קונספירציות רבות פרחו אחרי שמחת תורה. מה נכון? / יוסף טיקוצ’ינסקי

1.
ללא יד מכוונת:
מי שניסה פעם להתמודד על מכרז ממשלתי או להוציא מרפסת – לא שואל איך התרחש המחדל, אלא איך הוא לא התרחש עד היום

ככל שחולפים הימים והשבועות מאז החלה הלחימה, אנו שומעים יותר ויותר את האמירה שברגע האמת המדינה לא נמצאת כאן בשביל האזרחים, ולמעשה האזרחים אם אלה שמנהלים את העניינים בעוד המדינה ומוסדותיה לא נוכחים.

זה התחיל בטבח עצמו בבוקר שמחת תורה, כשתושבי הדרום חייגו למשטרה, קראו לצבא אבל במשך שעות ארוכות אף איש ביטחון לא הגיע לשטח, מלבד חברי כיתות הכוננות שניסו להתארגן במהירות על הנשקים ולצאת להילחם. אנשים הגנו בגופם על ילדיהם וספגו בעצמם את הפגיעות כשניסו להיאבק בידיים חשופות, המחדלים הללו עוד יעלו ויבואו לוועדת החקירה העתידית שצפויה לקום.

זה המשיך באופן בו הרגישו תושבי החזית את טיפול המדינה. מהר מאוד החל פינוי תושבים מהדרום ומהצפון לאכסניות במרכז, בים המלח ובאילת אבל כעבור זמן קצר מאוד נגמר התקציב, תושבים שחששו לחייהם ולא רצו לחזור לזירת האש החלו לקושש תרומות פרטיות למימון השהות שלהם הרחק מרעמי התותחים ומהפחד הקיומי מהמחבל שעלול לצוץ בכל רגע בחלון או בדלת.

הסיוע הכלכלי, הרפואי והאישי הן לאזרחים והן לחיילים, הגיע מאנשים פרטיים וארגונים פרטיים. למרות היופי שבלב היהודי המלא במידת החסד, עדיין המדינה היא זו שאמורה לדאוג לכל זה. בזו אחר זו צצו יוזמות פרטיות שדאגו למפונים, לנפגעים, לסובלים ממצוקה בעתות מלחמה, אפשר למלא כרכים עבי כרס מלאי זכויות נפלאות של חסד שימליצו טוב על עם ישראל, אבל בסופו של דבר כולם אמרו דבר אחד: המדינה לא נמצאת כאן בשבילנו כשאנחנו צריכים אותה, כל זה תפקיד שלה.

למעשה, התופעה המדאיגה והאבסורדית הזאת לא התחילה היום, היא אולי נחשפה יותר בממדיה הבעייתיים, אבל הבעיה העמוקה הכתה שורש עוד מקום המדינה ועד היום, ולמעשה יש לה חלק לא מבוטל בשרשרת המחדלים שהובילו לאסונות כמו מלחמת יום כיפור, שואת יהודי הדרום בשמחת תורה ועוד אסונות נוספים השזורים בדבריה ימיה המדממים של מדינת ישראל.

מאז ומעולם, המדינה בנויה מגופים שמצליחים לעשות את עבודתם ולהביא תועלת רק בזכות חומר אנושי טוב, שמצליח לחפות על כשלי הרגולציה. מערכת הבריאות למשל היא דוגמה טובה לכך. האזרח הפשוט שנזקק לטיפול רפואי, פוגש רופא מצוין, אחות מסורה, פרמדיק טוב לב, חובש שיוצא מגדרו כדי לעזור לו ולכן התחושה בקרב הציבור היא שמערכת הבריאות בישראל היא מהטובות בעולם. זה לא לחלוטין לא נכון אבל מערכת הבריאות מלמעלה כמערכת, לא ממש מתפקדת באופן יעיל ומי שמחפה על כך הם אנשי המקצוע בשטח.

