מה לא עשיתי בשביל הילדים שלי, אז למה הם לא מקשיבים לי? / מאמר חינוכי

לדבר ללא מילים – “צופן המשמעת” בשיטת הרב אברהם מנחם אייזנבאך מנהל ומייסד מרכז “מגדלור”

אין נושא שמדובר כיום יותר בין ההורים ובקרב המחנכים מהנושא של משמעת. בעצם איך מייצרים משמעת? אז זהו זה. שמשמעת לא מייצרים, משמעת קורית. או שהיא אכן קורית או שהיא לא קורית, אין אמצע ופה צריך להבין,

משמעת בנויה משלש חלקים:

• הרתעה והפסד מצד אחד

• חיבור ורווח מצד שני

• ועל הכל הערכה והערצה פנימית

ניקח לדוגמה את האמא שמנסה בכל דרך אפשרית לשכנע את הילד להיכנס למיטה וללכת לישון, זה בדרך כלל עובד עם 2 האלמנטים הראשונים:

1. “מה יקרה לך אם לא תשמע בקולי ומה תפסיד” גם במובן הטקטי כגון: “לא תקבל…” או –”לא תיסע איתי ל…” – וגם במובן הערכי – “אני אסיק שאתה עדיין ילד קטן…”

2. “למה כדאי לך לשמוע לי ולעשות את מה שאני אומרת לך ומה תרוויח מזה” גם במובן הטקטי כגון: ממתק, נסיעה וכדומה וגם רווח ערכי כגון: “אחשב אותך כילד בוגר ומצטיין”

מה שחסר פה זה בעיקר החלק השלישי – אלמנט הערכה גם כלפי המוצר המתבקש כגון: ללכת לישון, לקום מוקדם, להתפלל, לא לריב וכ”ו וגם כלפי מי שמבקש ומייצג את המוצר בתפיסה של הילד או הנער – שזה ההורים או המחנך.

כלומר: אם הנער או הילד היו מעריכים ומעריצים בצורה נפרדת בהערכה פנימית עמוקה את עצם המוצר ואת עצם הערכים כגון תפילה, מידות טובות, להתאפק מלעשות משהו רע וכדומה והיו מבינים את הטוב שבדבר בזה שהוא הולך לישון מוקדם וקם בצורה זריזה וכדומה- המשמעת היתה נמצאת מאליה.

וכן גם אם הוא לא השיג את עומק העניינים אך האמון והערכה הפנימית לסמכות מעליו היא כה חזקה – הוא היה שש ושמח לעשות זאת והמשמעת פשוט היתה קורית.

דוגמה מעניינת מהשטח: כשאדמו”ר וכל אחד מגדולי ישראל רוצים משהו- עם עצם הרמיזה או ההבעת פנים שלו מרמזים שרצונו שכך וכך יהיה – כולם ירצו וירוצו לעשות זאת רק כי הם מעריכים ומעריצים את מי שאמר ורצה זאת ומאמינים בדברי אלוקים חיים.
ולכן, משמעת הוא אומנות הדיבור ללא מילים.

זה הרגש והתחושה

זה ההערכה וההערצה

זה האמון והאמונה

זו הדוגמה האישית…

לכן אנחנו כהורים ומחנכים שבדרך כלל ביום יום משתמשים עם האלמנטים של רווח והפסד ופחות שמים לב ליציקת והטמעת הערכה הפנימית העמוקה לעצם הדבר שאותו אנחנו דורשים, לפעמים גם אין שימת לב להיות “הדמות” שמושכת אליה את ההערצה וההערכה ומייצרת אמון בה- אנחנו שוב ושוב נתקעים בחוסר יכולת של משמעת בשטח.

ובחזרה מכאן, עדיין הילד צריך לקבל אמירה ברורה מה דורשים ממנו, מה הוא ירוויח אם יעשה זאת ומה אכן יפסיד אם לאו, וזה אינו סותר את כל האמור לעיל.

נקודה נוספת – לדבר בקול וטון רגוע של בעל הבית שבטוח שאכן הדברים שביקש הולכים לקרות ושזה לא עניין של שאלה כמו הודעה מוגמרת והבנה שכך יהיה.

ובאותו עניין, כמה שפחות לדבר עם הפה ובמילים גבוהות, מספיק הבעת פנים אחת ברורה שפה אני בעל הבית ופה אני קובע ומה שביקשתי לא שזה הולך לקרות אלא זה פשוט קורה. {כמובן שלדבר עם הידיים… זה הכי הפוך מיצירת משמעת כמו להודות בפה מלא שאבדנו שליטה!}
למי שקצת מתעסק עם נוער יודע כמה עם כל העצמאות שהם מבקשים לעצמם- הם כל כך זקוקים לדמות הסמכותית והחזקה שלא מתרגשת ואומרת להם פשוט – “לא….”

נקודות פרקטיות לסיכום ויישום:

1. לייצר הערכה עמוקה אצל הנער או הילד על עצם הדרישה המתבקשת.

2. להיות הדמות הערכית לייצוג הבקשה.

3. לבנות בראש ובתחושה של הנער או הילד את שני המאזנים – רווח מול הפסד.

4. לעודד אותו שאכן בטוח שיצליח במשימה.

5. להחדיר לו את תחושת החשיבות והערך העצמי בעיני עצמו.

6. לא לשאול או לשכנע פשוט לדבר באמירה ברורה ובטון של בעל הבית.

7. לדבר בלי מילים עם הבעות פנים ומבט ישיר.

8. לתת את התחושה לילד או לנער שזה מה שיעשה לו הכי טוב גם אם הוא לא מבין כעת.