רבבות אלפי ישראל ליוו בערב שבת את כ”ק מרן אדמו”ר מביאלה זצוק”ל. ההלם והתדהמה ניכרו בפני כל: רק כמה שעות קודם לכן התבשרו בשמחה על שחרורו מבית החולים, ולפתע נתעלה לגנזי מרומים.
קהל חסידי ביאלה, מהמפוארות שבעולם החסידות, אבדו את מנהיגם הדגול. אך לא רק הם, אלא כל ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם. פעילותו הייתה למען כלל הציבור החרדי. ספריו הרבים והעמוקים (למעלה מחמישים, ועוד רבות בכתובים) הם אבני דרך לכל יהודי, בכל מצב, וקובעים מקום של כבוד על המדף הקדוש של ספרי יסוד בעולם החסידות.
פרק מיוחד וזוהר, הוא כהונתו כרב העיר לוגאנו בשווייץ. למרות שכיהן כאדמו”ר לאלפים, המשיך לעמוד עשרות שנים בראשות הקהילה. תוך שהוא דואג באופן אישי לשארית הפליטה ולרוחניות והגשמיות שלהם. רבינו אף עודדם לעלות לארץ הקודש ולחונן את עפרה. למרות התמעטות הקהילה כתוצאה מהעלייה ועל אף שבירושלים (ובעוד עשרות קהילות) המתינו לו אלפי חסידים, סרב – כקברניט ספינה – לנטושה עד לעזיבת אחרוני היהודים.
רבינו היה משיירי אנשי כנסת הגדולה, ומאחרוני פליטת בית סופריהם. מהאחרונים שעוד זכרו את הדור שלפני המבול. והתאמץ כל ימיו להעביר את רוח הקודש מאותם ימים, לימינו אנו. כל ספריו וכתביו יוחדו להעברת אבוקת אש קודש מדור לדור. וכדבריו ברוב ענוותנותו בהקדמה לספריו: ” כל דברי הלא המה מיוסדים על דבריהם הקדושים, ובהקדמתם, וכל דברי הוא רק לבאר את דברי קדשם… ואין בהם כמעט חידושים”.
הקב”ה, ברוב חסדיו, הותיר את רבנו לפליטה בדרך ניסית ופתלתלה, בבחינת “יבנה וחכמיה”. וכך זכה דורנו לקבל את אחרוני זהרורי החמה, למען יאירו הדרך באפילה שלאחר החורבן. תורתו מגן לנו, היא מאירת עינינו, הוא ימליץ טוב בעדנו עד יבוא לציון גואל.
הרבי היה ידוע גם בטוב ליבו ובמידותיו ובפרט בפיזרונו לצדקה