מסע לאורך ההיסטוריה: האסונות שאירעו לאבותינו ביום צום תשעה באב

תשעה באב, הוא יום האבל המשמעותי ביותר ביהדות. יום זה מסמל חמישה אירועים טרגיים שעיצבו את גורל העם היהודי לאורך אלפי שנים. חז”ל מזכירים כי חמישה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב, ומאז פקדו אותנו עוד צרות רבות ורעות.

1. גזירת המדבר: שורש הבכייה לדורות

הכל מתחיל במדבר סיני. משה רבינו שולח שנים עשר מרגלים לתור את הארץ המובטחת. לאחר ארבעים יום, הם חוזרים עם דיווח מפוצל: הארץ אכן זבת חלב ודבש, אך יושביה חזקים והערים בצורות. עשרה מהמרגלים מפיצים דיבה רעה על הארץ, גורמים לפאניקה בקרב העם. רק יהושע בן נון וכלב בן יפונה מנסים לעודד את העם להאמין ביכולתם לכבוש את הארץ.

תגובת העם הייתה דרמטית: “וַתִּשָּׂא כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא” (במדבר י”ד, א’). לילה זה. היה ליל תשעה באב – והקב”ה גזר בתגובה: “אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות” (תלמוד בבלי, תענית כט ע”א).

אירוע זה מהווה את השורש הרוחני לכל הצרות שיבואו בתשעה באב לדורות.

2. חורבן בית ראשון: סוף תקופת הזוהר

אחרי 410 שנים, בהם עמד על תילו – הגיע הקץ על בית המקדש הראשון. נבוכדנצר השני, מלך בבל, כבש את ירושלים לאחר מצור ממושך והחריב את המקדש. בית המקדש הראשון עמד כ-410 שנים והיה מרכז החיים הרוחניים והלאומיים של עם ישראל. חורבנו סימן את סוף תקופת הזוהר של ממלכת יהודה ואת תחילתה של גלות בבל.

הנביא ירמיהו, שחזה את החורבן וניסה להזהיר את העם, מתאר את האירוע הטרגי במגילת איכה: “הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס” (איכה א’, א’). על פי חז”ל חרב בית המקדש הראשון בעיקר בשל שלוש העבירות החמורות שהיו בעם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ועל כך שלא בירכו בתורה תחילה.

3. חורבן בית שני: אובדן העצמאות

אחרי שבעים שנות גלות, עם ישראל חזר לארצו והקימו את בית המקדש השני – אך ההיסטוריה חזרה על עצמה באופן טרגי. הפעם היו אלה הרומאים, בהנהגת המצביא טיטוס (לימים קיסר רומא), שהחריבו את בית המקדש השני. בית המקדש השני עמד כ-420 שנה, תקופה שכללה את שלטון החשמונאים ואת ימי הורדוס.

יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון היהודי-רומאי, מתאר את רגעי החורבן בפירוט מזעזע בספרו “מלחמת היהודים”. הוא מספר על הלהבות האוכלות את המקדש, על הטבח ההמוני ועל בכיים של היהודים למראה חורבן מקדשם. חורבן זה היה טראומטי במיוחד, שכן הוא סימן את אובדן העצמאות היהודית לכמעט אלפיים שנה. הוא הוביל לפיזור נרחב של העם היהודי בתפוצות ולתחילתה של תקופת הגלות הארוכה.

בית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם, כך מלמדים אותנו חז”ל.

4. נפילת ביתר: קץ חלום המשיח

כשישים שנה לאחר חורבן בית שני, פרץ מרד בר כוכבא נגד האימפריה הרומית. המרד, שנמשך כשלוש שנים, הסתיים בטרגדיה עם נפילת העיר ביתר, המעוז האחרון של המורדים. הרמב”ם מתאר את האירוע כך: “והיו בה אלפים ורבבות מישראל. והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח. ונפל ביד גויים ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש.”

שמעון בר כוכבא, מנהיג המרד, נתפס על ידי רבי עקיבא ואחרים כמשיח פוטנציאלי. נפילתו וכישלון המרד היוו מכה קשה לתקוות המשיחיות של העם. התלמוד מתאר את הטבח האכזרי בביתר: “הרגו בה אנשים ונשים וטף עד שהלך דמם ונפל לים הגדול” (גיטין נז ע”ב). הדם הגיע עד לים התיכון, מרחק של כארבעים מיל.

נפילת ביתר סימלה את קץ התקווה לעצמאות יהודית בעת העתיקה ואת תחילתה של תקופת דיכוי קשה תחת השלטון הרומי.

