ביעור רפורמה: בין דחיה להדחה / יוסף טיקוצ’ינסקי

1.
התנגשות בלתי נמנעת:
הימין לא התרכך, הרפורמה לא בוטלה, היא רק “נדחתה”. אבל מירוץ החקיקה מעיד שמישהו שם לא מאמין לעצמו

מי שהופתע מההחלטה שקיבלו ראשי הקואליציה ביום ראשון באישון לילה, שיקום.

כבר כמעט שבוע ימים שבליכוד ובקואליציה מנסים לשבור את השיניים בניסוחים יצירתיים כדי להסביר מדוע זו לא כניעה ומדוע זו לא התקפלות, מדוע זו ההחלטה הנכונה ולמה ככה הכי נכון לעשות.

אבל כל התירוצים הללו נופלים על אוזניים ערלות בקרב מצביעי הימין, שלא אוהבים את מה שהם רואים. לא לזה הם ייחלו ולא זה מה שהם רצו לראות, למרות שזה כלל לא הפתיע גם אותם. אם נשאל את מצביעי הימין אחד אחד, נגלה שכולם כמעט ללא יוצא מן הכלל תיארו לעצמם שזה מה שיקרה. כל מצביע ימין בתוך תוכו בינו לבין עצמו, לא באמת חשב שלנבחרים שלו יהיה את האומץ ללכת עד הסוף.

יתרה מכך. נתניהו, לוין ורוטמן עצמם אמרו במפורש שפניהם לפשרה וקראו לצד השני – לפחות מהשפה ולחוץ – להגיע לשיחות ולהידברות ללא תנאים מוקדמים. אבל כשזה קורה והרפורמה מתחילה לסגת אחורנית בצעדים מדודים, זה מתסכל את המצביעים שברשתות החברתיות כבר לא חוסכים את שבט לשונם.

בעצם, לא זה מה שמטריד בכל הסיפור הזה. אם התקפלות חלקית מצד אחד היתה מביאה את השקט המיוחל וסוללת את הדרך לבצע את הרפורמה במתינות, ביעילות ובשום שכל, אזי זה שווה את מחיר האכזבה והביקורת. הבעיה היא שהצעד שנעשה מרצונו הטוב של הימין לא מוביל לשום מקום, לא זה מה שיעצור את האנרכיה ועינינו הרואות שבצד השני לא רק שלא חושבים על צעדים של רצון טוב מצידם אלא אף מזלזלים בריכוך של לוין ורוטמן ומתייחסים אליו כאל מצג שווא המכוון נגדם.

האמת הפשוטה הזאת חייבת להיאמר: שום ריכוך ושום צעד כלשהו מצד הימין לא באמת יגרום למחאת השמאל להסתיים ולהתקפל. בדיוק כפי ששום פשרה מצד הקואליציה לא תתקבל בעין יפה אצל הציבור הימני. הסיטואציה קצת יצאה משליטה ויש כאן מסלול התנגשות בלתי נמנע: מפגיני השמאל לא יסכימו לשמוע על פחות מהתקפלות מלאה וגניזה מוחלטת של כל סעיפי הרפורמה עד לאחרון שבהם, וגם אז לא בטוח שהם יירגעו כל עוד נתניהו בשלטון.

ומנגד, מצביעי הימין לא ישלימו עם שום פשרה ברפורמה, מבחינתם היא צריכה לעבור כמו שהיא ולכן כל ריכוך יגרור ביקורת חריפה שתתנקם בנתניהו ובשרים בקלפי. בבחירות הבאות גם אם הן ייערכו בעוד ארבע שנים, אף אחד מהקואליציה הנוכחית לא יוכל לבוא למצביעים ולבקש מהם לתת צ’אנס לממשלת ימין. הסיפור הזה נגמר והפך לנחלת העבר כל עוד הרפורמה לא עוברת במלואה כמו שהיא.

הנקודה החשובה יותר בכל הסיפור הזה היא, שאין מי שיכול כרגע לעצור את האנרכיה ולהחזיר את הגלגל אחורנית. גם אם כל ראשי מפלגות האופוזיציה יכריזו פתאום שהם מוכנים לבוא לנשיא ולדבר עם לוין ורוטמן ללא תנאים מוקדמים, לא זה מה שיגרום להפגנות השמאל להיפסק. אחד מהאישים המעורבים בהפגנות הודה בפנינו השבוע במילים מפורשות כי הפוליטיקאים של מפלגות השמאל הם חלק שולי בלבד בסיפור הזה, כפי שהוא התבטא “הם אורחים בהפגנות שלנו, ולפעמים הם אפילו אורחים רצויים, רק לפעמים”.

