ההיתר והעסקה: חכמת ההמונים, אחריות הממונים / יוסף טיקוצ’ינסקי

1.
לא לחרוץ, לשאול:
איש מאיתנו לא היה רוצה לקבל את ההחלטות הקשות, לכן יותר חכם לא להביע עליהן דעה

אף אחד מאיתנו לא היה רוצה בימים אלה להיות חבר בקבינט או בממשלה, לשבת סביב שולחן הדיונים ולקבל החלטות קשות ומרות, לבחור בין הגרוע לגרוע יותר ולהבין שלכל הרמת אצבע יש משמעות, כל הנפת אצבע בעד או נגד משהו, היא חיים או מוות ל”ע לאנשים שנמצאים אי שם מחוץ לחדר ואפילו לא מודעים לכך שגורלם נחרץ.

הפריווילגיה שלנו כאזרחים היא האפשרות להיות נקיים מהאחריות הכרוכה בתפקיד מנהיגותי, היא מאפשרת לנו ובעיקר מחייבת אותנו להתחזק בביטחון ובתפילה אבל להיות משוחררים מהצורך להכריע בהחלטות שאי אפשר להכריע בהן. מותר לנו להנות מהמצב הזה כל עוד יש אנשים שנטלו על עצמם את האחריות הזאת במקומנו.

הפריווילגיה שאין לנו לעומת זאת, היא הזכות לשבת על הספה בבית או לעמוד בשיחת מסדרון ולהביע דעה נחרצת מלאת ארשת חשיבות על מה שהקבינט היה צריך לעשות או לא היה צריך לעשות. עם כל הכבוד שיש לנו לעצמנו, איש מאיתנו לא יכול להיות נחרץ כל כך בדעתו, כל עוד לא הוא זה שיושב סביב השולחן בחדר הסגור, מקבל לפניו את התמונה המלאה, נדרש לקבל החלטה ובעיקר לעמוד מאחוריה.

למילים אין מחיר, הודעות ברשתות החברתיות לא עולות כסף ולהצהרות של שיחות מסדרון וספה אין שום אחריות מעשית. לכן קשה היה לראות השבוע כל כך הרבה אנשים טובים, חכמים ונבונים באמת, פוסקים באופן נחרץ כי עסקת החטופים מסוכנת, שביבי חלש ורופס, שחמאס ניצח, שההחלטות מסכנות את עם ישראל, או להיפך – שהעסקה היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות, ועוד כהנה וכהנה. וכן, גם כאלה שעשו שירות צבאי כלשהו עדיין לא מוסמכים לחרוץ בידענות מי ניצח ואיזה החלטות היו צריכות להתקבל.

מה שכן מותר לנו לעשות ואף רצוי, זה לשאול, להטיל ספק ולנסות להבין, וזו במיוחד תפקידה של תקשורת, לבקר את השלטון ולהציף את השאלות, כדי לדרוש תשובות המגיעות לאזרחים במדינה דמוקרטית. לכן לא נביע כאן אף דעה חד משמעית בעד העסקה או נגדה, אבל כן ננסה לשאול את עצמנו מה בעצם קורה כאן.

מדינת ישראל מנהלת מלחמה קשה מול אויב אכזר, מול ארגון טרור המונהג בידי פסיכופט לא מאובחן ולא מטופל, ישמעאלי צמא דם, סדיסט ורב מרצחים עם שלל בעיות נפשיות מצטברות, המנוקזות כולן לרוע, להרג ולהתעללות פיזית ונפשית בסובבים אותו. באופן נורמלי, עם אויב כזה לא מדברים ולא מנהלים משא ומתן מהסיבה הפשוטה שאין אף בן אנוש שפוי שיכול לנהל שיח עם איש כזה. סביר להניח שגם שיחה אקראית במכולת עם אדם כזה לא היתה יכולה להתקדם לשום מקום, הוא לא מתקשר עם העולם בשפה אנושית אלא חי בעולם משלו, אי אפשר היה לנהל איתו שיחה שתימשך יותר משלושה משפטים, על אחת כמה וכמה שאי אפשר לעשות איתו עסקאות מדינות רציניות וכבדות משקל.

