1.
מחוץ לגבולות ההיגיון:
האנרכיה במליאת הכנסת וברחובות התחילה כששני הצדדים הבינו שאין להם יותר מה להפסיד
אין דרך סבירה להסביר את מה שהתחולל בשבוע העמוס, המתוח ויוצא הדופן בו אישרה הכנסת את החוק לצמצום עילת הסבירות וגרמה למחאת השמאל לעלות מדרגה, להסלמה חדשה שכמותה טרם נראתה.
כבר אין טעם לנסות ולמצוא שאריות היגיון במחזות הנחשפים לעינינו בחוצות הערים, במליאת הכנסת ובתקשורת. מצד אחד אנו רואים ממשלה שנבחרה ברוב דמוקרטי מנסה להעביר חוק לכאורה לגיטימי, על אף היותו שנוי במחלוקת מבחינת המהות שבו ובכל זאת היא מתקשה לעשות זאת, יחד עם הקולות מהבית פנימה הרומזים על הצורך בבלימה, בחשיבה ובהידברות.
ומהצד השני אנו רואים מחאה אדירה שלכאורה גם היא לגיטימית במדינה דמוקרטית, בה כל אופוזיציה נוהגת לצאת לרחובות כדי למחות נגד השלטון והתנהלותו, אבל הפעם היא מתרחשת באופן קצת שונה ומעורר חשד במיוחד לאור האופן בו היא מתנהלת, בצורה מאורגנת, מסודרת, ממומנת עם פעולות בעלויות עתק כמו שילוט חוצות בהיקף מטורף, מערך הסעות, אוהלים, כיבוד, הגברה וארגון, פרסום רחב היקף בשערי כל העיתונים, והאזרח הפשוט שואל את עצמו מאיפה המימון למחאה עממית כזאת.
גם הדיבורים על סרבנות, הדיווחים המתחדשים בכל יום על עוד יחידות שמצטרפות להפסקת המילואים מחיל האוויר ועד לכור האטומי, האופן בו בכירי המשק ומערכת הבריאות מצטרפים למאבק, משביתים את שגרת החיים ולא ממש מסבירים איך חוק צמצום עילת סבירות מצדיק את כל זה או בכלל קשור לכל זה, כל ההתרחשות הזאת גורמת לרוב אזרחי ישראל להתחיל לפקפק במה שהם שומעים.
אז הם מפקפקים, מצקצקים, מנסים להמשיך הלאה, אבל בשלב הבא הם מתחילים לפחד, פשוט לפחד כשהם מבינים שהאירוע שהם רואים בעיניים הוא לא מה שהם חושבים שזה, ואולי יש פה אירוע אחר גדול יותר המנוהל על ידי כוחות אדירים יותר. אולי הסיפור פה הוא לא רפורמה, לא סבירות ובוודאי שלא דמוקרטיה. השבוע האחרון העביר אותנו ממחוזות הסערה הפוליטית למחוזות החשש מפני הלא נודע, כשהדברים הבסיסיים שנראו לנו בטוחים, כבר לא מובנים מאליהם. בפעם הראשונה אזרחי ישראל באמת חוששים ממלחמת אחים והם ביטאו זאת היטב גם כשנשאלו על כך בידי הסוקרים.
השאלה הקשה סביב האינטרס, האנשים המעורבים כאן ומקורות המימון הבלתי נגמרים – בעינה עומדת ואין לאף אחד מאיתנו את היכולת לענות עליה. ובכנות יש להודות שגם השאלה מה הרווח שיוצא לאזרח מן השורה בכך שממשלת הימין שלו נלחמה על חוק עילת הסבירות, גם היא שאלה קשה שקשה לענות עליה באופן פשוט ומסבר אוזן.
ואם כך נשארנו רק עם הכאוס, עם הבלגן ברחובות ועם המחיר האישי שרבים מאיתנו משלמים על כל הסערה הזאת שהמדינה כולה נגררה אליה ולא מאמינה על עצמה שזה קרה לה. מי זוכר בכלל את יוקר המחיה, את המאבק בטרור שעדיין משתולל ואת כל הדברים שעניינו אותנו רק לפני כמה שבועות, שעד לא מכבר היינו בטוחים שעליהם תקום ותיפול ממשלה, במידה מסוימת יש כאלה שאפילו מתגעגעים לימים הללו.
ואולי דווקא עכשיו, אחרי שכבר כולם הבינו שהאירוע פה הוא לא רפורמה משפטית, לא מלחמה על הדמוקרטיה ולא כוחניות שלטון הרוב, אולי עכשיו כשכולם הפסיקו לנסות למצוא תשובות והפסיקו לחפש היגיון, אפשר יותר טוב להתחבר לפן הנפשי, לרובד הפסיכולוגי שכנראה מניע את כל המהלך הזה ולהפנים שהאירוע שאנחנו רואים כאן מתחולל יותר במחוזות הנפש ופחות במחוזות השכל.
כבר שנים רבות שהימין בישראל לא מצליח להיות ימין, והשמאל בישראל לא מצליח להיות שמאל, ועל התופעה הזאת נשתברו קולמוסים רבים בין היתר מעל במה צנועה זו. בשנים האחרונות התופעה התעצמה כשכל אחד מהצדדים המכנים את עצמם ימין ושמאל, לא הצליח לתפוס את השלטון באופן יציב וברור.
חמש מערכות בחירות בתוך כארבע שנים הוא אירוע שמשאיר שריטה בלב כל אומה שגם כך לא הצליחה להתאושש משריטות הקורונה. נתניהו לא הצליח להקים ממשלות, פעם אחת הוא אפילו הפסיד לפרק זמן קצר את התואר ראש ממשלה ובינתיים המצביעים שלו חיכו, פירגנו, תמכו, וציפו ליום שבו הוא יחולל את הקסם ואז יתפנה לטפל בבעיות החשובות באמת, לעשות מה שהם מצפים מראש ממשלה ימני של ממשלה ימנית. וכשזה סוף סוף קרה, החלה גם תחושת האכזבה כשממשלת החלומות לא מיהרה להתנהג כממשלת ימין ולא הפכה את החיים בישראל לגן עדן כפי שהוא היה נראה בנאומי הבחירות.
מהצד השני, עומדים אנשים ומפלגות שעסקו באובססיביות ב’רק לא ביבי’. הם התעסקו עם האיש מקיסריה יותר ממה שתומכיו עסקו בו. הוא היה כל עולמם והם השקיעו את כל מרצם רק כדי להזיז אותו ולא משנה באיזו דרך. במשך ארבע מערכות בחירות הם הצליחו לפחות למנוע ממנו להקים ממשלה אך בפעם החמישית הוא עשה את הבלתי ייאמן והחזיר אותם למצולות הייאוש.
הממשלה שהוקמה, על אף אכזבת חלק גדול מבוחריה, נראית יציבה ולא נראה שהיא מתכונת ליפול טרם זמנה. נקודת האור היחידה היתה כשיריב לוין מיהר להכריז על הרפורמה הדרמטית מיד עם הקמתה של הממשלה. זה היה האות ליציאה החוזרת לרחובות.
תפיסה מקובלת קובעת שמאבק מול מחבל מתאבד מסוכן יותר ממאבק מול מחבל המתכוון להימלט. האחרון יילחם כל עוד הוא יכול ואז יברח. אבל המתאבד – יילחם עד הסוף משום שכבר אין לו מה להפסיד. במידה מסוימת זה נהיה המצב הפוליטי בישראל מאז שהוקמה הממשלה הנוכחית. הימין הבין שממשלה יותר טובה כבר לעולם לא תהיה ולכן כשהיא לא מממשת את הבטחותיה, כבר אין למה לקוות ואין ממי לצפות שיחולל את השינוי המובטח. הצד השמאלי של המפה נמצא במצב קשה יותר כי הוא מבין שאחרי כל כך הרבה מאבקים וכל כך הרבה ניסיונות, האור בקצה המנהרה נעלם והתרחק יותר מאי פעם.