המשפט הזה אומר הכל. מה שאנחנו רואים פה זו לא מלחמה פוליטית אלא מלחמה כוללת של כוחות אדירים שאפשר רק לתאר לעצמנו מי הם. גם אם לפיד וגנץ ישבו כמו טאטלאך אצל הנשיא ויחתמו על פשרה, למפגיני השמאל זה לא מזיז, על מובילי ההסתה זה לא ישפיע, את הכוחות האדירים המובילים את הפגיעה הכלכלית ואת הסרבנות שמפוררת את צה”ל והמדינה מבפנים זה ממש לא מענין. יש להם עבודה לעשות והם דוהרים איתה קדימה.

נוכח המצב האבסורדי הזה אפשר להבין כעת טוב יותר עד כמה מגוחכת הפשרה שהוצגה מימין ועד כמה משפיל הריכוך בו נקטו נתניהו, לוין ורוטמן. במובן הזה הם מדברים עם עצמם ורק עם עצמם. האנשים הללו שאגו כמו אריות אבל נפלו לבסוף כמו זבובים.

כשראשי מפלגות הקואליציה פרסמו ביום ראשון באישון לילה את מתווה הריכוך עליו החליטו, ניתן היה לזהות עליו את טביעות האצבע המובהקות של נתניהו. המתווה הזה הוא הכי נתניהו שאפשר בעולם, זה כל כך הוא עד שרק עיוור לא יראה זאת. אין יותר אופייני לנתניהו מאשר לבוא ולהגיד בארשת חשיבות: חס וחלילה לא נכנענו, לא התפשרנו, רק “דחינו”. למחר, לחודש הבא, לאחרי פסח, למתישהו בעתיד. נתניהו לא דוחה למחר החלטה גורלית שהוא יכול לדחות למחרתיים. צעד צעד, פרוסה אחר פרוסה, נעשה צעד אחד אחר כך כבר נחשוב על הצעדים הבאים.

הרושם המתקבל הוא שיש כאלה בקואליציה, כולל נתניהו עצמו, שהפנימו את החשש כי אם הם ימתינו לרפורמה שנטחנה לאחר הפסח תשפ”ג הם ימשיכו לחכות עד לקמח שייטחן אחר הפסח תשצ”ג. מה שנתניהו דוחה להמשך, יתכן שכבר לא יקרה בכלל. את החלת הריבונות ביו”ש נתניהו לא ביטל חלילה, הוא רק דחה. כמו את שאר ההבטחות כמו למשל תיק האוצר לברקת, תפקיד שר למשה פייגלין, חינוך חינם מגיל 0-3 או בכלל מיטוט חמאס או מלחמה ביוקר המחיה. את הכל הוא עוד יעשה. מתי? מה זה חשוב. העיקר שהוא לא ביטל חלילה ולא הפר הבטחה. הוא רק דוחה אותה. השיחה עדיין ממתינה.

ברור לכל בר דעת שיש סיכויים גבוהים שזה גם יהיה גורל שאר סעיפי הרפורמה שנדחו לאחר הפסח. עד שיגיע הזמן להידרש לכך יעבור זמן, יהיה חג הפסח, יהיו הימים הלאומיים, אולי אפילו המצב הביטחוני חלילה יאמר את דברו הכואב בימי הרמדאן, עד שהכנסת תחזור לשגרה המצב ישתנה קצת, יירגע קצת, השיח על הרפורמה כבר יהיה פחות מרכזי ואמוציונלי ואז אפשר יהיה להתחיל מחדש. הוויתורים ייראו אז פחות כואבים וההתקפלות תהיה פחות משפילה.

זאת הסיבה שהחוקים שבאמת חשובים להנהגת הקואליציה עוברים כעת מהליך מזורז כמו חוק הנבצרות, חוק המתנות, חוק דרעי וחלקים מחוק השינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים. בדיוק כמו בחקיקה הבהולה שהיתה לפני הקמת הממשלה, מישהו מבין היטב שעל הבטחות אי אפשר לסמוך ומה שלא קורה עכשיו, אולי כבר לא יקרה עוד לעולם.

2.
עניין של עדיפויות:
התקשורת מציגה מצג שווא כאילו הימין מתפורר מבפנים. אבל למצביעי הימין מותר לשאול את השאלות האמיתיות

שר הביטחון יואב גלנט, הזהיר השבוע את נתניהו כמה פעמים בשיחות סגורות מפני הנזקים האדירים שנגרמים לצבא מהשיח סביב הסרבנות ומהדיבורים על התרחבות התופעה, כשהוא מבקש מנתניהו לעצור את החקיקה ולהרגיע את המצב לפני שייצא משליטה.

