1.
כישלון ותוצאה:
הקואליציה לא נכשלה בכך שחוק אחד נפל, היא תיכשל אם היא תתן לזה להמשיך
הפארסה שהתרחשה במליאת הכנסת בצהרי יום רביעי, העלתה טעם חמוץ ותחושת דה ז’וו מתקופה פחות טובה אך יותר אופטימית, תקופת תחילת קריסתה של ממשלת בנט ולפיד.
לסדר יומה של הכנסת עלתה הצעת חוק של משרד התחבורה, להיטיב עם נוסעי המוניות ועם צרכני הרכבים השכורים, ונועדה להסדיר בחוק לראשונה מזה עשרות שנים את תקנות הפיקוח על המונה שמפעיל נהג המונית ועל סעיפים נוספים לטובת לקוח ששוכר רכב מחברת השכרה.
מדובר לכאורה בחוק זוטר שלא היה אמור לתפוס כותרות וספק אם היה מקבל התייחסות תקשורתית אם היה עובר ברוב המתבקש במליאה. אבל במהלך הדיון הבחינו כמה חברי אופוזיציה שלקואליציה אין רוב והחליטו לעשות את מה שעשתה להם האופוזיציה הקודמת פעמים רבות בשלהי כהונתם כחברי ממשלה.
הכנסת נמצאת כזכור בפגרה, אבל לצורך השלמת חוקים וניקוי שולחן, אישרה ועדת הכנסת שני דיוני פגרה קצרים שהתקיימו השבוע ביו ראשון וביום רביעי. בהנהלת הקואליציה נתנו לחברי הכנסת להבין שרוב החוקים שיעלו יהיו בהסכמה ולא יהיו חוקים חשובים. אבל ברגע האחרון החליטה האופוזיציה שלא להעניק קיזוזים לחברי כנסת מהקואליציה, כדי להקשות על הליכי החקיקה.
ואכן, כצפוי, רוב חברי הכנסת לא נכחו בבנין, במיוחד רוב חברי עוצמה יהודית שהיו בסיורים בשטח ורק שניים מהם נכחו במליאה, וכך גם רוב חברי הליכוד. באופוזיציה זיהו את ההזדמנות, גייסו את כל החברים שהיו בבנין והצביעו נגד החוק.
כך לראשונה מאז הקמת הממשלה, הצליחה האופוזיציה להפיל חוק של הקואליציה. לאף אחד לא אכפת היה כמובן שמדובר בחוק שנועד להיטיב עם צרכנים באשר הם ובמיוחד מהשכבות החלשות ושכבות הביניים, ביניהם גם מצביעי יש עתיד, העבודה וישראל ביתנו. אבל במקום שיש חילול כבוד הקואליציה אין חולקים כבוד למצביעים וכך החוק נפל סתם כך, מטעמי התנצחות פוליטית.
הזיכרון הבלתי נמנע היה מהתקופה של שלהי כהונת ממשלת בנט ולפיד, אז כזכור הנהיג נתניהו משטר מלחמה באופוזיציה, חברי כנסת ישבו לילות לבנים במליאה ומיררו את חיי הממשלה עד שהסכסוכים הפנימיים בתוכה צפו ועלו. באותם ימים, הפלת חוק של הקואליציה היתה חזון נפרץ, כמעט בכל שבוע כשלה הקואליציה בהעברת חוקים והתוצאה היתה שהחוקים נמשכו מסדר היום בזה אחר זה, כך נכנסה הכנסת להקפאה דה פקטו וזה מה שהוביל לקריסתה הסופית של הממשלה.
מי שעוד זיהה את הסיטואציה היה לפיד עצמו, שידע לדרוך בדיוק על הנקודה ומיהר לעלות לדוכן ולהכריז: “כנסת נכבדה, אם אתם רוצים לדעת איך ממשלות מתפרקות וקואליציות נופלות, התשובה היא ככה, בדיוק ככה”.