כך ששני הצדדים חשים כעת תסכול, אף אחד לא ממש מרוצה מהמצב ולאף אחד אין מה לעשות בקשר לזה. כשהמצב הופך להיות סטטי הוא מייאש יותר מאשר כשיש אפשרות כלשהי לשינוי באופק. וכך מצא כל צד את הדרך שלו לצאת החוצה ולצרוח את התסכול שלו מעומק נשמתו. הימין החליט ללכת בכל הכח על רפורמה ועל סעיפים מתוכה שלא באמת חשובים לכולם, גם בממשלה הרי לא חסרים כאלה שלא מרוצים מעילת הסבירות והיו שמחים לוותר על הרפורמה, לאחד מהם קוראים נתניהו. אבל כשאין יותר מה לעשות ואין יותר מה להפסיד, צורת התסכול מגיעה בצורה של קידוש מאבק הרואי על צמצום עילת סבירות.
בצד השמאלי העסק יותר ברור. האנשים הגודשים את קפלן ואיילון, צורחים את נשמתם במר ליבם על חמש שנים של כאוס שלא הובילו אותם לשום מקום. הם מקדשים מאבק הרואי כדי להכות באגרוף על הקיר בייאוש מר.
מדינת ישראל של השבוע האחרון, היא מדינה בפוסט טראומה שהחלה להתפרץ החוצה. בלי הסברים, בלי היגיון, בלי סדר, בלי מחשבה או תכנית. שני הצדדים החליטו לצרוח, וזו הדרך שלהם לצרוח. אלה בצרחותיהם מכאן ואלה בצרחותיהם משם. וכשהתסכול מתפרץ אזי אין לו גבולות, אין קווים אדומים ואין שום דבר שנמצא מחוץ לתחום. הכל מותר, הכל קורה, הכל אפשרי וכל צד סוחף איתו למערבולת נתח נכבד מהעם שהופך גם הוא להיות חלק מהצרחה.
למצב הזה אין פתרון, בוודאי לא בטווח הזמן הקרוב. קשה לראות מה יכול להחזיר את המדינה לשפיות שאולי מעולם לא היתה לה. אבל השבוע הזה גרם לנו לפחות להבין את המצב לאשורו גם אם הוא טראגי. המסקנה של השבוע הזה היא שאפשר סוף סוף להפסיק לדבר על רפורמה, על מחלוקת פוליטית או על דמוקרטיה. זה לא הסיפור כאן. במקום זאת אנחנו צריכים לדבר על מדינה חולה, על פוליטיקה פצועה, על המוני אזרחים שמחפשים תשובה ומתחננים: נחמו נחמו עמי.
2.
איום ההסתה המוחשי:
כשהממשלה תתחיל לפייס את מחאת השמאל, הציבור החרדי ימצא את עצמו מושיט את הלחי השניה
לא קל היה להביט מהיציע על האיש שישב בצהרי יום שני השבוע במרכז שולחן הממשלה ונראה היה כסובל ממש, רגע אחרי שהשתחרר מבית החולים, מנסה לתזז בין לוין לגלנט, בין בן גביר לבית הנשיא ולנסות לעשות את הבלתי אפשרי, כששעון החול לסיום החקיקה הולך ואוזל.
עד לרגע שהחוק עבר בכנסת וגם בשעות הראשונות לאחר מכן, שמר נתניהו על אותה עמימות ושתיקה יחסית אליה הוא מורגל בכל סיטואציה. הוא פיזר אמירות כלליות על הצורך בהגעה לפשרה, להבנות ולהסכמות אך לא יצא בהצהרות חד משמעיות כפי שעשה בהצהרה לתקשורת שנשא רק בערבו של יום שני, כשהכל היה כבר חתום, מנוי וגמור.
