1.
מלחמת השחרור:
שחרור מנהל ביה”ח שיפא והשינוי בעמדת עסקת החטופים מלמדים מי באמת מקבל את ההחלטות
סיפור מביך כזה לא זכור כבר הרבה זמן בתולדות מדינת ישראל, מדינה שכבר ידעה בתולדותיה מבוכות רבות ממיטב פס היצור של תרבות ה’סמוך’ והישראבלוף הידועה. אירוע בסדר גודל כזה בו מחבל בכיר משתחרר ממעצר מנהלי וראשי המערכת לא יודעים אפילו להסביר מה קרה, זה עוד לא היה.
מנהל בית החולים שיפא שהתברר כמחבל שפל ואכזר בזכות עצמו, השתחרר ממעצר מנהלי במתקן הכליאה בשדה תימן יחד עם עוד כמה עשרות מחבלים רק בגלל מצוקת מקום, שגם היא לא מצוקה אמיתית אלא חוסר יכולת של המערכת להתמודד עם הוראות בג”ץ, שקיבל את עתירות ארגוני השמאל, שכאבו עמוקות את כאב המחבלים, שלכאורה לא זכו לקבל שם את זכויות האדם על פי האמנות הבינלאומית, זאת אחרי שניהלו כידוע קרב הוגן ומופתי בדרום על פי כל נהלי המלחמה הבינלאומיים.
כשהמרצח שאירח את הטרור בין כתלי בית החולים שלו התקבל בכבוד מלכים ובתרועות ניצחון בחורבות רחובות עזה, פתאום כל המערכת הישראלית התעוררה ושאלה את עצמה: היי, מה, באמת? איך זה קרה? למה הוא השתחרר? ומשם, כמקובל, נפתח קרב הגרסאות ומלחמת גלגול ההאשמות בין הגופים המקצועיים צה”ל, שב”ס ושב”כ ובינם לבין השר הממונה ובכירי הדרג המדיני והביטחוני.
האזרח מן השורה הרגיש רצון עז להטיח את ראשו בקיר בתסכול. מה זאת אומרת שמחבל בסדר גודל כזה משתחרר סתם כך, ואף ארגון לא יודע להסביר אצל מי הסמכות ואיך זה קרה? כלומר, כולם יודעים להסביר באופן רהוט שהם לא קשורים והאחריות היא אך ורק על השר הזה או הארגון המקביל ההוא. ואם כך קורה בדברים שוליים יחסית, מי צריך עוד ועדת חקירה כדי להסביר מה קרה בשביעי לאוקטובר? לא צריך שום תאוריה ושום קונספירציה, המלחמה הזאת כולה היא תוצאה טבעית וצפויה של מערכת שעובדת ככה.
ואחרי שסיימנו לשפשף את המצח מההטחה בקיר, יש כעת זמן להמשיך ולשאול את השאלה הבאה: איפה האחריות של הדרג הבכיר יותר? זה שאמור לקבל את ההחלטות? לשכת ראש הממשלה פרסמה הודעה רשמית רק שעות ארוכות אחרי פרסום המבוכה ואחרי שעות של התכתשות פומבית ומשפילה בין שרים וראשי הדרג הביטחוני, הודעה קצרה בה נאמר כי ראש הממשלה הנחה “לבדוק” את מה שהתרחש והורה לצוותים להגיש לו מסקנות.
אפשר לדמיין גם סיטואציה אחרת, בה ראש ממשלה במדינה מתוקנת כלשהי שומע שראשי המערכות הרגישות במדינה שלו מתקוטטים כמו ילדים וכשהוא שואל מה קרה, מתברר לו שהתרחש מחדל מחפיר שכל כולו פיגוע ביטחוני והסברתי באמצע מלחמה. ראש ממשלה אחר היה קורא באותו רגע לאותם ראשי מערכות ובהינף יד בתוספת בעיטה הגונה מראה להם את הדרך החוצה. אבל כאן זה לא קורה, כי אסור לנו לשכוח שאותם ראשי מערכות מחכים גם להראות לראש הממשלה את הדרך החוצה אחרי המחדלים ארוכי השנים, ואזרחי ישראל מצידם מחכים להזדמנות להשליך בבושת פנים את שני הצדדים הללו גם יחד.
