רבבות מתפללים מכל העולם שוהים כעת על ציונו הק’ של הרה”ק רבי ישעי’ בן רבי משה בקרסטיר, הונגריה. הציון הק’ ידוע כמקום שאפשר לפעול בו ישועות בכל העניינים. אך יש כאן תופעה שהיא מעבר לכל יארצייט אחר, אנשים באים מכל העולם, משלמים מחיר יקר בכסף ובהיעדרות ממושכת, להתפלל על ציונו של צדיק שחי בתוכנו לפני פחות ממאה שנים, ועד לאחרונה הסתובבו כאן אנשים שזכרו אותו.
בסוד גדולים מי יעמוד, אך הנח להם לישראל שבני נביאים הם, ויודעים לבחור את צדיקיהם. הקולקטיב היהודי מעולם לא איכזב, תמיד הוברר כי גדולי הדורות אכן נשלחו ממרום לכוון את העם בימים קשים.
הנקודה המרכזית בחייו של רבי ישעיה הייתה הדאגה למזון בסיסי לכל יהודי. המוני סיפורים הילכו אחריו, עוד בימיו, על מה עשה על מנת להעניק לזולת מנת אוכל, כשרה חמה ומשביעה. ברבות הימים הוא הפך לסמל של נתינה, עם כל הלב לכל יהודי, מבלי להכירו ומבלי כל טובת הנאה.
זכיתי להיות פעמיים על ציונו הק’, תודות לידידי ר’ אבא ליברמן שסחב אותי לשם. בשניהם היה זה ביום חול רגיל, ובשניהם הופתענו לראות שתי מסעדות פאר, עם מלצרים וכלי יוקרה, אשר בהם מקבלים ארוחות גורמה משובחות, והכל בחינם. סירבו לקחת פורינט אחד – אם אתה רוצה יש קופה בצד, תוכל לשים שם כרצונך.
נחשוב על זה רגע: אנשים שלא מכירים אותי, מהצד השני של כדור הארץ, משלמים עבורי ארוחה יקרה במיוחד, לי ולעוד מאות שמגיעים כל יום, רבבות בשנה. זה הון תועפות שאנשים תורמים עם אפס כבוד ותמורה. מי כעמך ישראל.
הסמל הזה של רבי ישעי’ה ממשיך בכל מקום יהודי בו ביקרתי, בארץ ובחו”ל, בכל מקום נותנים בחינם אוכל לכל אחד. כאן למשל במודיעין עילית, ר’ חיים ספיבק ור’ יהודה הרשקוביץ, דואגים כל בוקר לארוחות חינם להמוני אנשים, שאינם מכירים כלל. ור’ שמעיה יפה דואג למלוה מלכ’ס מפוארים למאות משתתפים. הכל על שמו של הצדיק שכולו נתינה.
אם הזכרנו את ביאלה, אי אפשר שלא להאנח עם פטירתו של כ”ק מרן האדמו”ר זצללה”ה. אשר כל כולו היה למען עם ישראל, ולאו דווקא לחסידיו. ביהמ”ד שהקים כאן במודיעין עילית, הינו מגדלור של תפילה וחסידות, תורה וחסד סביב השעון, ולמען כולם.
זוהי הסולדריות היהודית, שאין כמוה בכל העולם. זכורני בלונדון (בדרך לסעודה בכזה מטבח), עברתי ליד כנסייה (להבדיל), היה שם שלט ענק, המבשר כי בחסדיו של הפסל, הם שמחים להודיע לעניי העיר, כי מי שיבוא ביום ראשון, יקבל סנדוויץ וכוס קפה. ההומלסים עומדים שם בתור לקבל את זה ולאכול על השלג. חשבתי לעצמי, אני כעת הולך למקום מחומם שמחלקים כל השבוע, ולא רק סנדוויצים וקפה, ובלי לבקש ממך למלא את האולם. מי כעמך ישראל.
ואת הסמל הזה מציינים ביום הזה.
מנפלאות ההשגחה, שהיום הזה ג’ אייר, יוצא תמיד יום אחד לפני הימים שמציינים כאן בארץ את הישראליות. לאמור: ראו מה בין בני יקרי, לבין בני האובד. לפני שאתם שואלים מדוע אנחנו לא חוגגים ובוכים (באופן שהם רוצים) את הישראליות. בואו תראו את האחווה היהודית, זו המקורית עתיקת היומין. כל עוד בלבב פנימה אותה נפש יהודי הומיה, לא אבדה תקוותנו לבורא עולם שיעזרנו לנצח את אויבינו עד ביאת גוא”צ.
