מגיד המישרים הנודע, הרב ברוך רוזנבלום, בדרשה מרגשת שנשא לאחר תשעה באב, התייחס לתחושות הייאוש והאכזבה שרבים חווים לאחר יום האבל. הוא פתח את דבריו בהתייחסות לציפיות הגבוהות שהיו לרבים:
“כולנו ציפינו שבעזרת השם יבוא משיח. כל כך הרבה תרחישים אזוריים ישנם, הכל גועש ובועש. היינו בטוחים שהנה יבוא מכה בתשעה באב ההוא, יכניס לזה, זה יכניס לזה, ובעזרת השם מיד יבוא המשיח בטיסה ישירה ונחת כאן בירושלים עיר הקודש.”
הרב תיאר את התסריט המיוחל: “החדשות ישדרו לנו את הפרסום שהמשיח הגיע. זה היה התסריט העילאי אחרי שנה שלמה של מלחמה, ואז בעזרת השם נזכה לעלות לירושלים ולראות פני הגואל אם נזכה.”
אולם, המציאות הייתה שונה: “שום דבר לא קרה. יום ישבנו 25 שעות, התענינו על חורבן בית המקדש, למחרת סיימנו את התענית, למחרת חיכינו עד חצות עם דיני אבלות וחזרנו לשגרה.”
הרב הסביר את תחושת הייאוש שעלולה להתעורר: “ואדם נכנס לאיזשהו משברון קטן, הוא מרגיש: ‘עם זה כבר בכיתי עוד שנה, עוד שנה עברה’. כבר 1955 שנה, 1956 שנה מאז חורבן הבית ועדיין לא נושענו.”
למרות זאת, הרב רוזנבלום מדגיש את חשיבות ההתמדה בתפילה, מצטט את הטור: “‘צומו וצלו’. גם אם לא בא משיח, תמשיך להתפלל אליו, תמשיך להתפלל, תמשיך לקוות. קווה אל ה’ חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה’.”
הוא ממשיך ומעודד: “תמשיך לבקש את ‘צמח דוד עבדך מהרה תצמיח’, תבקש ‘ובנה ירושלים עיר הקודש’. אל תפסיק לרגע אחד.”
הרב מתמודד עם הטענה שתפילותינו אינן משנות: “אל תגיד ‘הרמב”ם ביקש והאמוראים ביקשו וזה לא עזר, אז אני אעזור? מה, מה זה יעזור? רבי עקיבא היה בזמן החורבן, אם הוא ביקש ולא עזר אז אני יכול לעזור?'”
התשובה לכך, לדברי הרב: “עוד תפילה ועוד תפילה ועוד תפילה בונה עוד נדבך, עוד טיפה, עוד אבן. הכל בונה את בית המקדש, בזה הוא נבנה.”
הוא מחזק רעיון זה: “לכן אנחנו אומרים בברכה ‘מנחם ציון ובונה ירושלים’. לא כתוב ‘הוא בנה’, ‘יבנה’, כתוב ‘הוא בונה’. כל דמעה שאנחנו מורידים, כל תפילה שאנחנו אומרים, בזה נבנה בית המקדש.”
הרב מביא הסבר מעניין מהחתם סופר לגבי אי-התאבלות בתשעה באב שחל בשבת: “כל בכי וכל אבלות שאנחנו בוכים על בית המקדש הוא בונה אותו… יוצא שאם אתה תתאבל בשבת, אז הקירות שאתה מתאבל עליהם נבנו בשבת, ויש איסור בונה בשבת.”
לסיכום, הרב רוזנבלום קורא: “אל תתייאש מהנושא הזה של תפילה. צריכים להמשיך להתפלל. ולכן ‘צומו וצלו’. תגיד ‘צמתי, צמנו ולא שמנו’. אומר: לא, תמשיך הלאה להתפלל, תמשיך הלאה לבקש. לכן צומו צלו, תמשיכו לבקש.”