הדברים הללו נאמרו ב”שיחות סגורות” והשאלה אם כן היא כמובן כיצד הם עשו את דרכם ליותר מכלי תקשורת אחד וכיצד פורסמו ביותר מדיווח אחד רק ביומיים האחרונים. התשובה המתבקשת לכך היא שכנראה מישהו שנכח באותן שיחות סגורות ראה צורך מסויים לתדרך כמה עיתונאים ולספר להם את הסוד. את זה אפשר להבין וכעת נותר רק לנסות ולנחש למי מבין האנשים שהיו נוכחים באותן שיחות אם אכן התקיימו, היה חשוב להדליף את זה.

אפשר להעריך, ושוב רק להעריך כניחוש בלבד שמדובר בעוד ניסיון להציג את הליכוד כאילו הוא מתפורר מבפנים וכאילו לנתניהו אין רוב תומך בתוך ביתו פנימה במהלכים כמו הרפורמה המשפטית והשלכותיה. כל מילת ביקורת שנשמעת בימין מקבלת מיד במה וחשיפה וזוכה להד נרחב, כדי לקבל ממנה את ההד החוזר המתבקש.

הניסיון הזה לא מוצלח, בליכוד תמיד היו ריבים פנימיים ותמיד היו גם פורשים. יתכן בהחלט שיולי אדלשטיין מתכוון בעתיד ללכת בדרכו של גדעון סער בניגוד לכל היגיון ולמרות שהוא מבין את המחיר שזה ידרוש ממנו בליכוד הקיצוני של היום, המתלכד בעיקר סביב איש אחד. אבל עדיין מוקדם לבוא ולצייר מצב כאילו בוודאות יולי הוא הגדעון סער הבא וכאילו גלנט הוא היולי אדלשטיין הבא.

דוד ביטן ודודי אמסלם מחזיקים בטן מלאה על נתניהו, הם נעדרו השבוע במחאה מההצבעות החשובות ובכל זאת הליכוד לא מתפוררת והקואליציה לא מתפרקת. אין צורך להגזים למרות שאפשר להודות ביושר שהעימותים הפנימיים הללו די משעשעים עבור הצופה מהצד. האדרת הריבים הפנימים בימין נועדה לצרכים פופוליסטיים בלבד ולכן מצביעי הימין לא צריכים להתרגש מכך. זה יעבור כמו שכל מתקפה תקשורתית דומה חלפה ועברה, עד לסערה הבאה.

מה שמצביעי הימין כן צריכים לעשות זה לבחון באופן ענייני את מה שהממשלה הנבחרת שלהם עושה. כשהביקורת מגיעה מצד התקשורת שמטיחה האשמות קשות בממשלה, אין צורך להתרגש. אבל יחד עם זאת יש טענות שמצביעי הימין יכולים ואף צריכים להעלות ולדרוש תשובות מנבחרי הציבור שלהם, לא כביקורת פופוליסטית מבחוץ אלא כביקורת בונה מבפנים.

סביר להניח שאם אכן היו שיחות סגורות כאלה בין נתניהו לגלנט וזה מה שנאמר בהן, זו גם היתה המטרה של שר הביטחון כשעשה זאת. בלי לדעת מי המדליף ומי המתדרך, אפשר בהחלט להבין ולקבל שלגלנט יש ביקורת מקצועית על הנעשה ותפקידו להתריע בפני נתניהו על מה שהוא רואה לנכון להתריע. אפשר להאמין לדיווחים הללו ולנקות מהם את שכבת הפופוליזם והשמחה לאיד שבה הן נעטפו.

וכחלק מהביקורת הזאת, גם מצביעי הימין צריכים לבוא לממשלה ולדרוש תשובות על עוד נושאים. הכנסת יוצאת השבוע לפגרה אחרי שלושת חודשי עבודה מלאים מיום הקמת הממשלה, חברי הכנסת חוזרים הביתה והם עומדים לפגוש בשכונה את המצביעים שלהם שישאלו אותם: אוקי, מה עשיתם עבורנו בשלושת החודשים הללו?

המצביעים ציפו לקבל טיפול בטרור, טיפול ביוקר מחיה, טיפול במה שחשוב להם ובמה שהובטח להם בפתח הקלפי. במקום זאת הם מקבלים חוק נבצרות שיגן על ראה”מ, חוק מתנות שיאפשר לו לממן את המשפט, חוק דרעי שישמור על מינויי הממשלה וגם חוק מרוכך לשינוי בוועדה לבחירת שופטים, חוק שרוב אזרחי ישראל יבקשו הסבר נוסף כדי להבין מה הוא אומר ואיך זה משפיע עליהם.