בטווח הקצר, לפיד לכאורה השיג את מבוקשו. התקרית גרמה למהומה בקואליציה, בליכוד האשימו את עוצמה יהודית בהפקרות אך שם השיבו כי האשמה היא בהנהלת הקואליציה, שנתנה לח”כים להבין שהחקיקה לא חשובה ויש קיזוזים, ולא טרחה לעדכן שהאופוזיציה ביטלה את כולם.
השאלה כעת היא מה תהיה השפעת התקרית על הטווח הארוך. למזלה של הקואליציה, לא צפויים בקרוב דיוני פגרה נוספים ויש זמן לשבת ולאחד מחדש את השורות בממשלה, בלי הצורך לגייס שוב ושוב את כולם להצבעות.
התקרית שהתרחשה השבוע לא הגיעה בחלל ריק. גם כך הקואליציה מתקשה לאחד את השורות בתוכה בפרט בכל הקשור לחוקים החשובים למפלגות השותפות הנאמנות באשר למעמד לומדי התורה. במפלגות החרדיות קיימת ביקורת קשה על כך שאין לליכוד יכולת לשלוט על חלקים במפלגה שעושים דין לעצמם בנושא זה ולא בהכרח יצביעו בעד החוק ביום פקודה, כל זאת בנוסף להתנהלות העצמאית של בן גביר שעולה להר הבית חרף האיסור ההלכתי ושם מכריז על דעת עצמו מהי מדיניותה של מדינת ישראל על הסטטוס קוו, תוך התגרות חמורה באומות ובאופן שמאלץ את כל הגורמים האחראיים לפרסם הבהרות ולנסות לתקן את הנזק.
באופן טבעי כך לא אמורה להתנהל קואליציה. כך נראית ממשלה בה יש חברים שכבר חושבים על היום שאחרי ופועלים הלכה למעשה להכין את קמפיין הבחירות שלהם על חשבון כל הדברים שחשובים לאותה ממשלה עצמה, כורתים את הענף עליו יושבים כולם כי כעת נוח להם להגיע לרצפה שתחתיו.
בסיטואציה כזאת, היה ברור שהאופוזיציה לא רק תנצל את ההזדמנות להפיל חוק אלא גם תציג זאת כקריסה מעשית של הקואליציה, בדיוק כמו שעשתה להם הקואליציה הקודמת. כשזה המצב בממשלה, גם דבריו של לפיד לא באים בחלל ריק והם יכולים לחלחל גם לאוזני מצביעי הממשלה הנוכחית ולהשפיע עליהם.
לכן המבחן האמיתי כרגע הוא לא מה שקרה השבוע בכנסת אלא מה שהממשלה תעשה הלאה בקשר לזה. אם מפלגת השלטון חפצת חיים, היא צריכה לכנס כעת את עצמה בימי הפגרה הארוכים שעוד נותרו ולעשות סדר, להדק את המשמעת הקואליציונית, לסגור את הסדקים שהחלו להתרחב ולחבר מחדש את הברגים שהתרופפו.
הראשון שצריך לקבל טיפול מיוחד זה בן גביר, נתניהו חייב לקרוא לו לסדר ולהבהיר לו שאם הוא ימשיך לבנות את עתידו הפוליטי על חשבון הממשלה הנוכחית, אם הוא ימשיך להחריב את הקואליציה הזאת כדי הגדיל את מספר המנדטים שלו בבחירות הבאות על חשבון הליכוד, הראשון שיפסיד יהיה הוא עצמו.
בחשבון פשוט, לא מדובר בתרחיש מופרך. בן גביר מסוגל ויכול להגדיל את כוחה של עוצמה יהודית ולשתות מנדטים מהליכוד ומהציונות הדתית, באמצעות השיטה הוותיקה שלו, לצעוק ולדבר נגד כל מה שעושה הממשלה ולספר לציבור איך ממשלת ימין אמיתית היתה צריכה לעשות אחרת. התוצאה תהיה שהוא יקבל אולי נתח יפה של מנדטים, אבל השאלה תהיה מה הוא יעשה איתם אחרי הבחירות.