והנה באה המציאות העולה על כל דמיון והאיש הזה הצליח כמו רודנים אחרים בעולם, לשלוט על קבוצה לא קטנה של נבערים וצמאי דם כמוהו, כעת זו המציאות ואין מה לעשות, זה האיש שמולו צריך להתנהל. ועדיין, אם לכולם ברור שזה הרודן התורן, נכון היה יותר לדבר איתו בשפה שלו, קרי להכות בו ובשלוחיו עד שיבינו את השפה או עד שההדברה תעבוד והם ייעלמו מהעולם, המוקדם והזול מביניהם. אבל למרות שזה מה שחוש הצדק הבסיסי והילדותי שלנו אומר, עדיין לא פשוט לעשות כך מהרבה מאוד סיבות, ובראשן עצם קיומם של חטופינו אי שם בבונקרים שלהם, ועצם קיומו של עולם מערבי, אמריקאי ואירופי שמכתיב לנו את ההתנהלות בזכות סכומי העתק שהם מזרימים להגנה ביטחונית של כולנו.

לכל זה נוסיף את השיקולים הטקטיים והמודיעיניים שאנחנו פחות חשופים אליהם וננסה להבין לפי זה באיזה מצב אנחנו נמצאים, וכמה לא פשוט לקבל החלטה כזאת או אחרת על מלחמה או על עסקת חטופים. סינוואר כמו סינוואר יודע למרוט לכולנו את העצבים הרופפים בפינצטה, אבל לממשלת ישראל יש יכולות מאוד מוגבלות מולו, מדינית, צבאית וטקטית.

המסקנה הראשונה היא שככל שאנחנו לא מודעים לכלל האילוצים שמגיעים מהזירה המדינית ומהכוחות הפועלים בשטח, נשאר לנו רק להתפלל לחונן לאדם דעת, שיתן את הדעת הנכונה לאנשים הנכונים, מעבר לכך אין לנו שום יכולת לשאול או לשפוט. אפשר להטיל ספק ואפשר להפעיל לחץ כדי לקבל הסברים מניחי דעת, אבל עדיין קשה לחרוץ דעה.

רק שאלה אחת מהותית צריכה להישאל ועליה יש לתת את כובד המשקל. והשאלה היא האם ועד כמה השיקולים שעולים לשולחן הדיונים הם באמת מבצעיים ומקצועיים נטו, ללא ערבוב של נגיעות אישיות או פוליטיקה. וזו כבר שאלת מיליון הדולר.

המציאות היא שהמחאה הכואבת והלגיטימית של משפחות החטופים הנתונות בכאב ובמצוקה בלתי נתפסת, קיבלה צבע פוליטי בגלל הארגונים ואנשי המקצוע שהחלו להוביל את הקמפיין הזה. כבר דובר רבות בין היתר מעל במה צנועה זו, שהעובדה הזאת פועלת דווקא לרעתם ורק מחזירה את הביביסטים הביתה אבל לא זו הנקודה המרכזית. הסיפור האמיתי פה הוא האם המחאה המאסיבית והלחץ המופעל במימון נרחב אכן מגיעים לתוך חדרי הדיונים ומשפיעים שם על ההחלטות. וזאת השאלה הגדולה שמגיעה לאזרחי ישראל תשובה אמיתית עליה.

ביום רביעי השבוע קיים נתניהו בפעם השלישית מסיבת עיתונאים משותפת עם גלנט ועם גנץ, אירוע חיובי בפני עצמו משום שמטרתו המרכזית היא להציג חזית אחידה ולשדר לציבור שיש ניהול אחיד ומקצועי לאירוע הזה. אבל יחד עם זאת, במסיבות עיתונאים מהסוג הזה מקופל גם מסר נוסף, לפיו נתניהו הוא לא בעל בית יחיד, הוא אמנם מקבל החלטות בתפקידו כראש ממשלה אבל הניהול הוא משותף לכולם ולכן אם וכאשר יצוצו טענות קשות על כשלים עתידיים, הרי שגם גנץ וגלנט נושאים באחריות שווה ואי אפשר יהיה למקד את האש בנתניהו לבדו.

גם עסקת החטופים מצד עצמה, יכולה להתקבל היטב בציבור כניסיון לענות על דרישות משפחות החטופים והקמפיינים של ארגוני השמאל הנלווים אליה. המהלך של עצירת הכתישה בעזה לצורך דיפלומטיה והשבת חטופים יוצרת איזון מול הביקורת מצד המשפחות, יחד עם הרצון הלאומי להמשיך ולהשמיד את חמאס. לכן השאלה היא האם המתווה המתקדם בעצלתיים ובגרירת רגליים נעשה אכן משיקולים ביטחוניים בלבד או שמעורב כאן הרצון להשתיק את הרחוב הגואה במחאה פוליטית.

קשה לדעת את התשובות לכך וספק אם נדע זאת אי פעם, גם אחרי מלחמות קיימת תופעה של שיכתוב ההיסטוריה בהתאם לכוחות הפועלים מול ועדות החקירה, אבל את השאלות עצמן ראוי לשאול. לא לפסוק בידענות מה הקבינט צריך לעשות, אלא לשאול האם ההחלטות המתקבלות שם הם נקיות וחפות משיקולים פסולים.

