחי המדינה צריכה להיות בראש סדר העדיפויות, ולא תלויה בשאלה אם מדובר במרכז או בפריפריה.
מדינת ישראל היא אחת, והביטחון הלאומי צריך להיות משותף לכל אזרחיה, בלי קשר למקום מגוריהם. הגיע הזמן לשים סוף להבחנה בין סוגי האזרחים, ולהפנים שהתגובה לאיומים צריכה להיות אחידה ומוחלטת בכל חלקי הארץ.
דברים כהווייתם ממש
מבחינה הרתעתית כטב”מ בלב תל אביב
הרבה יותר מרתיע כמו שלא הרי תקיפה בעייתא א שעייב כהרי תקיפה בדאחיה
והדברים ברורים ופשוטים למבין
מילא אצל הלבנונים שרק מה שאכפת לנאסרללה זה הוא והוא אבל בארץ ישראל לכאורה המצב צריך להיות אחרת