בכל קונסטלציה שלא תהיה, הוא יהיה חייב להיכנס שוב לממשלה עם הליכוד וככל הנראה נתניהו יהיה זה שיעמוד בראשה. התועלת שלו תהיה שהוא יוכל להשיג מחיר הגון יותר עבור השותפות שלו ביחס לנדוניה שהוא מביא, אבל עדיין הוא יהיה שוב תחת הליכוד. ואם הוא יקשיח עמדות גם אז, תמיד תהיה אפשרות להכניס מפלגות אחרות שלא מהימין הקיצוני, שישמחו לחזור למושכות השלטון.
כך שגם היום, אין שום טעם בפעילות שעושה בן גביר כדי להגדיל את עוצמה יהודית על חשבון הממשלה הנוכחית, המפסיד הראשון יהיה הוא ואחריו כל גוש הימין. ככל שהוא יחתור היום תחת הממשלה ויתן את התחושה שהיא מתפרקת בגללו, כך יגדל הסיכוי שהוא יישאר עם הרבה מנדטים אבל מחוץ לממשלה הבאה.
זו הנקודה המרכזית באמצעותה יכול הליכוד ללכד בחזרה את השורות ולתקן את הנזק שכבר נעשה השבוע במליאה. הקואליציה אמנם נכשלה השבוע אבל המבחן האמיתי הוא לא הכשלון הזה אלא מה היא תעשה בעקבותיו. עדיין לא מאוחר לבלום את הסחף ולהשאיר שוב את דבריו של לפיד תלויים באוויר ללא אחיזה במציאות.
2.
מופע של ניתוק בדוחא:
כל הדיבורים על פרטי מו”מ כאלה ואחרים, הם דברים בטלים כל זמן שחמאס כלל לא רוצה עסקה
בשעה ששורות אלה נכתבות, נמצאים עדיין נציגי ישראל בדוחא שבקטאר ומנהלים שם שיחות על עסקת חטופים אפשרית. השיחות הן תוצאה ישירה של לחץ אמריקני ולחץ בינלאומי, כאשר גם ישראל ובמיוחד חמאס לא מראים חשק גדול לעשות את הצעד המיותר שלכאורה לא יוביל לעסקה של ממש.
כבר שבועות ארוכים שמתנהלים מגעים טרנס-אטלנטיים מהבית הלבן לירושלים, מוושינגטון לדוחא ומהחדר הסגלגל למודיעין המצרי. המגעים הללו עמוסים בפרטים מייגעים עם מספר מחבלים שאולי ישוחררו, על שליטה כזו או אחרת בציר פילדלפי, על פרט כזה ועל פרט אחר, כשבבית הלבן ובמערב בטוחים שאם רק ישפרו את התנאים לכאן אן לכאן, זה מה שישכנע את חמאס לחתום וסוף סוף תהיה עסקה.
קשה לדעת מה קורה באמת בחדרי המשא ומתן אבל מההדלפות ומהתדרוכים שמגיעים מגורמים יודעי דבר, מתקבל הרושם שמדובר כאן בעוד מופע אימים של נאיביות אמריקנית טיפוסית, שלא מבינה או שלא רוצה להבין את השפה המזרח תיכונית.
נושאים משמעותיים כמו שליטה בציר פילדלפי או שליטה ברצועת עזה ביום שאחרי, כלל לא קשורים לחמאס. אלו נושאים שנדונים בתוך ישראל ובינה לבין מצרים או עוד מדינות ערביות מתונות. הנושא היחיד שסביבו אפשר או צריך לדבר עם חמאס הוא כמובן החטופים וכאן מתחיל ונגמר כל הסיפור, כי זה הדבר היחיד שחמאס רלוונטי לגביו.