וזו דוגמא לגופים רבים, ממלכתיים ופרטיים, שכך הם פני הדברים שם. לאורך השנים האחרונות יכולנו גם לראות משרד ממשלתי אחד מנסה לעודד את השימוש בתחבורה ציבורית כדי להפחית את העומס בכבישים, כשמשרד אחר מעודד ייבוא רכבים ללא הגבלה, וכולם עושים זאת מאותו תקציב של אותה ממשלה, אין אף אחד שיכול היה להושיב את שניהם ליד השולחן ולדרוש מהם לעבוד יחד, פשוט לא קיים. ואלו דוגמאות על קצה המזלג.

זה המצב גם בצה”ל, השטח מלא במפקדים וחיילים טובים שעושים באמת עבודה יעילה. כל מפקד וכל חייל בגיזרה שלו, נותן יותר מהמקסימום, אנשי מודיעין המופקדים על כל נושא האסטרטגיה הביטחונית נותנים גם הם עבודה מקצועית מאוד אבל משם והלאה זה עולה לדרג המדיני והפוליטי, שם מתחיל הסיאוב.

בעיתות שגרה, עד כמה שאפשר לכנות את המציאות הביטחונית בישראל כשיגרה, מדינת ישראל מצליחה לשמור על יעילות צבאית שמביאה מטבע הדברים גם ליהירות. כל מפקד בתחום שלו יודע להסביר עד כמה החיילים שלו ממוקדי מטרה ויודעים את העבודה, אבל במרחק כמה קילומטרים ממנו יש מפקד אחר שמדבר קצת אחרת. בדרך כלל יש מעליהם דרג פיקודי שמתאם ביניהם אבל התופעה הזאת מחלחלת הלאה ומחמירה ככל שהיא עולה כלפי מעלה.

דוגמא מטרידה לכך נחשפה מעל במה צנועה זו, כשהתברר שרוב מחבלי חמאס ביו”ש לא נחקרים ולא מוחזקים במעצר מנהלי למרות המסוכנות הברורה שיש מצידם, רק אתמול נמנע בחסדי שמים פיגוע ענק במחסום המנהרות כשכמות מחרידה של כלי נשק התגלתה ברכבם של המחבלים שהיו בדרכם ירושלימה. גם שם מדובר במחבלי חמאס ממשפחות חמאסיות מובהקות ובכל זאת הם לא מטופלות בהתאם.

אי אפשר להאשים אף אחד בכך שהוא מפקיר את דמם של אזרחי מדינת ישראל, אבל כפי שתואר כאן, מדובר כאן בחוסר תיאום מטופש בין כמה גורמים, כל אחד מהם בחר כזכור שלא להגיב וגלגל את האחריות הלאה ולבסוף התקבלה תמונה מאוד ברורה: הממשלה יכולה לעשות עבודה מצוינת, המשטרה יכולה לעשות עבודה מצוינת, הצבא יכול לעשות עבודה מצוינת, השב”כ יכול לעשות עבודה מצוינת, כל מה שחסר כעת זה אדם אחד, אבא אחד שפשוט יידע מה קורה אצל כל אחד ויידע לחבר את כל זה למערכת יעילה אחת שבאמת תביא תועלת.

מדובר כאן בנושא רחב שגם שני טורים שבועיים לא יספיקו לו, זה נושא למחקר ארוך וקריטי, אבל בקצירת האומר אפשר רק להבין שבישראל לא חסר חומר אנושי טוב, חסרה ההבנה איך לנהל את כל זה כמערכת. ככה נראית מדינת ישראל בכל תחום. ועכשיו לא קשה להבין איך התרחש מחדל שמחת תורה ומדוע האזרחים הם אלה שמנהלים כעת את המדינה.

