אחדות. אולי המילה שנעשה בה שימוש ציני באופן הכי גרוע בתקופה האחרונה. כל צד במפה הפוליטית מבקש דורש צועק אחדות. אנשים מסיתים ופוגעים בשם המושג הנכסף – אחדות.
דווקא היום אחרי שקראנו בשבת בבית הכנסת על המחלוקת המפורסמת בהיסטוריה היהודית, אין זמן מתאים יותר לעסוק באחדות. האם ניתן בכלל להגיע לאחדות ואם כן כיצד.
הרב חנוך ארנטרוי בספרו קומץ המנחה עומד על השאלה המפורסמת מדוע כאשר חז”ל מציגים את מחלוקת קורח ומשה, הם נוקטים בניסוח של “מחלוקת קורח ועדתו”, לעומת זאת בהצגת מחלוקת התנאים המובאת כאנטיתזה למחלוקת שאינה לשם שמים, “מחלוקת שמאי והלל”.
מה מסתתר במינוח “מחלוקת קורח ועדתו”, הרי הם ביניהם לכאורה לא חלקו, רק ניסו להתריס כנגד משה רבנו. והוא אמור להיות בר הפלוגתא של קורח.
אחדות, מה זה בכלל?
טרם נביא את תשובתו ההולמת של הרב ארנטרוי, ננסה לשוב להבנת המושג אחדות.
נדמה שהקסם הגדול ששובה את ליבנו בהרגשת האחדות, ניתן לדמותו למעגל של חוסן. כאשר כולנו נמצאים במעגל סביב נקודה אחת מוסכמת אזי כל מי שינסה לבוא ולפגוע בה יתקל בחומה בצורה המקיפה את מרכז המעגל. לא משנה מאיזה כיוון ינסה לתקוף המעגל כולו מאוחד בבלימתו.
על מנת לגבש מעגל שכזה חובה עלינו שכלל השותפים לאותה ‘אחדות’ יסכימו על נקודת האמצע סביבה אנו מאוחדים.
אם הסכמנו (וכנראה שלא כולם מסכימים), שכך נראית אחדות, עלינו לשאול הייתכן? הרי כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהם שונות. כולנו יודעים שבין כל שני יהודים יש שלוש דעות. האם ניתן לאחד את כולם סביב דבר אחד?
ובכן הבה נבחן זאת במבט היסטורי. כל העמים מגדירים את עצמם כלאום / מולדת ומתאחדים סביב דגל והמנון. סביב להם כל אומה מגדלת תרבות ייחודית שמחזיקה מעמד לעיתים נדירות לאורך מאות שנים. אף לא אומה אחת השכילה ליצור אחדות שכזו שתחזיק אותה לאורך אלפי שנים למרות גלויות ורדיפות.
עם אחד כן. עם אחד, קטן וחצוף השכיל להתאחד ולשמור על קיומו לאורך אלפי שנים. עם ישראל. נכון שלעם ישראל יש הבטחה שלא ייכחד, אולם כנראה ההבטחה הזו עצמה היא חלק ממנגנון האחדות המופלא שלנו כעם.
קורח מלמד אותנו על אחדות!
מחלוקת קורח ועדתו מעניקה לנו שיעור לדורות. קורח אולי שלא במתכוון לימד אותנו אחדות מהי.
במהלך חודשי המלחמה הזדמן לי לשוחח עם שני הורים שכולים. שניהם יהודים יקרים. כל אחד מהם נמצא בקצה השני של הקשת הפוליטית. האחד מפגין כבר חודשים מול הכנסת בדרישה נחרצת שנתניהו “האשם” יעוף מהממשלה ומיד. “אפילו אחים לנשק מפחדים להזדהות איתי”, אמר לי והסביר: המסרים שלי חריפים מידי.
מן הצד השני שוחחתי עם איש המחנה הלאומי, גם הוא אב שכול. הוא מתנגד בכל תוקף להפגנות ולקריאות ההסתה נגד הממשלה.
