ככל וחולפים הימים הזוועות והסיפורים רק הולכים וגדלים, התמונות קשות מנשוא עוד יותר והתמונה הכללית קשה לעיכול, הלב לא יכול להכיל את הכאב והשכל האנושי לא יכול להבין מעשים נוראים שכאלו. הסיפורים רק הולכים ונהיים מזוויעים עוד יותר מיום ליום.
קשה לתאר ובוודאי לעלות בדמיון את מה שעבר על אותם קדושים שנרצחו ולהבדיל גם על אלו ששרדו באותן דקות קשות, ליתר דיוק שעות הארוכות, כשהרוצחים הנתעבים הסתובבו בסמוך אליהם, מעל לראשיהם ומעבר לדלתות המרחבים המוגנים בהן שהו, כשאלו היו צריכים להעמיד פני מתים ולשמור על דממת אלחוט. הורים שנשחטו למול ילדיהם, משפחות שלמות שנמחקו וקשישים שנטבחו ותיאורים קשים עוד יותר שהדף לא יכול להכיל.
אי אפשר לעלות זאת על הדמיון. ניצול שואה שנהרג על ידי מחבלים שפלים, אחרי שהיה בטוח שאת השואה שעבר הוא לא יעבור שוב, שעכשיו הוא הגיע למקום מבטחים; שני ניצולי שואה ששיכלו את ילדיהם במתקפת הטרור הקשה, אחרי שכבר היו בטוחים שמה שהיה שם באירופה לא יקרה בשנית, ודאי לא על אדמת ישראל.
המראות, הסיפורים, הפחדים והחששות ילוו אותנו עוד שנים. אף אחד כבר לא יוכל להבטיח שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. נשאר רק להרים עיניים לשמים, לשאת תפילה בפני היושב במרומים, שיאמר לצרותינו ושנדע ימים טובים יותר.
אם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר.