החרדים צריכים את הרפורמה המשפטית, לא את כולה / יוסף טיקוצ’ינסקי

1.
פתרון חירום או לטווח רחוק:
חקיקת הרפורמה הכרחית, אבל היא אינה אידאלית אלא צורך לשעת חירום

אדי האלכוהול ששככו מימי הפורים לא נשאו עמם בחזרה את השכרון והבלגן מהרחוב הישראלי. השקט היחסי המאפיין את ימי העייפות שאחרי פורים לא ניכר השנה כלל, כשגם אחרי פורים כמו בכל התקופה האחרונה, נתונה ישראל בכאוס מתמשך.

היתרון שיש בימי ההתפכחות הוא היכולת לעצור לרגע ולהתחיל לבחון את הסיסמאות שכולנו מפריחים לאוויר על השקר האופף את ההפגנות הללו ועל חוסר היכולת של הצד המפסיד לעכל את תוצאות הבחירות ולהשלים איתן. היתרון הגדול שיש לנו כציבור חרדי השותף עם הימין, היא היכולת לעצור לרגע ולהבין בעצם את מה שאנחנו משמיעים. לא, אנחנו לא צריכים לשנות מאומה בתפיסת העולם ובדעה שלנו, רק שיש לנו את הפריבילגיה לחשוב, להתבונן ולהבין מה אנחנו אומרים ומה אנו עושים.

בשלב הזה של הרוגע והחזרה לשגרה, אפשר לדבר קצת על המהות ולנקות את רעשי הרקע מסביב. וזה מתחיל בקביעה אחת פשוטה שאין חולק עליה: הרפורמה במערכת המשפט הכרחית, נקודה. אף מדינה מתוקנת לא יכולה להתנהל בצורה כזאת בה יש למערכת המשפט את היכולת הבלתי מוגבלת ואת המעטפת התקשורתית והציבורית המאפשרת לה לנוע קדימה ללא הפרעה. זה לא טוב למדינה וזה עוד יותר לא טוב לסטטוס קוו ולציבור שומרי המצוות והמסורת.

עובדה נוספת שאין חולק עליה היא, שרוב הטענות הנשמעות מפי מובילי המחאה ומקריאות המפגינים, אינן קשורות בהכרח לסעיפי הרפורמה. שום סעיף ברפורמה לא אמור לפגוע בדמוקרטיה ובוודאי שלא אמור לשים קץ למדינה, לצבא, לכלכלה או לכל נושא אחר בו הם מנופפים. אם כבר יש פגיעה כלשהי, היא נגרמת בעיקר מההיבט הפסיכולוגי ומהלחץ שמובילי המחאה מייצרים.

הנקודה החשובה שאין חולק עליה היא שהאינטרס היהודי, הימני והשפוי, הוא שרוב סעיפי הרפורמה יתקבלו וייקבעו בחוק ויפה שעה אחת קודם. האמת הברורה לכולם למרות שלא כולם אומרים אותה, היא שההפגנות והכאוס מכוונים נגד הימין ונגד ממשלת נתניהו, המחאה ברובה פוליטית ורק מיעוטה ענייני של אנשים שבאמת מודאגים מהרפורמה כרפורמה. כל העובדות הללו עד כאן נכונות ואיש לא חולק עליהן.

ואחרי שהבהרנו זאת לעצמנו ולעולם, אנו חזקים מספיק כדי לדעת עוד כמה נקודות חשובות ונכונות: חלק ממובילי הרפורמה הנוכחית, מבלי להזכיר שמות, לא עושים זאת ממש לשם שמים בלשון המעטה. הדמוקרטיה מעניקה את הכח לשלטון הרוב ולממשלה שנבחרה בידי רוב העם וכך זה צריך להיות, אבל המציאות הכאובה היא שלא כל האנשים היושבים עכשיו בממשלה שנבחרה ברוב דמוקרטי הם האנשים – איך לומר זאת בזהירות – האנשים בהם היה משה רבינו בוחר בהיותם יראי אלוקים, אנשי אמת ושונאי בצע. יש כמה אנשים מעטים שהרפורמה הזאת עלולה לשרת אותם לאינטרסים פחות כשרים, באופן שבסך הכל יעביר את הכח והשחיתות מצד אחד של המפה לצד השני, מידי האנשים הללו לידי אנשים אחרים.

למעלה משני מיליון מצביעי ימין בחרו ממשלת ימין, והם תומכים ברפורמה בכל ליבם, הם צודקים והממשלה חייבת להם את זה. יחד עם זאת ובלי שזה סותר, יש למעלה כמה קודקודים שיגזרו על זה קופון. הרפורמה לא תהפוך את ישראל למקום נקי, זך וישר.