כשהשאלות הללו נשמעות מהאופוזיציה ומהתקשורת, הן נועדו לנגח בלבד. אבל לנו כתומכי הממשלה הנוכחית, מותר ואף רצוי לשאול את הממשלה באופן ענייני וכביקורת בונה לאן נעלמו הנושאים שיותר חשובים לנו. מה נעשה בנושא יוקר המחיה חוץ מהורדת מחירי החד פעמי, מה השתנה בביטחון, לאן נעלמה פסקת ההתגברות שחשובה כל כך למפלגות החרדיות ולאן נעלמו עוד הרבה הרבה הבטחות שהובטחו מראש.

נכון, אף אחד לא מצפה שדברים ייפתרו במהירות כבמטה קסם, אבל שלושה חודשים זה פרק זמן מספיק ארוך כדי שניתן יהיה לראות משהו, לפחות מגמה, התחלה של טיפול בדברים וכרגע גם את זה לא רואים. אלו השאלות שצריכות להישאל בתוך הבית פנימה, אך בהכירנו את היסטוריית מערכת היחסים בין נתניהו להבטחות, התשובה לא נראית אופטימית.

3.
בחזרה לאביב השמאלני:
דברי האימה הנשמעים מהנהגת המחאה מעלים את החשש שמישהו שם רוצה לשחזר ח”ו את התקופה שאחרי רצח רבין

קוראי יתד נאמן וצרכני התקשורת החרדית, נהנים מיתרון מובהק כשהם זוכים שלא להיחשף למה שבאמת מתרחש בהפגנות השמאל, לגימיקים, לרעיונות, לצעקות, למיצגים ולתכנים הפרובוקטיביים על שלטי המחאה.

בימים האחרונים ניכרת במחאות השמאל ובשיח המתנהל סביב המחאות הללו בתקשורת, תופעה די מדאיגה במסגרתה נשמעים יותר מידי דיבורים על “הנרצח הבא” בהפגנות. יותר מידי מפגינים ומובילי מחאה מזהירים על כך שמישהו מהמפגינים עלול להיפגע בגלל התנהלות המשטרה והמחאה הנגדית שמתחילה להיות מורגשת מימין.

הדיבור הזה מפחיד כי דיבור מוגזם כזה עלול ליצור מציאות. בפועל מי שבאמת הסית לרצח היו כמה מקודקודי המחאה שכתבו דברי הסתה מפורשים ברשת. אף אחד לא מתכוון לפגוע במישהו ממובילי המחאה אבל יש בהחלט אנשים שהיו שמחים לפגוע בנתניהו והם לא מסתירים זאת. במצב כזה, הדעת לא סובלת דיבורים הנשמעים משמאל דווקא על מישהו שעלול להיפגע שם.

ביום חמישי זה כבר כמעט קרה בבני ברק כשאחד המפגינים פרץ לכביש ונפגע קלות מרכב חולף. תופעה כזאת עלולה לצאת משליטה והחשש הוא שמובילי המחאה מובילים לשם בכח, מרצון ובכוונה תחילה.

אי שם במעמקים מקננת תחושה קשה שמישהו בשמאל רוצה לשחזר את הימים האיומים שאחרי רצח רבין. הרי אם חלילה נגיע למצב שמישהו ממפגיני השמאל ייפגע, אפילו בטעות, לא יהיה צורך בהסברים ולא יעזרו התירוצים מימין. באותו רגע האירוע נגמר, הסיפור הסתיים בניצחון מוחלט של המפגינים.

הרושם המתקבל היום הוא שהשמאל מאוד רוצה לחזור לימים העליזים ההם, ימי האביב השמאלני שאחרי רצח רבין, אז הצליח השמאל להחזיר לעצמו את הלגיטימציה ואת אהדת הקהל רק בזכות טיפש אחד ושלושה כדורים, עם הרבה תעמולה מסביב. בימים כאלה בהם רוב העם ממשיך לנטות ימינה וההפגנות גם הן לא מצליחות עדיין לשבור את הצד השני, יש אולי מישהו שמאוד רוצה להביא ח”ו לפגיעה במישהו מהמפגינים או במובילי המחאה. זה עבד היטב לפני 25 שנה וזה יכול לעבוד טוב גם היום.

המפגינים מדברים במפורש על ה”נרצח הבא” ועל כך שרק זה יעצור את הטירוף הימני, הם ממחישים זאת במפורש במיצגי האימה שלהם בהפגנות ומסתבר שהם לא סתם מנסים להפחיד אותנו, הם אולי ממש מצפים לזה. אם יש משהו שיכריע את כל העסק חד משמעית לטובתם, זה רק תרחיש האימים הזה.

הטור פורסם במוסף ‘יתד השבוע’ מבית יתד נאמן

לתגובות: [email protected]