ועדת החקירה תצטרך לעבוד קשה. כל אחד יתייצב בפניה ויוכיח באותות ובמופתים עד כמה הוא עשה את המוטל עליו ביעילות. מי שהציע את רעיון המצלמות בגבול עשה עבודה מושלמת, מי שתכנן את הגדר החכמה עשה עבודה מושלמת, מי שאימן את החיילים שתפסו קו מול הגבול עשה עבודה מושלמת, מי שישב על תמונות המודיעין עשה עבודה מושלמת, אבל ברגע האמת המערכת פשוט לא תפקדה. יד ימין לא ידעה מיד שמאל וכך זה נמשך בטיפול במפונים, וכן הלאה.

קונספירציות רבות פרחו לחלל האוויר אחרי שמחת תורה, ממתקפת סייבר על מחשבי התצפית ועד שיתוף פעולה איראני בצמרת צה”ל. אבל מי שמביט סביב ומבין איך עובדות המערכות בישראל, מבין שמדובר בשטויות בגלל שהשאלה הנשאלת היא לא איך זה קרה, אלא איך זה לא קרה עד היום.

כל מי שניסה אי פעם להשיג אישור להרחבת מרפסת, כל מי שניסה להגשת למכרז ממשלתי כלשהו, כל מי שנאלץ להתנהל מול מס הכנסה, מבין ויודע איך פועלות מערכות מסורבלות עם אנשים מאוד נחמדים אבל חסרי אונים מול בירוקרטיה מפגרת. ומי שמבין את זה, מבין היטב את מחדל שמחת תורה, זה חשבון מאוד פשוט.

בפועל, החקירה הראשונית של שמחת תורה כבר הוכיחה שחמאס פשוט ישב והסתכל, הבין היכן ממוקמות המצלמות והיכן נמצאים התותחים ובאמצעות תכנון מדוייק המחבלים פתחו קודם בשיגור טילים שהכניס את כולם לממ”דים, לאחר מכן הפציצו את המצלמות והתותחים וכך הצליחו לפרוץ את הגדר ולהיכנס פנימה. הם היו בטוחים שהטנקים הישראליים כבר יחכו להם והופתעו לראות שהם לא היו שם. ומדוע? את התשובה לכך או לפחות אחת התשובות המרכזיות לכך, קראתם עתה בקצרה בשורות אלו.

2.
לא בחיל ולא בכח:
הדיונים הסגורים כבר מדברים על “צבא חדש” שיצטרך לקום אחרי המלחמה

בסמטאות עזה התותחים עדיין רועמים וחקירת המחדלים עוד לא נראית בטווח הזמן הנראה לעין, אבל בחדרי הדיונים בקבינט ובזרועות המודיעין כבר עוסקים בין היתר ביום שאחרי. בצמרת הצבא ובדרג המדיני מנסים לאסוף את השברים ולשרטט את הפקת הלקחים, לפני שהציבור יחבר את שברי הפאזל לבד.

לא מדובר בחקירת המחדל או בחיפוש אשמים אלא במוטיב ביטחוני נטו. בצמרת המודיעין מבינים שהמחדלים האדירים מחייבים שינוי מהותי בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל ובהרכב המערכת הצבאית והמודיעינית כולה, כדי שלפחות מערכת הביטחון תסבול כמה שפחות מהמאפיין הישראלי של חוסר תיאום בין כוחות ומערכות. למחדלים כאלה יש מחיר יקר מאוד בדם.

הדיבור הרווח סביב השולחנות הללו הוא שאחרי המלחמה צריך להיבנות צבא חדש, זו ההגדרה הנשמעת שם בדיונים. וכשמדברים שם על צבא חדש המשמעות היא שצה”ל אמור להשתפר ולהיות גדול ונוכח הרבה יותר ממה שהוא כיום. גם אלה שמבינים שהם עומדים לשלם בכסאם על המחדלים, מדברים על כך שאלה שיבואו אחריהם יצטרכו לבנות רעיון חדש ותפיסה חדשה של המערכת.

קודם כל, הגבולות עצמם לא ייראו אותו דבר. הנוכחות הצבאית תשתנה ואי אפשר יהיה להשתמש רק באמצעים טכנולוגיים ואמצעי תצפית. כיתות הכוננות של היישובים יהפכו אולי לחלק מיחידות הצבא שיהיה בעצמו הרבה יותר נוכח בשטח בכוחות גדולים יותר.