5. חרישת ירושלים: מחיקת זכר העיר

האירוע האחרון, ואולי הסמלי ביותר, היה חרישת אדמת ירושלים. לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, הקיסר הרומי הדריאנוס ציווה לחרוש את העיר. הרמב”ם מתאר: “ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו, לקיים ‘צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ’.”

מעשה זה היה ניסיון למחוק כל זכר לירושלים היהודית ולהפוך את חורבנה לבלתי הפיך. על חורבות ירושלים הוקמה העיר הרומית איליה קפיטולינה, ויהודים נאסרו מלהיכנס אליה. חרישת העיר הייתה אקט סמלי של השפלה והשמדת זהות. היא סימלה את ניסיונם של הרומאים למחוק לא רק את הנוכחות היהודית הפיזית, אלא גם את הזיכרון והתקווה לשיבת ציון.

חמשת האירועים הללו, המתפרשים על פני למעלה מ-1,300 שנה, מהווים את הבסיס לאבל העמוק של תשעה באב – אך כאמור, יום עצוב זה, אינו מסתכם רק בחמשת האירועים ההיסטוריים המוכרים. לאורך הדורות, אירועים טרגיים נוספים שהתרחשו בסמיכות לתאריך זה הוסיפו נדבכים של כאב.

גירושים ורדיפות בימי הביניים:

1. גירוש יהודי אנגליה (1290):
בתשעה באב שנת ה’ן’ (18 ביולי 1290), חתם המלך אדוארד הראשון על צו גירוש אכזרי. היהודים נדרשו לעזוב את אנגליה עד ה-1 בנובמבר, תחת איום של עונש מוות למי שיישאר. גירוש זה, שהיה הראשון מסוגו באירופה המערבית, סימן את תחילתה של תקופה ארוכה של רדיפות ונדודים.

2. הגירוש הגדול מצרפת (1306):
ביום י’ באב ה’ס”ו (22 ביולי 1306), הוציא המלך פיליפ הרביעי צו המורה לכל יהודי צרפת לעזוב את הממלכה בתוך חודש ימים. גירוש זה, שהתרחש רק 16 שנים לאחר גירוש אנגליה, היכה בהלם את הקהילה היהודית המשגשגת בצרפת והוביל לפיזורה ברחבי אירופה.

3. גירוש ספרד (1492):

אחד האירועים המכוננים בהיסטוריה היהודית המודרנית התרחש בליל ח’ באב ה’רנ”ב (31 ביולי 1492). בתאריך זה הסתיימה תקופת החסד בת ארבעת החודשים שניתנה ליהודי ספרד לעזוב את הממלכה או להתנצר. גירוש זה סימן את סופה של תקופת הזוהר של יהדות ספרד והוביל לפיזורם של מאות אלפי יהודים ברחבי אגן הים התיכון, צפון אפריקה ואימפריית העות’מאנית.

אסונות העת החדשה:

1. פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914):
בתשעה באב ה’תרע”ד (1 באוגוסט 1914), הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה, ובכך החלה רשמית מלחמת העולם הראשונה. מלחמה זו השפיעה עמוקות על הקהילות היהודיות באירופה, במיוחד ברוסיה, שם חיה אז כמחצית מיהודי העולם. המלחמה הובילה לשינויים דרמטיים במפה הפוליטית של אירופה ולהגברת האנטישמיות.

2. אישור “הפתרון הסופי” (1941):
בתשעה באב ה’תש”א (2 באוגוסט 1941), התקבל בידי היינריך הימלר, מפקד האס אס, מכתבו של הרמן גרינג המאשר את תוכנית “הפתרון הסופי לשאלת היהודים”. מסמך זה היווה למעשה את האישור הרשמי להשמדה השיטתית של יהודי אירופה, ומסמל את אחד הרגעים האפלים ביותר בהיסטוריה היהודית והאנושית.

3. גירושים בתקופת השואה (1942):
בחודש אב ה’תש”ב (יולי-אוגוסט 1942) התרחשו מספר אירועים טרגיים:
– ב-ב’ באב (16 ביולי), כלא משטר וישי 13,000 מיהודי פריז בתנאים קשים.
– ב-ז’ באב (21 ביולי), גורשו יהודים אלה למחנות ריכוז.
– ב-ח’ באב (22 ביולי), החלה האקציה הגדולה מגטו ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה, במהלכה נשלחו למותם מאות אלפי יהודים.

זְכֹר ה’ מֶה הָיָה לָנוּ הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ.

הֲשִׁיבֵנוּ ה’ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.