בשדה הקרב / אלי רובין

המערכה הקשה המתנהלת ברצועת עזה מזה קרוב לשלושה חודשים ומנגד הגזרה הצפונית הלא שקטה, הציתו שוב את הדיון על השוויון בנטל, על הנשיאה בעול ועל הדרך בה המגזר החרדי תורם למערכה הקשה המתנהלת בו זמנית במספר זירות משמעותיות.

אין צורך להכביר במילים על ערך לימוד התורה ועל כך ש’תורה מגנא ומצלא’, אשר זה הוא הבסיס להגנה ולשמירה עלינו ובכלל על עצם קיומנו כעם, וממילא על זכות היותנו כאן על אדמת ארץ ישראל, אשר ללא עולם התורה והישיבות הפורח בקרבה, אין לנו זכות קיום בה.

בשורות אלו לא ארחיב על הזכות הגדולה שנפלה בקרב יושבי בתי המדרשות השוקדים יומם וליל על תלמודם ובכך, למעשה, מתפקדים ככיפת ברזל משמעותית אשר שום יציר כפיים לא יוכל להחליפה ושום בן אנוש לא יוכל לדמות מכונת הגנה דומה לזו.

דברים אלו מייצגים נאמנה ובגאווה גדולי ישראל, מעתיקי השמועה, המתווים לנו את הדרך ומוליכים אותנו בדרך אשר נלך בה, וכמובן עמלי התורה, שבהבל פיהם מספקים את ההגנה הטובה עבורנו, כפי שהתבטא לא מכבר מרן הגאון רבי דב לנדו שליט”א “אנחנו המגינים ולא המוגנים!”.

לא ארחיב גם על הדיון המשמעותי שגבר מאז פרוץ המלחמה, בשאלת שילובם, יהיו שיאמרו מחויבותם המוסרית, של בני המגזר אשר יצאו לעבוד לפרנסתם ובימים אלו מוצאים עצמם תורמים כתף אל כתף, מתוך שורות צה”ל לאחר גיוס בהליך מהיר לשירות המילואים. אלו סוגיות כבדות משקל, אשר אינני הכתובת לדון בהם וודאי שלא להביע בהם את דעתי.

לצד אלו, אני מוצא עצמי בתקופה האחרונה שוב ושוב מהרהר על הדיון שנסוב סביב סוגיית הבחירות לרשויות המקומיות. בציונות הדתית, מובילים מאבק צודק לדחיית הבחירות, בשל העובדה כי לא מעט ממשרתי המילואים מתמודדים בעצמם לרשויות המקומיות, גם לראשות וגם למועצה – ובמקום לעסוק בקמפיינים, הם כעת פועלים כנגד מטרות טרור, בתוככי רצועת עזה, ביו”ש ובצפון.

לעומתם, במפלגות המרכז-שמאל וגם במפלגת השלטון, תומכים דווקא בקיום הבחירות במועדן (הדחוי כמובן) ומתנגדים לדחייה נוספת, בטענה כי אסור לתת לאויב לשבש את שגרת החיים ולהשבית את פעילות הרשויות המקומיות, ובכך להרוויח ניצחון נוסף מול ישראל.

במפלגות החרדיות העמדה אינה נחרצת. שר הפנים משה ארבל, הנמנה בין חברי סיעת ש”ס, היה בחזית המאבק מול הציונות הדתית לקיים את הבחירות במועדן הדחוי בסוף ינואר, בכל מחיר, גם אם יאלצו לפתוח קלפיות של מאות רשויות מקומיות בתוככי רצועת עזה, על מנת לאפשר לחיילים הלוחמים שם לממש את זכות בחירתם. ביהדות התורה התמהמהו זמן רב, עד שלבסוף ובחצי גמגום הביעו תמיכה בדחייה נוספת, עמדה אליה בסופו של דבר גם בש”ס הצטרפו.

ולכאורה תמוה הדבר. הרי המפלגות החרדיות היו אמורות להיות הראשונות להתייצב בעד דחיית הבחירות, לכל הפחות במקביל לציונות הדתית – ולהתנגד בכל תוקף גם למתווה אותו הציע ראש הממשלה נתניהו בישיבת הממשלה השבוע, לפיו ישוחררו 2,189 המתמודדים שמגויסים לשירות מילואים, ובכך לאפשר את קיום הבחירות, על אף שגם כך מתווה זה אינו הוגן.

מזה שנים הנציגים החרדים מסבירים את מה שאנו מאמינים בו ובטוחים בו, שהחיילים האמיתיים הם בחורי הישיבות ואברכי הכוללים הממיתים עצמם באוהלה של תורה, שלימוד התורה הוא ההגנה העליונה שלנו, שכאמור ‘תורה מגנא ומצלא’, ועל זה גדל כל ילד חרדי במדינת ישראל כבר משנות ה’חיידר’, שהתורה שלו היא המגינה על העם, כאשר ברור הדבר כי בתקופה כה קשה האחריות על לומדי התורה היא על אחת כמה וכמה.

מבלי לדבר על זכויותיהם של הלוחמים בעזה והפגיעה האפשרית בקמפיינים של מתמודדים כאלו ואחרים, האם אנו באמונתנו יכולים לאפשר זאת?

האם אחראי מצידנו כציבור להפקיר את שדה הקרב בתקופה כה רגישה ולאפשר קיום מערכות בחירות בעשרות (אם לא מאות) ישובים, שבחורי ישיבות ואברכים, יעזבו את ה’צריח’ ויקחו בהם חלק?

אם הקדמנו את ‘זמן החורף’ בשבוע, והבאנו את ‘חיילינו’ לשדה הקרב, אז עתה בעודם בקרב נורה להם להתפרק מנשקם?

תהיה זאת לזות שפתיים, בראש ובראשונה כלפי עצמנו, אך יתירה מזו, מול האבות והאימהות הנמצאים באי וודאות בנוגע לילדיהם שמחרפים נפשם מול האוייב הרצחני בתוככי רצועת עזה.

אם לא אבדה עדיין הבושה ואנו מאמינים בכך שכוח התורה גובר על כל הכוחות כולם, הנציגים החרדים אמורים להיות הראשונים שיתנגדו לקיום הבחירות בזמן מלחמה. לא מפקירים את שדה הקרב.