אז למה בכל זאת חשוב שהרפורמה אכן תעבור? כי כרגע הנזק מהיעדר רפורמה הוא חמור וקריטי לאין ערוך ובלי השוואה בכלל לנזק שייגרם כשהיא כן תעבור. יש כרגע בעיה קריטית מאוד בהתנהלות מערכת המשפט ולכן חשוב קודם כל לתקן את זה. כרגע המציאות היא שהתיקון אפשרי רק על ידי מתיחת המטוטלת לצד הקיצוני השני, אבל התקווה שאחרי שנתקן דבר אחד, יהיה אפשר ברוגע לתקן גם את השאר. אחרי שהזזנו את המטוטלת לצד הקיצוני, נצטרך לאזן אותה בחזרה לאמצע.

במצב הנוכחי, הציבור החרדי לא יכול להרשות לעצמו את השתלטות ארגוני השמאל מרחבי העולם, שכבר מתחילים לממש הלכה למעשה את שאיפתם לפורר את ישראל מבפנים. זה קורה בהפגנות ובמי שמממן אותן וזה קורה גם במוקדי הכח והתקשורת. את הנקודה הזאת נוסיף למשוואה הכללית יחד עם הצורך הדחוף באיזון כוחה של מערכת המשפט וקיבלנו את התשובה מדוע כרגע יש לתמוך בעמדת הימין ולהעביר את הרפורמה.

מהצד השני, יש לנו סעיפים מסוימים ברפורמה שטוב יהיה שיוצאו ממנה, כמו למשל הפיכת משרת הייעוץ המשפטי במשרדי ממשלה למשרת אמון של השר, כך שבעצם אין יכולת לאף יועץ להתריע מפני שחיתות או עוולה כי הוא יפחד על מקומו. חשש נוסף הוא שאם נהפוך את שלטון הרוב לחזות הכל ונחליט שמי שנבחר ברוב הוא בעל היכולת הבלתי מוגבלת, אנו עלולים למצוא את עצמנו בעוד שנים לא רבות מול ממשלה המורכבת מרוב מוחלט ללא חרדים ודתיים, וממשלה כזאת עלולה להיות דורסנית ומסוכנת מאוד שממשלת בנט ולפיד תיראה ממשלה ידידותית לעומתה. לאף אחד לא תהיה יכולת לעמוד נגדה משום שהיא הרי ממשלה של רוב דמוקרטי, ואנחנו אלה שמניחים היום את אבן היסוד למצב הבלתי נסבל הזה.

אסור לנו לשכוח שגם הממשלה הנוכחית הוקמה בדרך נס, כשמיכאלי סירבה להתאחד עם מרצ ובכך הפילה אותה מתחת לאחוז החסימה. אם מרצ היתה עוברת הרי היינו היום באירוע אחר לגמרי, בלי ממשלה בכלל ועם עוד ניסיון לפתור את המשבר הבלתי נגמר. וזה קרה רק בזכות פער נמוך ממש של קולות. כך שתרחיש בו תוקם פה יום אחד ממשלה אחרת הוא לא אירוע מופרך, אסור לתת לשכרון הכח להשכיח מאיתנו את האמת הפשוטה הזאת. כלומר: גם היום אסור לנו להיאחז בתירוץ של ממשלה שנבחרה ברוב דמוקרטי, הטיעון הזה עלול בקלות רבה מידי להתהפך לנו על הראש.

בימים הללו מנסה הקואליציה להגיע לפשרה, יש כבר שלוש נוסחאות לפשרה אפשרית אך כולן נדחות בידי האופוזיציה, שאותה לא מעניין תוכן הרפורמה אלא עצם העובדה שיש כאן ממשלת ימין. במצב כזה קשה לראות את הפשרה מתרחשת וגם אם כן – עדיין לא ברור מה היא תכלול והאם היא תתן מענה לנושא הכי קריטי מבחינת השותפים החרדים, שזה פסקת התגברות שתאפשר שמירה על הסטטוס קוו וחקיקת חוק גיוס הוגן שישמור על מעמד לומדי התורה ללא הפרעה.

בינתיים, האינטרס החרדי, הימני והשפוי הוא ברור: רוב סעיפי הרפורמה חייבים לעבור כי הנזק במצב הקיים הוא גדול ועצום לעומת הנזק המשני מהצד השני. ולכן כרגע חייבים לתמוך בנתניהו, לוין, רוטמן ובכל מי שמקדם את הנושא הזה, כי זה מה שיביא את הפתרון לבעיה הדחופה יותר. ויחד עם זאת עלינו לרשום לעצמנו תזכורת חשובה, שהרפורמה לא בהכרח אידאלית בפני עצמה, אלא היא חשובה לנו כפתרון לאיום גדול וקריטי יותר. ואת ההבנה הזאת יש להביא אל חדרי הדיונים לקראת פשרה.

