אתמול נערך ברחבי הארץ “יום השיבוש הלאומי” בו בעצם ניתן לעשות ככל העולה על רוחם של האזרחים, והכול בהכשר הבג”ץ. ניתן לחסום כבישים, ניתן לשבש את תנועת הרכבות וניתן גם כן לבצע ונדליזם בבית הדין הרבני בתל אביב. למה? ככה! מתחשק להם. נכון, בשעת מעשה הם הוציאו את המילה ‘דמוקרטיה’ מהפה ואף הפרידו בין כל ההברות של המילה כמקובל, אך לא זה העניין. אם לא בשם הדמוקרטיה, היו מוצאים עילה בלתי סבירה אחרת בכדי לממש את יצר המשחיתנות הבוערת באותם חסרי עול. פעם הם יפרו את חוק הסדר הציבורי – מחמת שלושת תיקיו המשפטיים של אחד מראשי הממשלה הזכים ביותר שהיו פה מאז ומעולם, ופעם אחרת הם יזרעו הרס ואנרכיזם בגלל שלא זכו בבחירות וזה כמובן הרס הדמוקרטיה. תושבי מדינת ישראל סובלים רבות מאותם מופקרים, אך את מי זה מתעניין כאשר נערך פה מחטף שלטוני בו הרוב רוצה לגבור על המיעוט. אנשים יאחרו לעבודה, הם יפספסו פגישה חשובה ואולי אפילו לא יגיעו לבית החולים בזמן, הכול מתוך שמירה קנאית על הדמוקרטיה שרוב המפגינים לא מבינים בה דבר וחצי דבר.
אזרחי ישראל תוהים לאיזה כיוון זה הולך. האמת, לא בטוח בכלל שזה הולך לכיוון כלשהו. מרבית ממשתתפי המחאה אינם מתעניינים כלל ברפורמה ובפרטיה, הם נמצאים שם מאינטרסים זרים לחלוטין. חלקם מקבלים מימון נרחב לפעולותיהם, חלקם מנסים לקדם אג’נדות אישיות, וחלקם נמצאים שם רק בשביל תחושת השייכות שהם מוחים נגד מישהו שמנסה להרוס את המשטר הדמוקרטי. ייתכן מאוד שבעוד מספר שנים אותם מפגינים יכו על חטא ויבינו שהם הרסו פה הזדמנות פז להביא תיקון מהותי למדינה שישפר משמעותית את חיי האזרחים – ולא רק של אלו הימניים, אך כעת הם בוערים בסוג של אש פנימית שמכוחה הם מוכנים ‘לשרוף את הבית על יושביו’.
בינתיים, אנשי המחאה הולכים על חבל דק מאוד שעשוי להיקרע בן רגע ולהביא פה אסון לאומי. הם משבשים את שגרת חייהם של אזרחי ישראל ומייצרים מירמור פנימי אצל אנשים, דבר שעשוי לפרוץ יום אחד ולהביא למלחמת אזרחים ישראלית.
אתמול פורסם על אשה שנפגעה מרכב במהלך ניסיונה למחות נגד הרפורמה ולעצור את התנועה. עוד לפני שפורסמה זהותו של הנהג הפוגע, אזרחים רבים אמרו לעצמם: “הנה ידענו שזה יקרה בסוף, ידענו שבסוף מישהו עם עצבים מתוחים יתפוצץ פה וידרוס את המפגינים”. אומנם בסופו של דבר התברר שהפגיעה לא נעשתה על הרקע הזה, אך לא רחוק היום שאנשים ייקחו את החוק לידיים ויפגעו באותם מפגינים, ואת התוצאות של מצב שכזה אין מי שיכול לצפות.
היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה שבמקום לייעץ הפכה לרועץ – אמרה את אחד המשפטים המסוכנים שהוא לבד כבר עשוי לעלות בחיי אדם: “אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי”. משמעות הדבר, שהמפגינים יכולים להפריע לסדר הציבורי בשם חופש הביטוי, וכיוון שלא סייגה את דבריה אין לדבר סוף. כל הפרעה לסדר הציבורי נכנסת לתוך הקטגוריה של מחאה לגיטימית, ובמוקדם או במאוחר האזרחים ישימו לזה סוף אם יראו שהמשטרה אינה עושה זאת. זה לא אנושי לדרוש מכלל אזרחי מדינת ישראל לאפשר לאותם מפגינים למחות בכל עת שירצו וכולם יצטרכו לשלם את המחיר. קצב ההפגנות ותדירותן יחזרו כבומרנג בפני משתתפיהן והשנאה והכעס שהם מייצרים יתפוצץ להם בפנים – גם בירידת התמיכה בפעולותיהם וגם בפגיעה מעשית אם העסק הזה לא יטופל.