פרשנים רבים תיארו לאורך היום את נתניהו כחלש ונשלט על ידי לוין ורוטמן, התמונות שזרמו מתוך המליאה אף תמכו מעט בתאוריה הזאת. אבל גם בלי להסכים עם הדברים, אין ספק שנתניהו עצמו היה מעדיף לוותר על כל המהלך הזה ולחסוך אותו מעצמו ומאיתנו. הוא מצידו היה מעדיף להיות טוב ולצאת בסדר עם כל הצדדים ולא להיכנס לעימות הענק שהיה בתוך הקואליציה ומול האופוזיציה.
מאידך, לפעמים דווקא הרצון להיות בסדר עם כולם גורם דווקא לתוצאה הפוכה בה הוא לא יוצא בסדר עם אף אחד. כשהקואליציה העבירה את חוק עילת הסבירות לא הורגשה איזו שמחה או תרועת ניצחון באוויר, חברי הקואליציה היו מותשים גם כך אחרי היום המפרך בו הם היו עסוקים בעיקר בוויכוחים הפנימיים מול אלה שדחפו בכל זאת לפשרה. כך שאחרי העברת החוק, הם עמדו גם מול הביקורת החריפה מהאופוזיציה ומהפגנות השמאל וגם לא הצליחו להרגיש מנצחים.
אבל הנזק האמיתי מההתנהלות הזאת עלול להגיע לפתחו של המגרש החרדי. הרצון המופרז של נתניהו והקואליציה להגיע להסכמות, להתפייס ולא להסלים יותר את המצב, יכול להביא לכך שמעתה והלאה לא יקודמו עוד סעיפים נוספים והרפורמה תוקפא אם לא תתמוסס לגמרי. מה שיישאר על סדר היום אלה החוקים החשובים למפלגות החרדיות שעכשיו יהפכו להיות צד בסיפור ויספגו את חיצי מחאת השמאל.
בחודשים האחרונים, התנהל כאן מאבק בין הממשלה לבין מתנגדיה ולכן ככל שצד אחד החריף את צעדיו, הצד השני השווה והעלה. אבל כעת עלולה הממשלה פתאום לפרוש מהמאבק הזה בשיאו, לא לספק עוד חומר תבערה. מהצד השני תישאר מחאת השמאל מתודלקת ומלאת אנרגיה והיא תחפש על מה להוציא את זה.
כבר השבוע נשמעו אמירות מפורשות ראשונות על כך שהחרדים הם ‘היעד הבא’. כי היגיון הרי כבר לא ניתן למצוא בכל הפרשה הזאת, ולכן לא צריך הסבר מנומק מדוע אפשר להפנות את המאבק נגד החרדים.
האיום הזה הוא מוחשי ומיידי, הוא לא רחוק, הוא כבר כאן ולכן יש להזהיר מפניו שוב ושוב. ככל שהרפורמה תתמוסס החרדים יהפכו להיות שק החבטות. וזו אחריות של הממשלה בלבד. הליכוד נכנס לממשלה הזאת עם המפלגות החרדיות בשותפות הדדית, הממשלה ספגה את הסטירה הראשונה על הלחי האחת ואין שום סיבה שהחרדים לבדם יהיו אלה שיושיטו את הלחי השניה.
3.
שני קצוות לחוק:
המבוכה שהתגלתה באחד הדיונים המוזרים ביותר שקיימה ועדת הכנסת
היועצת המשפטית לממשלה שיגרה ביום שלישי השבוע לבג”ץ את תשובתה לעתירות שהוגשו בענין חוק הנבצרות של נתניהו, ועוררה כמובן את כל האמוציות והאנטגוניזם בלשכת ראה”מ ובקואליציה.
מדובר בעתירות שהוגשו נגד ‘חוק הנבצרות’ שנחקק בכנסת בהליך בזק בלחץ הקואליציה, ברגע האחרון לפני פגרת פסח והוא קובע כי נבצרות זמנית של ראש הממשלה תהיה רק בשל אי מסוגלות פיזית או נפשית והיא תיקבע על ידי ראש הממשלה, באמצעות הודעה לממשלה וליושב ראש הכנסת ובאישור ועדת הכנסת שתצטרך לדון על כך ולאשר זאת ברוב של שני שליש מחברי הוועדה.