התפיסה התודעתית תשתנה גם היא והיא אמורה לכלול את ההבנה שמדינת ישראל צריכה להתייחס לכל גבולותיה כגבולות של טרור. עד היום למשל היתה תפיסה שונה בלבנון מזו של עזה, בלבנון היה ברור שיש אויב פעיל ודומיננטי בעוד שבעזה התפיסה היתה שהגבול יכול להיות פתוח למעבר פועלים וסחורות.

היום מדינת ישראל כבר מתחילה לחשוב אחרת ולהבין שלמרות הלחץ הבינלאומי, הגבול עם עזה חייב להיות חסום הרמטית, ללא כניסת פועלים, ללא מעבר סחורות ועם רצועת ביטחון עבה וארוכה שתאטום כל אפשרות לקשר כלשהו בין שני צידי הגבול.

הדרג המדיני יצטרך לתת את התשובות מי ישלוט בפועל בצד השני של גבול עזה, גם בממשלת הימין לא ממהרים להיתפס לאשליות שיישובי גוש קטיף יוקמו מחדש, אף אחד לא רוצה לחזור לימים שלפני ההתנתקות בהם נהרגו כל יום חיילים כדי להגן על היישובים ומעדיפים שיהיה ברצועה שלטון פלשתיני כלשהו שניתן יהיה לשמור איתו על שקט יחסי, כמו בגבול המזרחי עם ירדן.

ההשלכות מכך יהיו גם לכל הקשור לתפיסת קו התפר ביו”ש שם הסיפור קשה ומורכב הרבה יותר, אבל ברור שהוא לא יוכל להמשיך ולהיראות אותו דבר בפרט לנוכח העובדה שההנחיה הקיימת כבר היום היא להיערך לתרחישי אימה שעלולים לצוץ גם במזרחה של ישראל.

שינוי התפיסה הכולל יכלול כמובן שינוי מערכתי עמוק בתוך הצבא עצמו, בנין מחדש של המערכת.

האמירה הרווחת היום היא שמדינת ישראל של אחרי המלחמה כבר לא תיראה אותו דבר. אפשר להיות סקפטיים כלפי האמירה הזאת כי עינינו הרואות שהמריבות הפוליטיות לא משתנות, אבל במערכת הביטחון קיימת לפחות ההבנה שמשהו מהותי חייב להשתנות, מסתבר ששם האסימון כבר החל קצת ליפול ולפחות הרצון לשנות ולהפיק לקחים כבר קיים.

3.
לא מסעיר:
אין צורך להתרשם מתחזיותיו של האיש שהעפיל מצמרת הליכוד לתחתית המחנה הממלכתי

ארבע פעמים נפגש גדעון סער עם ראש הממשלה נתניהו בשבועיים האחרונים, אירוע שבימים כתיקונים היה תופס את ראש המהדורות. האיש שהפך להיות מוקצה מחמת מיאוס במסדרונות הליכוד, אחרי ניסיון הפוטש לכאורה שנחשף כשכתב “אני מוכן”, יושב פתאום לפגישות ארוכות עם האיש שמולו ניסה להתמודד בפריימריז, פשע בלתי נסלח במושגים של הליכוד.

לפגישות כאלה אין ערך מעשי ככל שהן נעשות בעיצומה של מלחמה. נתניהו בוודאי שלא עוסק בפוליטיקה פנימית וגם מבחינת סער אין לאן להתקדם כרגע, כשהוא כבר חלק מממשלת נתניהו והבחירות עדיין לא נראות באופק. מבלי לדעת מה דובר שם בחדר הסגור, אפשר רק להעריך שהפגישות הללו הן אויר חם שנועדו לשם עצם קיומן.