ולתוך המבוכה הגדולה הזאת קיבלנו בימים האחרונים התפתחות נוספת, כשפתאום החלו להישמע קולות חדשים מוושינגטון. שר הביטחון גלנט חזר מביקור רשמי בבית הלבן, ביקור לא מובן מאליו שנתניהו היה אמור לעשות אותו אבל האמריקנים העדיפו לדבר עם האיש שיותר קל להם לדבר איתו. כך או כך, מאז שהסתיים הביקור בוושינגטון קרו כמה דברים מעניינים.
הסיוע ההומניטרי לעזה הוגדל גם בסיועה של ישראל, חיזבאללה החל להשמיע מסרים שהזירה הצפונית תירגע רק אחרי הפסקת אש בעזה ובכלל הם מפעילים לחץ על ישראל שלא תיגרר למלחמה כוללת, וגם עסקת חטופים פתאום עולה על השולחן, זמירות חדשות נשמעות בירושלים וכל מיני “בכירים” שם אומרים כי ההצעה החדשה והמעודכנת אולי לא כוללת התחייבות ישראלית להפסיק את הלחימה ולכן אפשר להסכים לה ולזרום איתה.
נתניהו מוסיף ומשמיע מעל כל במה אפשרית שמטרות המלחמה הן מיטוט חמאס והחזרת החטופים ואין מה לדבר על עסקה שתגביל את ישראל מלהמשיך במלחמה, אבל נראה שגלנט וחבריו בבית הלבן מתמרנים בזהירות גם מול הדרישה הזאת ומנסים לקדם אותה גם אם נתניהו לא יאהב זאת. הפרשה הזאת עדיין לוטה בערפל וכנראה יקח ימים בודדים עד שנדע מה התפתח בה, אם בכלל.
במקביל, בסוף השבוע שעבר חוותה גם ארצות הברית את אחד הרגעים המביכים בתולדותיה, כשהנשיא המכהן, זה שמבקש לקבל את אמונם גם לקדנציה הבאה, התגלה בקלונו כשהתבלבל, נתקע ולא הצליח להשלים משפטים או להציג עמדות קוהרנטיות בעימות המתוקשר. המפלגה הדמוקרטית נבוכה ודרשה להחליף אותו במועמד אחר אבל בינתיים נראה שזה לא עומד לקרות, האיש מתכוון להמשיך עד הסוף.
עסקן יקר שתמיד היה טורח ודואג לצרכי שכונת מגוריו, נשאל פעם מדוע הוא לא מתמודד למועצת העיר כדי להשפיע משם יותר ביעילות על טובת התושבים. העסקן הפיקח השיב כי ברגע שהוא ייבחר לתפקיד רשמי, לא תהיה לו שום אפשרות לעזור לאף אחד, הוא יהיה מחויב למערכת ולנהלים הרשמיים ולכן מבחינתו הדבר הנכון יותר הוא לעמוד בנקודה המדויקת שמצד אחד קרובה מספיק למקבלי ההחלטות אבל מצד שני רחוקה מהמחויבות ומעין התקשורת.
עושה רושם שגם במערכות המדיניות בארץ ובארה”ב העסק עובד היום באופן דומה. לאנשי המפלגה הדמוקרטית לא בוער שביידן יהיה בכושר כי מבחינתם הוא הבובה שצריכה לעמוד בקודקוד הרשמי ואז הם יוכלו תחת חסותו להמשיך באג’נדה שלהם, כמו למשל לקדם הפסקת אש במזרח התיכון אפילו אם היא לא טובה לישראל, אבל היא טובה לקמפיין באמריקה. אם נתניהו לא יאהב זאת, אפשר יהיה לסגור את זה עם העסקן שלצידו ולאו דווקא איתו. זה כבר לא נתניהו מול ביידן, זה הכוורת האמריקנית מול הכוורת הישראלית.
באותה מידה גם הגופים כמו שב”כ, שב”ס וצה”ל מתנהלים באופן די עצמאי מול הדרג המדיני עד שכשמתרחשת מבוכה ענקית כזאת, משרד ראש הממשלה מודה במבוכה שהדברים “ייבדקו”. זה מתחבר עם קו ההגנה החדש לפיו מחדלי המודיעין שלפני המלחמה לא הועברו בזמן, כאילו שזה מה שהיה מונע את הטבח ולא המדיניות ארוכת השנים שקדמה לכך.
