“מה כבר הספקתי היום” ניסיתי לסכם לעצמי את היום הארוך הזה, שהיה עמוס וגדוש במשימות חשובות וסידורים נחוצים. התחלתי לעבור על הרשימה היומית שהכנתי מראש, במטרה לסמן ווי על משימות שהושלמו וניתן סוף סוף למחוק אותן מסדר היום.
לצערי התוצאה הייתה מאכזבת במיוחד. “טיפלתי” בהרבה משימות, אך לא השלמתי אף אחת מהן. בלב כבר העברתי את הרשימה קומפלט ליום הבא, בתקווה שזו התחנה הסופית שלה. הקופצנות המאפיינת אותנו, בעלי הפרעת קשב וריכוז, מתבטאת בין היתר גם בפעולות יומיות פשוטות. הכנסנו סנדוויצים טעימים לחימום בטוסטר, פתאום הגיע טלפון חשוב ומשם המשכנו לקריאת מכתבים עד שריח שרוף מכה באפינו ואנחנו מגלים שארוחת הערב עלתה באש.
אפשר לראות את זה גם במעברים ודילוגים תכופים במסלול הלימודים או במקום העבודה, כמו גם החלפת ספר שהתחלנו לקרוא או כל קביעות אחרת המשתנה אצלנו בקצב גבוה מהרצוי.
חוסר התמדה ועקביות מביאים אותנו למקומות בעייתיים. אם זה בקורות חיים עמוסים במיוחד המשווים לנו תדמית לא יציבה במיוחד. אם זה קושי בהתקדמות אישית ומקצועית בתחום מסוים. כך גם בהעדר יכולת לנהל סדר יום סביר ולהשלים משימות חשובות עבורנו. בחלק מהמקרים זה גם יוביל אותנו להפסדים ונזקים רוחביים חלילה.
אז למה זה קורה לנו? ומה אפשר לעשות אחרת?
ישנן שני גורמים עיקריים לקופצנות המאפיינת אותנו. האחד: מערכת הזיכרון שלנו. השני: מערכת הדופמין שלנו. בנוגע למערכת הזיכרון, כפי שהזכרנו בפוסט מספר 5 (למה אנחנו שוכחים?) מנגנון הזיכרון שלנו מופעל, כברירת מחדל, על ידי החושים והחוויות.
לדוגמא, אם ‘ראינו’ באמצע משימה משהו מרגש, חוש הראייה מצית מיד אירוע רלוונטי ואיתו צפים ועולים נתונים וזיכרונות הקשורים אליו. זה ישאב אותנו כמו מגנט רב עוצמה החוצה מהמשימה בה היינו אל משהו שקשור לאירוע המתחולל כרגע במוחנו.
גם חוויה יכולה להוביל לנקודת מפנה אצלנו. לדוגמא, אם נזכרנו בחוויית לחץ מלקוח לא מרוצה, זה טריגר למעבר מהיר למשימה אחרת שהלקוח מחכה לה, למרות שאנחנו באמצע משימה חשובה לא פחות. חווית הלחץ שולטת כרגע במוחנו, מאיימת עלינו ומניעה את פעולותינו בלי שום קשר למה שאנחנו רוצים באמת. עד כאן בנוגע למערכת הזיכרון.
הגורם השני לקופצנות הוא מערכת הדופמין. כפי שראינו בפוסטים קודמים, כבעלי הפרעת קשב המוח שלנו מתעדף משימות עם סף ריגוש בינוני ומעלה. זאת כדי לשמר את רמת הדופמין במוח, מה שיבטיח תפקוד סביר במשימות שלפנינו. לכן המוח מקפיד להרחיק אותנו ממשימות בנאליות ה”הורגות” את הדופמין ולהוביל אותנו לעבר משימות עם ריגוש ועניין גבוה שיקפיצו את הדופמין הנחוץ לנו מאוד.
במקרים רבים משימה מעניינת בתחילתה הופכת בהמשך לשיגרה משעממת, ואז סף הריגוש יורד ועימו הדופמין צולל. בהתאם לכך המוח מתחיל לחפש עבורנו משימות חדשות ומרגשות שיעירו את הדופמין מחדש.
מה כן אפשר לעשות?
קודם כל להבין את מנגנון הפעולה של המוח שלנו ולפעול בהתאם. בלי תסכולים ועצבים מיותרים שיגבירו את הכאוס ויעצימו את הבלאגן במקום לעשות סדר בראש ולקדם אותנו אל מטרותינו. הדבר השני הוא לעבוד על פי תוכניות ורשימות. הכוונה בעיקר לתוכניות ריאליות ורשימות קצרות ומוגדרות המותאמות ליכולות ולחזון שלנו.
תוכנית חייבת לכלול לא רק מה כן אנחנו עושים אלא גם במה אנחנו לא הולכים להתעסק היום. כפי שאמרו חז”ל תפסת מרובה לא תפסת. רשימה עם שלושים משימות לא תעשה לנו סדר אלא בלאגן גדול. חשוב שנשמור על מיקוד ופוקוס במשימות שבחרנו אותן כמיועדות לביצוע היום. משימות שברגע שנשלים אותן נתמלא בתחושת סיפוק והנאה, כי נוכיח לעצמנו שאנחנו יכולים ומסוגלים לפעול כראוי ולהתקדם להגשמת החזון שלנו.
ברמה הפרקטית כדאי להיצמד למשימה ככל האפשר. גם אם נזכרנו במהלכה במשימה חשובה אחרת, נרשום אותה ביומן עם תאריך מומלץ לביצוע, ונמשיך איפה שאחזנו בקידום המשימה המיועדת להיום. כך הזיכרון שלנו יהיה רגוע שהדבר הנוסף יטופל כראוי ואפשר להמשיך בסדר היום שקבענו לעצמנו.
בהצלחה במשימה !