המשותף ביניהם היה ששניהם הביעו בפני את הכמיהה לאחדות. אלא שנדמה כי שניהם לא התכוונו לאחדות ביניהם ומהר מאוד הבנתי שהם ממש לא מעוניינים באחדות איתי ועם המגזר אותו אני מייצג.
האב המפגין מול הכנסת מכנה את ה’משחיים’ ההזויים בכל כינוי גנאי מצוי. ואילו האב מהמחשב הלאומי קורא לאחדות אולם מדגיש בפני כי “מי שמעוניין בהמשך הרעיון של הפרדת הקהילות שהייתה בגרמניה ערב השואה ולא מוכן לחיות באחדות עם הרפורמים, עליו אני לא מדבר”.
הרי לנו שני מתווים של אחדות שהם כמו קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. נדמה שבכלל כל המסיתים הראשיים בדורנו האחדות בגרונם ללא הרף.
עתה הגיעה השעה להתבונן פנימה אלינו הציבור החרד לדבר ה’, האם אנחנו בעד אחדות? האם אנחנו יכולים להיות מאוחדים עם מי שדעותיהם שונות עד מאוד משלנו?
אחדות היא ערך חשוב. “וייחן שם ישראל נגד ההר”, אומרים חז”ל כאיש אחד בלב אחד. אם כן איך ניתן לקדם את אותה מטרה חשובה – אחדות שמה.
הבה ונשוב לדבריו של הרב חנוך ארנטרוי זצ”ל, לקח עצום מלמדים אותנו חז”ל בהכתירם את מחלוקות קורח כ”מחלוקת קרח ועדתו”. בעצם הגדרה זו, מסביר הרב ארנטרוי נעוצה הסיבה לכך שמחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים.
על מנת להמחיש את דבריו נאלץ להפליג מעט למחוזות הדמיון. נתאר לעצמנו תרחיש בו חלילה קורח שכידוע פיקח היה מנצח. לא סתם נותר בחיים אחרי ההתרסה נגד משה אלא ממש מנצח. ניצחון מוחלט. משה רבנו מודח מכס ההנהגה. חלילה וחס. אבל בואו נתקדם.
מחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים
האם עכשיו כשמשה רבנו כבר לא מפריע ללבוש בגד שכולו תכלת ללא פתיל תכלת. ואין שום בעיה להימנע מקביעת מזוזה בבית מלא ספרים. האם עכשיו שככה המחלוקת?
ובכן, ברור שלא. הרי יחד עם קורח נועדו על משה 250 ראשי סנהדראות. ובמילים פשוטות: מאתיים וחמישים איש משכמם ומעלה דרשו את תפקידו של משה והכריזו בקול: אתה לא ראוי אנחנו ננהיג את עם ישראל. האם כל אותם 250 ‘חברים’ של קורח יבלעו את לשונם לפתע? האם כל שאיפותיהם ייקברו באדמה שלא תפתח את פיה?
ברור מאליו שגם בתרחיש הניצחון של קורח המחלוקת לא הייתה נעלמת. וזה כוונת חז”ל באומרם: כל מחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. כלומר גם לכשתוכרע לא יירגעו בעלי המחלוקת והארץ לא תשקוט. זהו הטעם שהם מכונים ‘מחלוקת קורח ועדתו’, כי יותר ממה שהם חלוקים על משה הם חלוקים ורבים בינם לבין עצמם. לעומתם, מחלוקת הלל ושמאי, לאחר שהוכרעה ההלכה אין עוד ריב ומדון. הדברים ברורים ואין עליהם עוררין.
אם כך, מהו הדבר המאחד שקיים גם בעיצומה של מחלוקת בית שמאי ובית הלל ששומרת עליהם שלבסוף סופה להתקיים? גם כאן התשובה מופיעה בדברי חז”ל, “מחלוקת שהיא לשם שמים”.
ההבדל המהותי בין קורח ועדתו לבית שמאי ובית הלל היא אותה נקודת אמצע של המעגל. אצל שמאי והלל המחלוקת היא סביב ה”לשם שמים”, הניסיון להבין את רצון ה’. ואילו קורח מתריס נגד דבר ה’.
