“את לא יודעת אפילו מה עשית!” אמרתי לה כשהשיחה נותקה מהצד השני, כנראה מההלם. “אני? שיניתי את הסיפור! עכשיו היא חושבת שזה רק ביקור נימוסי…” “עיזבי!” קטעתי אותה “לא תביני!” ניסיתי לדמיין מה חושבת עכשיו אשתי. “אויש, יחוד!” קפצתי ופתחתי את הדלת. היא המשיכה. “אוקיי, נחזור לסיפור שלנו… אני שמה לב שכמה פעמים קטעת את עצמך מלהגיד אתה חושב שהקללה רודפת אותך…” התוצאה: “קללה? איזו קללה? ד’ ישמור!” נשמעה השאלה מכיוון הדלת הפתוחה. מה לעשות ששכני ‘בדיוק’ עבר וראה ושמע את השיחה. “אוי, ר’ חיים! איך אתה נראה, רחמנא ליצלן!” אמר למראה הקרחת. “אז זו הקללה!” הוא הסיק.
“את רואה אפילו הוא אמר שהוא מבין שזו קללה… גם הקרחת קרתה ממנה!” אמרתי כשזוכה פרס ‘שומר הפרטיות’ נטש את עמדת הצפייה. “אני שמחה שאתה חוזר לסיפור הקללה! כי אני רוצה להבין, כשאתה מטפל בילד אתה שומר עליו מהקללה? או שגם לו קורים דברים ממנה…” “מה? לא, זה רק מהבוקר!” אמרתי נדהם. מבין שנפלתי בפח, ושהכיוון אליו היא הולכת הוא לא איי איי איי. “נו, וכשהוא יחזור? הקללה תוכל לפגוע גם בו לדעתך? אתה יודע מה בוא תספר לי את כל מה שאתה חושב שקרה מהקללה, אוקיי?” סיפרתי. התוצאה: הרבה פרצי צחוק (כנראה כמו שלכם…) והיא סיימה את ביקורה באומרה. “תקשיב, אני אנסה לבדוק את הפרטים. כפי שאני רואה ‘הקללה’ כמו שאתה קורא לה פועלת לדעתך רק עליך, אז מבחינתי זה יותר טוב. אבל אם אתה שואל אותי, אתה מבוזבז!” “מבוזבז?” תמהתי. “בדיוק! לך תעשה כסף מהדמיון הזה!”.
דמיון היא אומרת לי. לכל הרוחות. טוב, יצאתי מהבית למנחה. הזמנתי את המעלית. היא הגיעה מיד, ומסתבר שהיא סתם נפתחה כי בין כה לא היה מקום להיכנס. לרוע מזלי גם השכן המלווה הנחמד וגם עטור הפרס על שמירת הפרטיות היו שם. “אתה רואה! הוא עם קרחת!” אמר הזוכה למלווה. חיכיתי עוד כמה דקות. הגיעה. סוף סוף יצאתי מהבניין. התוצאה: אני אמנם שמחתי לצאת מהבניין, אבל יונה בחוט חשמל מעליי לא הייתה מרוצה… לרוע מזלה ומזלי לא שמתי לב לכך. חשבתי שאנשים מסתכלים עליי ומחייכים מתחת לשפמם רק בגלל הקרחת. השילוב כנראה היה מושלם.
הלכתי קדורנית לכיוון בית הכנסת השכונתי. רציתי להתפלל קרוב לבית ולחסוך פדיחות, אבל מה לעשות שפספסתי בגלל המעלית עם השכנים המתוקים שלי… “אבא, אני מפחדת מהאיש הזה!” אמרה ילדה שחזתה בי, לאביה. מבין אותה, גם אני הייתי מפחד. כבן אדם טוב החלטתי לעבור לצד השני של הכביש. ביוב זרם בצד הכביש. אני לא חושש מכאלה דברים, שמתי קפיצה מעל. התוצאה: נחיתה לא נכונה של הרגל על קצה המדרכה שהובילה להחלקה על הביוב בעל הריח המדהים. התוצאה: “זה גם מהקללה?” נשאלה השאלה מפי הגברת פסיכולוגיה שעמדה על המדרכה ליד מקום משכבי והביטה בי בפה פעור, כשבסמוך לה עמדו המלווה והזוכה שמיד אמר “אתה רואה? אמרתי לך שהוא אמר שיש עליו קללה!”
פסעתי לכיוון ביתי בצעדים כושלים. ריח הניחוח נדף ממני לכל הסביבה. למעלית לא העזתי להיכנס יען אם יש שכן שעדיין לא שונא אותי, חבל לי לבזבז גם אותו! עליתי את כל הקומות ברגל. הגעתי לביתי גמור ממאמץ העלייה ומצרותיי בכללי. נכנסתי ובריצה קרסתי על הספה התוצאה: מסתבר שלא שמתי לב שה’אשת חבר’ שעדיין לא עיכלה שמישהו נכנס לבית ישבה שם. את הצווחה מהקריסה הפתאומית של איש קרח ספוג ביוב מצחין לצידה, אני נותן לכם לדמיין…
מהמם אתה יכול ספר על פשלות
רחמים על הבן אדם שיתבע את הספר.
מהמם אתה יכול ספר על פשלות
רחמים על הבן אדם שיתבע את הספר.