במצב כיום, סביר להניח שישראל יודעת היכן סינוואר נמצא ויתכן שטכנית אפשר לחסל אותו. אך ההערכה היא שהוא הקיף את עצמו בחטופים ולכן החיסול הופך למלאכה מורכבת או אף בלתי אפשרית. מצבו של ארגון הטרור חמאס קשה והוא ספג בחסדי שמים מהלומות אמיתיות בלחימה הארוכה בעזה, הוא איבד מכוחו ולכן הקלף האחרון שנשאר לסינוואר כדי לשרוד זה החטופים.
במצב כזה, סינוואר כלל לא רוצה לשחרר אותם ולא משנה מה ישראל תתן וכמה תשלם. חמאס לא רוצה עסקה, נקודה. כבר לא מדובר פה על רוכל בשוק שמחכה למחיר הגון ולכן מקשיח תנאים כדי שידונו איתו על הפרטים, מדובר פה באדם שכלל לא פתח את הבאסטה, הוא לא רוצה למכור ולכן כל דיבור על מחיר הוא מיותר ולא מחובר למציאות.
כשארה”ב נושאת ונותנת עם ישראל ועם המדינות המתווכות על מספר מחבלים שישוחררו, על הפריסה לשלבים, על אורך ימי הפסקת אש ועל סידורי ביטחון כאלה ואחרים, מדובר בדברים בטלים של ממש, דיבורים חסרי כל תוחלת וכל אחיזה במציאות. סינוואר לא רוצה עסקה וזהו.
בינתיים ארה”ב מפעילה לחץ פסיכולוגי ומפרסמת כאילו ישראל היא זו שהציבה תנאים חדשים למשא ומתן ולכן העסקה תקועה. הדיווחים הללו יכולים להיות מצחיקים אם הבדיחה לא היתה על חשבוננו. כי גם אם באמת ישראל היא זו שהציבה דרישות, לא זה הסיפור פה ולא זה מה שמונע עסקה.
ברגע שסינוואר ירצה עסקה והוא יבין שזו הברירה היחידה שלו לשרוד, פתאום נראה באורח פלא את כל הפרטים הטכניים מסתדרים, כל הסעיפים המייגעים ותתי הסעיפים שהצדדים עוסקים בהם ברצינות גמורה מתיישבים פתאום על מקומם כבמטה קסם. כל מה שצריך לעשות כרגע זה לגרום לסינוואר להבין שעסקה היא הברירה היחידה שלו. ועד שזה לא קורה, כל השאר הוא בבחינת ברכה לבטלה.
איך עושים זאת? זה כבר נתון לשיקולי והחלטות הדרגים המקצועיים, שמדברים על הכבדת הלחץ הצבאי והמשך כתישת חמאס. והיחיד בישראל שאומר זאת בקול ברור וגם מיישם זאת למעשה הוא נתניהו, שאת המסר הזה הוא מעביר במילים אחרות כשהוא מזכיר שוב ושוב שחמאס הוא זה שלא רוצה עסקה ולכן כל דיבור אחר וכל קול אחר שמאשים אפילו במשהו את ישראל, הוא גם שקר וגם הסתה.
3.
לכסיל כאוולתו ולדמגוג כדמגוגיתו:
אולי לח”כים שהתנגדו ליציאה לפגרה, יש רעיון איך לסייע לתושבי שדרות המפוחדים
תושבי שדרות המפונים שעדיין לא חזרו לבתיהם, הצטרפו השבוע לעתירה של כמה קיבוצים ויישובים בעוטף שתוגש נגד החלטת הממשלה, להפסיק את מימון השהות שלהם במלונות ולהחזיר אותם לבתיהם לפני תחילת שנת הלימודים.