שרשרת האירועים האחרונה מלמדת אולי שלדרג הרשמי של ההנהגה אין כל כך משמעות ואין כל כך סמכות, דברים משמעותיים מתרחשים מבלי שתהיה להם שליטה על כך, ככה זה עם מנהל ביה”ח שיפא, ככה זה בקידום עסקת חטופים והרגעה מדינית מלאכותית בצפון וכך זה עם בחירת הנשיא המבולבל באמריקה. נראה שמי שמקבל את ההחלטות אלה אנשי הדרג הזוטר יותר והמחויב פחות, ולא אלה שצריכים לתת דין וחשבון לציבור.
נתניהו יכול להשתמש בזה בעתיד מול ועדת חקירה שתשאל אותו על חלקו במחדלים, הוא יוכל לטעון שכמו שלא ידע על שחרור המחבל משיפא כך לא ידע על התארגנות חמאס למתקפה מיידית. אבל טענה כזאת היא-היא כתב האישום האמיתי. כי אם הוא לא ידע, אז למה בעצם? איך זה קורה שהוא לא מעודכן והמהלכים מתקדמים מעל הראש שלו? אין זה אלא סימן שהמערכת רקובה, שההחלטות לא מתקבלות על ידו אלא על ידי הזוטרים שסביבו, אז מה זה אמר על המנהיגות ויכולת הניהול שלו?
2.
איזו מדינה:
הצעת החוק של אלקין לוחצת בדיוק על הנקודות הרגישות של נתניהו
בשעת דמדומים של יום רביעי, כשהכנסת העייפה מנסה לסיים את סדר היום השבועי בין היומיים וחצי, הועבר בין חברי הכנסת מסמך לחתימה על דרישה לקדם את החוק שיזם ח”כ זאב אלקין ממפלגתו של סער, להכריז על התנגדות הכנסת להקמת מדינה פלשתינית.
במסמך נכתב בין היתר, שנתניהו אמור להיפגש בעוד כשלושה שבועות עם הנשיא ביידן במהלך ביקורו בארה”ב ונאומו בפני הקונגרס, ושם ינסו האמריקנים ללחוץ עוד על הפסקת אש כדי לקדם נורמליזציה עם סעודיה, שכחלק מכך ישראל תידרש להכריז על הכרה כלשהי באינטרס הפלשתיני.
מדובר כמובן ביוזמה אופוזיציונית לאגף את נתניהו מימין ולהוכיח שלא הוא זה שמקדם מדיניות ימין ולא הוא זה שמוביל את גוש הימין. אבל המהלך התפתח לכיוונים נוספים כשעל העצומה חתמו גם חברי הכנסת מהקואליציה, כמו יולי אדלשטיין ושמחה רוטמן.
מהלך כזה הוא עוד סיבה לדאגה עבור נתניהו. עצם המסמך לא מטריד אותו, אין שום משמעות לכך שחברי כנסת חותמים על כך. הביעה תתחיל כשיהיה רוב ויווצר לחץ להעביר את החוק עוד לפני הפגרה ואולי אף לכנס ישיבת פגרה כדי להמשיך אותו ולהעביר אותו בסיוע אצבעות הקואליציה.
המשמעות המשנית ואולי המרכזית של מהלך כזה, היא שנרקם עוד שיתוף פעולה מדאיג בין האופוזיציה לחברי כנסת שנחשבים מסומנים בתוך הקואליציה. אם יש תמימות דעים על מהלך כזה יתכן שתהיה תמימות דעים על מהלכים נוספים ורחבים יותר.
נתניהו זוקף לזכותו ואולי בצדק את העובדה שעד היום לא קמה מדינה פלשתינית. נכון שהפלשתינים עצמם בורחים ממהלך כזה כמו מאש, רק זה מה שחסר לאבו מאזן שתהיה לו מדינה ופתאום תהיה לו אחריות מבלי שהוא יוכל להתלונן ולהתקרבן כאומלל בפני העולם הערבי והמערבי, אבל גם נתניהו היה זה שבמשך שנים ארוכות תמרן בזהירות בין הטיפות ומנע הסכמה ישראלית גורפת למדינה פלשתינית, את זה הוא יכול לזקוף לזכותו.
כעת, כשנתניהו מוצא את עצמו בעמדת נחיתות כשהמלחמה מאיימת גם על עתידו הפוליטי והדרישה לוועדת חקירה ממתינה לו כבר מעבר לפינה, פתאום הוא מקבל התקוממות בתוך המליאה בדיוק בנושא הזה, אחד הנושאים האחרונים והיחידים שהוא עוד יכול היה להתפאר בהם. כעת באו אנשים מתוך מפלגתו ונתנו יד למהלך שקורא לו עצמו להימנע ממדינה פלשתינית, כאילו הוא זה ששואף להקמת מדינה כזאת והם אלה שצריכים למנוע זאת ממנו.