2.
ימין רך על מצע קשה:
מה עבר בראשם של אדלשטיין ודנון כשפרסמו קריאה לפשרה עם ח”כים באופוזיציה

בתוך בליל הקולות וצעקות המחאה, כמעט ונבלע קולם של כמה חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, שפרסמו בתחילת השבוע מכתב משותף בו קראו לשני הצדדים להגיע לפשרה ברפורמה המשפטית. את הרעיון יזם ח”כ יולי אדלשטיין מהליכוד יחד עם דני דנון כשאליהם מצטרפים חילי טרופר מהמחנה הממלכתי וכמה ח”כים נוספים מהאופוזיציה.

המכנה המשותף לשני הליכודניקים שיזמו את הרעיון הוא ששניהם מאוכזבים מנתניהו, אדלשטיין הגיע למקום נמוך בפריימריז ודנון עדיין מחכה שנתניהו יקיים את הבטחתו ויתן לו תפקיד בממשלה. השניים הללו עשו מעשה שנחשב נועז במושגים של הליכוד, הם הלכו על הקצה והיחיד שדומה להם כרגע בנקודה הזאת הוא דוד ביטן שלא חוסך את שבט לשונו מנתניהו.

היוזמה לכשעצמה אינה הזויה. הימין ברובו קורא לפשרה, נתניהו, לוין ורוטמן מדברים על נכונות לשיחות ללא תנאים מוקדמים עד כדי כך שבימין עצמו נשמעים קולות המזהירים אותם מפני כניעה. בינתיים האופוזיציה היא זו שמסרבת לכל רעיון ולכל שיח ולכן היוזמה נחשבת חריגה גם מכיוון האופוזיציה. אך כמובן שבפועל מדובר בדיבורים בלבד לצורך הצהרתי.

ודווקא ההצהרתיות הזאת היא זו שמעניינת במהלך שיזמו אדלשטיין ודנון. השניים הללו מכירים היטב את הלך הרוחות בליכוד ויודעים שבמצב של היום, אין יותר מקום לממלכתיות, אין מקום לימין רך, אין מקום לליכוד של פעם. הליכוד של היום הוא נתניהו, ומי שלא ביבי – לא קיים.

מפלגת הליכוד דוהרת קדימה כשהיא מותירה אחריה שובל ארוך מאוד של גוויות פוליטיות, של אנשים שהיו קצת נאיביים, קצת חיפשו היגיון וצדק, שבסך הכל היו צודקים ולא חכמים, החל בדן מרידור, דרך בוגי יעלון, המשך באיווט ליברמן בואכה יובל שטייניץ עד גדעון סער ועד בכלל. כולם לא היו מספיק חכמים כדי ליישר קו עם המנהיג ונבעטו החוצה.

אדלשטיין ודנון כמו גם דוד ביטן ודודי אמסלם, מספיק חכמים ומספיק מוברגים בליכוד כדי להבין את זה. ואם הצמד חמד החליט לצאת למהלך של ממלכתיות בשיתוף האופוזיציה למרות הקולות החזקים יותר בליכוד הקוראים לדהור קדימה עם הרפורמה ללא עצירה וללא כניעה, יכולים להיות לזה רק שני הסברים הגיוניים.

הסבר אחד הוא שהם אומרים בקול את מה שנתניהו חושב בשקט ואולי אף מתואמים איתו. הם עושים את מה שבכירי הליכוד לא יכולים לעשות וצובעים את הימין בצבעים של מתינות ופשרה כדי להכשיר את השטח ואת הלבבות להידברות ולשיחות שלום.

ההסבר השני הוא שהם פועלים רק על דעת עצמם אבל הם הפנימו שהסיפור שלהם בליכוד נגמר. מי שכבר ירד למקום כזה בפריימריז וכבר נבעט פעם אחת על ידי נתניהו, נחשב כבר מסומן במושגי הליכוד העדכניים. יתכן והם מבינים שהסיכוי שלהם בליכוד כבר אבוד ולכן מתכננים כבר את הצעדים הבאים.

מהלך כזה של קריאת תיגר על הלך הרוחות בצמרת הליכוד עלול להעיד שהשניים הללו כבר חצו את הרוביקון ובבחירות הבאות נראה אותם באיזו שותפות חדשה, שתכניס אותם לאותה קטגוריה בה נמצאים היום סער, אלקין, שטייניץ, יעלון, ליברמן ועוד רבים. ואם כך הם פני הדברים, כדאי אולי שאדלשטיין יתחיל כבר להתרגל לסיסמה העתידית ‘יולי, שמאל, חלש’.