לנתניהו היה חשוב לחוקק אז את החוק הכולל גם סעיפים שסייעו לו מול העתירות שהוגשו נגדו בעקבות הרפורמה וטענו כי הוא בניגוד עניינים. באופן טבעי, מיד אחרי שהחוק התקבל בכנסת הוגשו נגדו עתירות לבג”ץ בדרישה לבטלו. השבוע נדרשה היועהמ”שית להשיב ותשובתה היתה כמובן כי יש לבטל את החוק.
התשובה הזאת היתה צפויה, אבל בחיים כמו בחיים, הכל ענין של תזמון וכשזה קרה יום למחרת חקיקת עילת הסבירות והאנרכיה ברחובות, תגובת נתניהו וראשי הקואליציה היתה אמוציונלית בהתאם ותקפה את היועמ”שית בחריפות על עצם רצונה לבטל את החוק.
אבל התזמון פועל לשני הכיוונים. בדיוק באותו בוקר בו פורסם דברה של בהרב מיארה, בלי שום קשר לעתירות ולבג”ץ, התכנסה ועדת הכנסת לאחד הדיונים המוזרים בתולדותיה וביקשה לאשר רטרואקטיבית את מינוי יריב לוין למ”מ ראה”מ בזמן השתלת קוצב הלב לנתניהו במוצאי שבת. מינויו של לוין אושר במשאל טלפוני בין השרים ותפקידו הסתיים כעבור שעה כשנתניהו התעורר, אבל כאמור, החוק החדש שהתקבל רק לפני ארבעה חודשים קובע כי הליך כזה חייב להיות מאושר גם בוועדת הכנסת. מה שכמובן לא התרחש.
כדי לעמוד רשמית בדרישת החוק, התכנסה הוועדה וביקשה לאשר לפחות פורמלית את מינוי לוין שכבר הסתיים. אבל כאן התגלתה מבוכה נוספת: החוק קובע שנבצרות כזאת צריכה להתקבל ברוב של שני שליש מחברי ועדת הכנסת, כלומר 12 מתוך 17 חברים. הבעיה היא שבהרכב הנוכחי יש לקואליציה רק 10 חברים בוועדה. כלומר: אין לקואליציה שום יכולת טכנית לקיים את החוק שהיא עצמה היתה לחוצה לחוקק.
חברי האופוזיציה חגגו על המאורע ולעגו בכל פה, הדיון ננעל ללא הצבעה עם החלטה כי בתקופה הקרובה יש למצוא את הדרך לתקן תקנות בחוק שיאפשרו לו להתקיים.
למבוכה הזאת אין קשר כמובן לעתירות נגד החוק בכללותו אבל אי אפשר היה להתעלם מהדיסוננס המופלא, כיצד הקואליציה מגוננת בחירוף נפש על חוק הנבצרות בו בזמן שהיא עסוקה בהתמודדות עם סעיפים מרכזיים מתוכו שאינם יכולים להתבצע במציאות.
הטור פורסם במוסף ‘יתד השבוע’ מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
ואז החכמים מג’
הגישו את חוק לימוד התורה כדי לשאוב את כל הביוב בקשית לחרדים.
דעת תורה אליק’
חוק הסבירות והרפורמה המשפטית הם לא סתם עוד חוקים
אלו חוקים שסוף סוף אמורים לתת לימין כח למשול ולא רק לקבל משכורת.
ולכן השמאל כ”כ מתקומם.
ואל תחשבו, הרפורמה המשפטית עמוק בליבם של מצביעי הימין.
כי בלי הרפורמה, אתה יכול לחוקק חוק גיוס חוק גיור וכדומה והכל יפסל בבגצ או לפני כן ע”י הרועצת המשפטית.