מסתבר שזאב אלקין השחמטאי המבריק שבילה שעות ארוכות עם נתניהו, יודע בדיוק על איזה נקודות ללחוץ כדי להוציא משלוותו ומדעתו את האיש שיושב בראשות הממשלה. בהצעת חוק כזאת הוא מוציא לנתניהו את כל האוויר מהמפרשים ומאבד לו קלף קריטי בשלב ראשון. בשלב השני, הוא מאותת לו שהמשמעת הקואליציונית שלו לא מושלמת בלשון המעטה ויש לו הרבה מה לחשוש גם ממה שעלול לקרות בפגרה. בניגוד למקובל, הפעם הפגרה לא תהיה מנוחה לנתניהו והחרב על הפלת הממשלה תהיה מונפת גם בתקופה הזאת.
3.
שעת השקט והמבחן:
האם מדינת ישראל למדה משהו משנות השקט הארוכות שהצמיחו מתוכן את רעש המלחמה
פעמי האזעקות בצפון הארץ והדי פיצוצי הטילים והכטב”מים, שהגיעו בעוצמה גבוהה במיוחד ביום חמישי, מרעידים את לבבות ישראל כולה ומעלים דאגה לאן הדברים הולכים ומה עלול עוד להתפתח רח”ל.
על פי הערכות הפרשנים הביטחוניים, מערכה רחבה בלבנון היא לא שאלה של האם אלא של מתי. חבית חומר הנפץ הזו קרובה לפיצוץ והיא עלולה להתלקח בכל רגע. מנגד, אם מאמציו של ביידן ישאו פרי ובדרום תושג איזושהי הסדרה להפסקת אש לפחות זמנית, ההשפעה של זה תהיה גם על הצפון.
איראן היא זו שמכוונת את עוצמת הלהבות בכל הזירות שהיא הקימה סביבנו לאורך השנים בעזה, בלבנון, ביו”ש, בתימן ובעיראק. היד האיראנית מלבה ומכבה לסירוגין את האש בזירות הללו בהתאם לאינטרס. כך למשל כשחמאס ניסה והצליח לקנות לו שקט של שנים, זרועות הארגון ביו”ש קיבלו הוראה לבצע פיגועים כדי להדגיש כמה הזירה הדרומית שקטה, כך הרדימו את ישראל בשמירה.
כעת אם תהיה עסקת חטופים כלשהי שחמאס יסכים לה לפחות בהתחלה, חיזבאללה יקבל הוראה איראנית להפחית את הירי כדי לתת צ’אנס לעסקה כזאת. במקרה כזה המערכה בלבנון לא תימנע אבל היא תידחה באופן משמעותי.
ככל שהשקט הזמני הזה יושג, ישראל שוב תמצא את עצמה באותו מצב של לפני השביעי באוקטובר בו שורר שקט מדומה המסתיר מאחוריו את ההכנות של האויב למתקפה הבאה. שנים ארוכות של שקט בצפון לא התקיימו בגלל שחיזבאללה עסק בגידול בננות ופיתוח הסביבה בדרום לבנון, היו דברים אחרים שהעסיקו אותו, וכך גם חמאס בדרום שעדיין לא הוכרע והפסקת אש – גם זמנית – רק תעניק לו את היכולת לצאת מהחורים ולהתחיל להתארגן מחדש.
אם אכן תצליח ארה”ב במאמציה ויהיה הסכם חטופים בעזה, ישראל תזכה לעוד תקופת חסד של שקט יחסי ואז יהיה המבחן הגדול של מערכות הביטחון והדרג המדיני, מה עושים כדי ללמוד לקח ולא לתת לשקט הזה להצמיח מאחוריו את המלחמה הבאה.
עם זאת, ספק גדול אם מישהו בכלל יעסוק בנושא הזה ויתעניין מה עושים הגופים הרשמיים, ישראל יודעת להתמכר לשקט ולהנות ממנו בלי לחשוב על מה שעתיד להיות, מה גם שהשקט הזה יצמיח מיד את העיסוק הפוליטי בוועדת חקירה ובמציאת האשמים, כך שלא נראה שמישהו יהיה פנוי לחשוב מה עושים בינתיים איראן, חיזבאללה וחמאס.
הטור פורסם במוסף ‘יתד השבוע’ מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