בימים האלה, נתניהו נפגש עם כל מי שרק אפשרי, הוא אוהב לשמוע כמה שיותר דעות בפרט בכל הקשור לניהול המלחמה. אם גדעון סער נחשב כרגע שר בממשלתו שנכנס לצורך ניהול הלחימה, נתניהו יפנה עבורו זמן בלו”ז ולא ידחה אותו, כפי שפינה זמן גם לגבי אשכנזי, יצחק בריק ומי לא. מה גם שאם כבר סער יוזם מצידו מהלך שנראה ככניעה והתקרבות, נתניהו יראה בכך בונוס פוליטי שהוא מקבל על הדרך בלי לעשות דבר ומבלי להתחייב לכלום. כך שמבחינת נתניהו מדובר בפגישות שמצד עצם קיומן הן מביאות תועלת במקרה הטוב ולא מזיקות במאומה במקרה הכי גרוע.

השאלה שנשאלה היא מה האינטרס של סער ליזום פגישות כאלה. יתכן שהוא מרגיש שיש לו מה לתרום בנושא המלחמה, אבל ברור שהוא מכוון כאן לתועלת פוליטית כלשהי. מצד אחד היו כאלה שפירשו את המהלך כהכנה ליום שאחרי פרישת נתניהו, אז מתכוון סער להיות אחד מאלה שיתמודדו על ראשות מה שיישאר מהליכוד ביום שאחרי נתניהו, אחד מאלה שינסו לחזור להנהגת הימין.

מצד שני, היו גם הערכות הפוכות, לפיהן סער מבין שנתניהו לא מתכוון ללכת לשום מקום, ההתנהגות של כח קפלן ואחים לנשק רק מחזירה הביתה את כל הביביסטים שכעסו מאוד על נתניהו אחרי מחדל שמחת תורה, יתכן שדווקא סער קורא את נתניהו נכון ומבין שהוא מתכוון לצאת נקי בוועדת חקירה ולחזור שוב לבקש את אמון הציבור. במקרה כזה, תיגזר על סער גלות אופוזיציונית ארוכה ללא סוף ולכן הוא ממהר כבר עכשיו לנצל את המומנטום ולהתקרב בחזרה לנתניהו, להרוויח לפחות את מנעמי השלטון.

למעשה, לשתי הפרשנויות הללו יש היתכנות מסוימת, אבל כשחושבים על זה ברצינות, לא גדעון סער הוא זה שיסמן את השרטוטים העתידיים האפשריים הללו וגם הסיכוי שלו להיות חלק מהתהליכים הללו הוא נמוך מאוד. אי אפשר להסתכל על מה שסער עושה היום כדי לנחש איך תיראה ממשלת המחר.

גדעון סער הוא איש מבריק, מעלות רבות יש לו, אבל גאונות פוליטית – איך לומר בעדינות – היא לא אחת מהן. מבט על הרזומה הפוליטי שלו מוכיח שחישוב מהלכים וצפיית פני עתיד היא לא הצד החזק שלו, בוודאי בכל הקשור למהלכים פנים ליכודיים ופנים ימניים. האיש שהיה בצמרת הליכוד וקיבל ניצחונות מרשימים בפריימריז של מפלגת השלטון הגדולה במדינה, הצליח לבסוף להעפיל לדרגת סרח עודף של בני גנץ, וכל זה קרה רק בגלל מהלכים שהוא ניסה לתכנן אבל כשל בתחזית פעם אחר פעם.

אין שום סיבה לחשוב שדווקא היום, סער מצליח פתאום לחזות פני עתיד, דווקא בנקודת הזמן שגם בכירי הפרשנים מרימים ידיים בהכנעה ומודים שאי אפשר לצפות מראש מה יהיה אחרי המלחמה. כך שאפשר להתעלם מהכותרות הנחמדות המספרות על פגישת נתניהו וסער ובוודאי שאין ענין לבנות עליהן תילי תילים של פרשנויות, הפגישות בין שני היריבים המושבעים הן קרויוז נחמד ותו לא.

הטור פורסם במוסף ‘יתד השבוע’ מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]