2.
אימת מוות:
עונש מוות למחבלים כבר אפשרי היום בחוק, לכן העיסוק בו בכנסת הוא פוליטיקה מסוכנת

מראות לא נעימים נראו השבוע בכנסת, כשהוועדה לביטחון לאומי קיימה דיון בקידום חוק עונש מוות למחבלים. מדובר בחוק תאורטי שכבר קודם בעבר כמה פעמים על ידי כמה מפלגות, אבל תמיד נעצר בשלבים הראשונים והלא מעשיים.

את החוק מקדמת מפלגת עוצמה יהודית והעובדה הזאת לבדה הספיקה כדי לעורר על כך ביקורת קשה בשמאל ובתקשורת. מובילי החוק הסבירו כי מדובר דווקא בצעד שיזרז את הניצחון על חמאס ויהווה מנוף להחזרת החטופים, אבל משפחות החטופים הגיעו להתחנן על נפשן שלא להעלות את החוק לסדר היום.

לטענת בני המשפחות, יקיריהם נמצאים כעת בידי חמאס בעזה ואם תחל סערה של עונש מוות למחבלים, הרי שהמחבלים יוציאו את זעמם קודם כל על החטופים. לכן מדובר בסכנת נפשות המחייבת להוריד את הנושא מסדר היום ולשמור אותו לזמנים רגועים יותר.

למעשה, על פי החוק היבש, לישראל יש את היכולת החוקית והמשפטית כבר היום לגזור עונש מוות על מחבלים. עונש מוות לא קיים במשפט האזרחי אבל הוא קיים אי שם בין סעיפי המשפט הצבאי וקובע כי לשופט צבאי יש סמכות להטיל עונש מוות על מחבלים בתנאים מסוימים כמו טבח המוני או נתונים דומים. הסעיף הזה קיים בחוק מאז ומעולם, אבל מעולם לא נעשה בו שימוש, ולא בגלל שאין רצון לכך אלא בגלל שבמצב המדיני והפוליטי של מדינת ישראל, קיים קונצנזוס מימין ומשמאל נגד שימוש בחוק הזה מכל הסיבות שבעולם.

בכל פעם שעלה לסדר היום בכנסת העיסוק בקידום עונש מוות למחבלים, זה היה מטעמים פופוליסטיים נטו, לצרכים פוליטיים בלבד בעבורם נבנו הצעות חוק שונות לשיפור החוק הקיים עם סעיפים כאלה ואחרים. אבל המהות לא השתנתה. הדרג המדיני לא היה מאפשר מעולם הטלת עונש מוות על מחבלים בגלל הנפיצות של המהלך והנזק שהוא עלול לגרום, מה גם שהמחבלים עצמם לא ירגישו מאוימים מכך והם דווקא יעדיפו להיחשב כגיבורים ברחוב הפלשתיני. לעומת זאת הרעה בתנאי הכליאה דווקא כן מאיימת עליהם.

כל זה היה נכון לאורך השנים אבל יכול היה להיות שונה עכשיו כשעם ישראל הוכה לפתע בשואת יהודי הדרום ששינתה את התמונה מקצה לקצה. כעת כבר יש קשב מסוים בדרג המדיני לשלוף מהבוידעם את אותו סעיף ולממש אותו כלפי המחבלים שנלכדו בשמחת תורה. ואם יום אחד יוחלט ללכת על הכיוון הזה, הרי שהדרך לשם עוברת בדיוני קבינט ודיוני ממשלה, האפשרת הטכנית כבר קיימת בחוק וצריך רק החלטה מלמעלה להפעיל אותה.

בן גביר חבר בממשלה ובקבינט, ואם הוא באמת היה רוצה ליצור הרתעה למחבלים הוא היה מפעיל את הכפתורים הנכונים שם. לכן כשחוק כזה ריק מתוכן מגיע שוב ושוב דווקא לדיוני הכנסת כאילו כלום לא השתנה, הרי ברור לכולם שמדובר בהוצאת קיטור ובאוויר חם, בפוליטיקה נטו ללא שום רצון מעשי לפעול נגד המחבלים.

וזה מסביר עד כמה מיותר, מזיק ומעיק היה הדיון השבוע בוועדה לביטחון הפנים. קשה היה לראות את כאב המשפחות, את אלה שבאו לצעוק מהלב, קשה היה להביט בפניהם של בני המשפחות ולראות עליהם את האימה ואת הפחד לגורל ילדיהם, אחיהם או הוריהם שנמצאים שם אבל עלולים ח”ו להינזק בגלל פוליטיקה.

