אתמול הגיעו סנגורי החיילים הכלואים להסכמה מול התביעה הצבאית על שחרורם השקט של העצורים למעצר בית. מניסיוני כסנגור ההליך הזה מוכר לי היטיב ובעבירות בעלי חומרה כזו, הוא מראה בדרך כלל כי גם התביעה מבינה שמה שהיה זה לא באמת מה שאמרו שהיה.
אך זה כבר לא משנה מה ייצא מהפרשה, שכבר כעת ברור שההר הזה הוליד עכבר, או יותר נכון: צעקות אלהו-אכבר המוכרות בצמרמורת מהפיגועים הנוראים, שהרי כל נער נבער ביו”ש או אפילו באום-אל-פאחם ששומע מה החיילים היהוד עשו כביכול לשהיד הגיבור שלהם, מתעוררת אצלו הנקמה השוכנת בלב פרא האדם, לא פחות משר יהודי שעולה לדקה וחצי להצטלם בהר הבית.
למרות שהפרשה תשקע, והחיילים יחוננו בסוף או יקבלו משהו לצאת ידי חובה, פרשת שדה תימן תיזכר לדיראון עולם, כנקודת שבר שהוכיחה כי יש כאן שתי מדינות לשני עמים.
מצד אחד יש את החלק שלהם שייכים השופטים והתובעים והתקשורתנים וכל יפי הנפש, שחברו יחדיו ללכלך את שמם של החיילים, ואיתם יחד את שמה של המדינה. אלו שהגיעו או שלחו רעולי פנים לעצור בהשפלה בפתאומיות, עם גדודים לגיבוי, כאילו מדובר בחדירת מחבלים בגדר של עזה (איפה באמת הם היו כאשר הייתה באמת חדירה).
ומהצד השני יש את היהודים הפשוטים, אלו שהם רק חיילים פשוטים, שעומדים בשמש ובקור, ומתמודדים עם הפראיים ביותר שבין חיות הטרף – הנוח’בות. אלו שעושים זאת במילואים, כשהם אפילו אינם חייבים, אלא רק כי הם אוהבים את הארץ ורוצים להגן על העם השוכן בציון. את אלו עצרו רעולי הפנים וערלי הלב.
ועל מה? בגין תלונה של נוח’בה כזה שמישהו הרביץ לעדין הנפש הזה, שצריכה אכן להתברר עד תום, אך שום דבר לא בוער בשעת מלחמה. את הרמטכ”ל הכושל בתולדות המדינה אפשר להשאיר עד סוף המלחמה? כנ”ל גם את שר הביטחון? אז קל וחומר שאת התלונות של המחבלים על איכות הכליאה שלהם ניתן להותיר לאחר המלחמה.
אך מישהו אצה לו הדרך, ולא בגלל רצונו לעשות צדק, אלא בגלל רצונו לעשות סוף לשלטון שהוא לא אוהב, מישהו התבלבל בין שבוי לשובה, בין מחבל לגיבור, והבלבול הזה חייב להסתיים.