3.
לא רק בן גביר:
הרפורמה לא מחלישה את ישראל מול ארגוני הטרור, האנרכיה כן

אם בכלי התקשורת, כולל ‘יתד נאמן’ יתחילו לדווח בפירוט על כל פעולת טרור המרחשת בשטחי ישראל, לא יישאר מקום לאף דיווח בשום נושא אחר. פעולות הטרור המגיעות למהדורות ולדפי העיתונים הן רק כאלה שיש בהם נפגעים ל”ע או שהיה בהן אלמנט חריג מבחינת אופי הפעולה.

צה”ל כבר הודו כבר לפני מספר שנים שפעולות כמו יידויי אבנים לעבר רכבים או בתים ביו”ש לא נחשבות כפעולת טרור ולא נכנסות לסטטיסטיקה כל עוד אין נפגעים. מאז המצב רק החמיר וגם ירי חי לעבר עמדות צבאיות או רכבים צבאיים ואזרחיים הפך לדבר שבשגרה. רק לפני שנים מעטות כל פעולת ירי היתה נחשבת לפעולה חריגה שמקבלת התייחסות מיוחדת מבחינת מודיעין ופעילות צבאית אבל היום גם זה הפך לנורמה.

בפיחות הזוחל של המצב הביטחוני בעיקר ביו”ש, גם החזקת נשק חם בידי כל נער ערבי ושימוש בו לעיתים קרובות, הפך היום להיות כמו יידוי אבנים בעבר. המצב ביו”ש הוא של מלחמה מתמשכת ויומיומית ולא נראה שזה הולך לקראת שיפור.

בשבועות האחרונים המצב נעשה חמור עוד יותר כשהפיגועים הקשים ביותר לא זכו למענה מהדהד מצד ממשלת הימין וגם הירי מעזה הפך להיות שגרה המתקבלת בשתיקה מוחלטת. במערכת הביטחון יש מי שרומז שהאיום האיראני הפך להיות מעשי, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להסתבך בכמה חזיתות בו זמנית ולכן בוחרת להכיל את הטרור כדי לפנות זמן ואנרגיה לאיום הגדול יותר.

מאידך, מבלי לזלזל בחומרת האיום האיראני, האיום הביטחוני הקרוב הוא לא פחות מפחיד. אף אחד מאיתנו לא יודע מהיכן יצוץ המחבל הבא עם הרובה בידו ומתי יתעופף הטיל הבא מעזה שאולי הפעם חלילה לא ינחת בשטח פתוח או ייורט באוויר.

המציאות היא שארגוני הטרור כולם, מכל האזורים והחזיתות הבינו שישראל נמצאת כרגע במצב חלש. סמוטריץ’ ובן גביר שכבשו את השלטון בקול רעש גדול הלחיצו בתחילה את הפלשתינים שהחלו לחשוש לעורם אבל מהר מאוד הם הבינו שמדובר בנמרים של נייר, נתניהו נשאר אותו נתניהו וכשהלחץ ירד, הטרוריסטים מרגישים משוחררים יותר ממה שהיו קודם עוד לפני עליית הממשלה שקוראת לעצמה ימין אבל עוד לא הוכיחה זאת במעשים.

לכל זה יש לצרף את האנרכיה שיוצרות הפגנות השמאל, וקיבלנו תמונה מושלמת ואידיאלית עבור ארגוני הטרור. מצד אחד האיום האיראני שמפנה להם מהשטח לכאורה את המודיעין והצבא הישראלי, מצד שני ראשי מערכת ביטחון שלא ממש מפריעים להם ומצד שלישי אנרכיה אזרחית שמחלישה את ישראל מבפנים וגורמת לממשלה לאבד את הקשב והריכוז לנושאים האמיתיים.

בשבוע האחרון מדברים ארגוני הטרור על הסלמה כוללת, כל חיסול מחבל בג’נין מתדלק אותם עוד יותר ואם בוחנים את התגובות הרשמיות של דוברי החמאס והג’יהאד אפשר לזהות בהן את ההקצנה שמגיעה עם כל הודעה נוספת, אפשר לראות שם את איבוד הרסן ושחרור כל המעצורים, הם כבר לא פוחדים מכלום והם מרגישים שהם אלה שמובילים את המצב.

בן גביר לא מסתמן כנושא בשורה אבל לא רק הוא אשם. גם המצב הפוליטי הפנימי מעניק הרבה מאוד כח לאויב וזה לא קורה בגלל שהרפורמה פוגעת בדמוקרטיה, כי היא לא. זה קורה בגלל שהפלשתינים מזהים שהאנרכיה מפוררת את ישראל בדיוק כמו שהתכוונו לעשות אלה שמממנים אותה ומעודדים אותה. מבחינתם המטרה הושגה רח”ל. החולשה של בן גביר וסמוטריץ’ רק משלימה את התמונה העגומה.

הטור פורסם במוסף ‘יתד השבוע’ מבית יתד נאמן

לתגובות: [email protected]