הדיון בחוק בעת הזאת לא ראוי ולא מתאים, לפחות כמו שלא ראויה ההשתלטות של ארגוני שמאל על מחאת המשפחות. לכן בשני הצדדים צריכים כעת להרפות ולהחזיר את השיח לשפיות, חייבים.

3.
התפיסה השתנתה, המציאות לא:
כשישראל נאלצת להתנהל בין אילוץ לאילוץ, המסקנה היא בלתי נמנעת

אחרי ההלם הראשוני שאחז בכולנו בשואת יהודי הדרום בשמחת תורה, דיברו כולם על הגאווה שנשברה ועל התפיסה שקרסה. ברגע האמת, הגדר החכמה לא הועילה ואמצעי התצפית והמודיעין המתקדמים בעולם קרסו מול המון פרימיטיבי שפשוט הפציץ את המצלמות וחדר פנימה.

ברגעי המבחן הצבא לא היה שם בשביל התושבים וארגוני המודיעין כשלו מול התכנית הפשוטה ביותר, שנרקמה ונבנתה מול עיניהם באימונים פומביים ארוכי שנים שביצע חמאס מול הגדר. אבל רגע אחרי שהחלה המלחמה והאמת המחרידה התבררה, נראה היה שמישהו בצמרת הבין את המצב וניסה לשנות את הדיסק הקשיח.

מאז תחילת המלחמה, אנו שומעים הצהרות מאוד ברורות מנתניהו, משר הביטחון ומשאר השרים, על הנחישות הבלתי מתפשרת ועל המגמה הברורה לפיה מדינת ישראל הולכת למוטט את חמאס ויהי מה. הצהרות הרהב הנשמעות בתקשורת ובדיוני הקבינט נשמעות בדיוק כמו לפני המלחמה וכפי שנשמעו לאורך כל סבבי הלחימה לאורך השנים.

התחושה שניטעה בציבור היתה כי אחרי המחדל הגדול בתולדות המדינה, משהו אולי השתנה וכעת יש מישהו שלוקח שליטה ומשנה את התפיסה. בפועל, כשמביטים על התוצאות בשטח מבינים שכמה שידברו וכמה שיצהירו, המציאות קשה ועגומה יותר.

כבר כמעט 50 יום מאז שפרצה המלחמה, עדיין לא נפסק הירי לערי ישראל כולל אזור המרכז, אף אחד מקודקודי חמאס לא חוסל ואין עדיין הישג משמעותי שניתן לנופף בו. המאמץ להשתלט על בית החולים שיפא הניב אמנם תמונות של מנהרות שהיה ברור שקיימות שם אבל גם זה לא היה עדיין מהלך שובר שוויון כפי שציפו בישראל.

כאמור, קשה לדעת מה קורה בחדרי הדיונים וכמובן שאי אפשר לחרוץ דעה ולשפוט, אבל לנו כצופים מבחוץ ברור שמדינת ישראל אינה כל יכולה, שלמנהיגות קשה מאוד להתמודד עם המצב ושאין באמת אפשרות למוטט את חמאס כפי שהיה מצופה. הדרג המדיני החליט לשנות כיוון וללכת על עסקת חטופים ויתכן שזה נובע מההבנה שאין דרך אחרת להתקדם עם המלחמה, כשבכל יום חוזרים שוב ושוב על הפצצת מבנים ופינוי חיילים הרוגים הי”ד בריטואל קבוע ומדאיג.

וגם עכשיו כשהעסקה עומדת לצאת לדרך, חמאס עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב וזה להמשיך ולשטות בישראל ובעולם כולו. לישראל אין ברירה אחרת, אין דרך אחרת להתנהל מול החיות האלה כשישראל מחויבת לאמנות בינלאומיות וללחץ של ארה”ב והמערב, אבל לפחות שיעור אחד חשוב כן ניתן ללמוד מכך, שהמצב שהיה לפני המלחמה עדיין לא השתנה.

לא הכל בידיים שלנו, ואל לנו לסמוך על גדר כזאת או אחרת או על צבא חזק ככל שיהיה. ניהול המלחמה עובר בין אילוץ לאילוץ, בין בחירה בגרוע לבחירה בגרוע יותר ואין מקום יותר להצהרות רהב. היום גם הרחוק שברחוקים מבין שאין לנו על מי לסמוך וכל מה שנעשה הוא רק בגדר השתדלות.

הטור פורסם במוסף ‘יתד השבוע’ מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]