התושבים המודאגים מצביעים על כך ששגרת הירי לעוטף עדיין נמשכת, הם מוכי טראומה קשה מטבח שמחת תורה ואין עדיין שום דבר שיכול להבטיח שמחבלים לא ינסו לחדור שוב. במצב כזה הם דורשים להאריך את השהות שלהם במלונות או בדירות המפונים עד שתושג תוצאה ברורה יותר במלחמה בעזה או לפחות עד שחמאס כבר לא יוכל לשגר טילים והם לא יצטרכו לחזור לשגרת אזעקות מחרידה.
המדינה לא רוצה להשאיר אותם במלונות משתי סיבות. הראשונה היא מורלית, להראות שלמרות שתושבי הצפון עדיין פליטים בארצם, הדרום איכשהו מתחיל לחזור לשגרה. הסיבה השניה היא כמובן כלכלית, המדינה עומדת להתמודד עם משבר כלכלי אדיר כשיתבררו העלויות האמיתיות של המלחמה הזאת ואם אפשר לחסוך היכן שאפשר, יש לעשות זאת.
למעשה, בחשבון פשוט אפשר להבין שמכל הוצאות המלחמה כמו עלויות תפעול הצבא, משכורות החיילים, פיצויים לנפגעים וכו’ וכו’, המרכיב הזול והקטן ביותר זה שהות המפונים במלונות. מדובר בכמה מיליונים בודדים לתקופה נוספת, סכום אפסי ביחס לעלויות המטורפות של המלחמה על כל מרכיביה.
לגבי הסיבה המורלית, התושבים יכולים לחלוק ולומר שהם לא מוכנים להיות בשר תותחים רק בגלל שהמדינה רוצה תמונת ניצחון מדומה שיכולה גם להיהרס חלילה בשיגור הבא. ובאשר לעלויות, כאן אפשר קצת להפליג למחוזות הדמגוגיה, ולפעמים מותר לעשות גם את זה.
כזכור, חברי האופוזיציה השמיעו מחאה קולנית מאוד נגד יציאת הכנסת לפגרה. הם טענו כי לא ראוי שנבחרי הציבור ייצאו לחופשה בזמן שיש שבויים בעזה וישראל נלחמת. הטענות הללו הן דמגוגיות לחלוטין כי חברי הכנסת בזמן פעילותם לא ממש מועילים לחטופים או למלחמה יותר מאשר הם עושים או לא עושים זאת בפגרה, זה לא שבאמת פעילות הכנסת עוזרת במשהו להשבת החטופים או לניצחון בעזה.
וגם אחרי כל זה, חברי האופוזיציה צייתו בקפידה לנהלים ויצאו לפגרה עד לאחרון שבהם. אף אחד לא הכריז על המשך שגרת עבודה כמחאה על ההחלטה לצאת לפגרה. ואם הם כבר חטאו בחטא הדמגוגיה על גב המשפחות המודאגות והאומללות, אפשר כעת להשיב להם באותו מטבע ולהשיב לכסיל כאיוולתו ולדמגוג כדמגוגיתו.
אפשר להסביר לאותם ח”כי אופוזיציה קולניים, שאם הם ידעו להסביר לנו עד כמה החופשה הזאת מיותרת ובכל זאת בחרו לקחת אותה, אולי שיהיו גם מספיק ישרים והוגנים לומר שאם בזמן הזה הם לא עובדים, אולי שיוותרו על חלק מהפינוקים וההטבות הכלכליות שהם מקבלים בשגרה על חשבון הציבור. מותר להם לקבל משכורת גם בזמן חופשה, אבל על ההטבות שמסביב שנועדו כביכול להיטיב עם פעילותם, הם יכולים לוותר כשהם לא באמת פועלים. ובחישוב פשוט, מדובר יהיה בסכום שיספיק להחזיק את תושבי שדרות והיישובים עוד כמה שבועות לפחות בבתי המלון.
כי אם כבר דמגוגיה, לפחות שתהיה מועילה, נראה אותם.
הטור פורסם במוסף ‘יתד השבוע’ מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
עדיין לא מובן איך נתניהו יכול לרסן את בן גביר,