ככל הנראה קורח עצמו לא היה מודע לעוצמת המחלוקת אליה נכנס. חז”ל תמהים עליו: קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו?
הרב ארנטרוי מבאר, שקורח שהכיר היטב את משה רבנו כעניו באדם כפי שמעידה עליו התורה, סבר בליבו שמשה ימחל לו על התרסתו גם אם לא ייכנע לו. לרגע לא דמיין בתרחיש הגרוע ביותר שמשה יתפלל עליו לה’ ויבקש ‘אל תפו אל מנחתם’, לא חשב שאש תצא ותאכל את הזקנים והאדמה תפתח את פיה ותבלע אותו ואת משפחתו. וכאן הוא טעה טעות קשה. התרסתו של קורח לא הייתה מריבה אישית עם משה רבנו כאדם פרטי. הוא בדבריו נגד דברי משה כפר בתורת משה ובשולחו מלך מלכי המלכים. על דבר חמור שכזה משה לא ימחל. לא יהיו עיגולי פינות. משה שהיה כבד פה ידע להפעיל את פיה של הארץ שהעלימה את קורח ועדתו.
אם ממחלוקת קורח ועדתו למדנו מהי אחדות. ממשה רבנו למדנו איך לנהל מחלוקות הנוגעות ליסודות אמונתנו. אנחנו לא נסכים להתאחד עם רפורמים ועוקרי הדת. ואם האדמה לא תפצה את פיה לאוכלם, אנחנו נקיים לפחות את מאמר הכתוב ‘ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אָהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה’, נתפוס מרחק ונישמר.
מקורח ועדתו למדנו שאחדות בין בני אדם אינה יכולה להתקיים סביב איש אחד בטח ובטח לא סביב כמה אנשים. אחדות יכולה להיות רק סביב רעיון שהוא גדול יותר מאנשים.
אין די בכל רעיון שעליו כולנו נסכים. הרי אין מחלוקת על כך שבקיץ חם יותר מבימות הגשמים. ובכל זאת איש לא יחשוב שניתן להתאחד סביב הסכמה שכזו.
עצוב לשמוע ראש ממשלה במדינת יהודים שמנסה למצוא נקודת אחדות לכל העם ואומר: כולנו מאוחדים בצורך להילחם באויבנו ולהגן על מדינתנו. זה לא נכון. צא לרחוב וראה כמה אנשים מוכנים שהמדינה תחרב, הצבא יובס, העיקר שאתה ראש הממשלה תלך הבייתה ואל תחזור.
האחדות היהודית
רבנו סעדיה גאון, שחי כבר בזמן הגלות ידע מהו סלע קיומנו. מה הופך אותנו לעם. לא דגל שכמוהו יש בעם ישראל שנים עשר דגלים אחד לכל שבט, גם לא המנון שהדבר אולי הכי דומה לו (-להבדיל) הוא שיר של יום אותו ניגנו במקדש כל יום פרק אחר לבורא עולם.
“אין אומתנו אומה אלא בתורותיה”, אמר רבנו סעדיה וחרט בלב האומה הישראלית את מהותה האמיתית. תורה שבכתב ותורה שבעל פה. דבר ה’ אלינו ופרשנותו מפי חכמנו, הם ציר הזהב שעליו הכל סובב.
זוהי נוסחה שעמדה באין ספור ניסיונות ולא בתנאי מעבדה. רבים קמו עלינו לכלותנו מבחוץ ומבפנים ולא יכלו לנו.
לאחרונה ביקרתי ברפיח, והמשפט החשוב ביותר שאמר לי המג”ד אותו פגשנו היה כאשר סיפר שלבנו שנולד במלחמה קרא אריאל, ‘על שם הר האלוקים משם אנו שואבים את כוחנו’. סוף ציטוט. עם עוז ואמונה כזו האחדות תבוא לידי ביטוי ותוכל להביא גם ניצחון עם אויבנו.
עדיין לא סיימנו. החפץ חיים מודאג מהמחשבה החולפת בראשכם כרגע, יוצא בעצם שאנחנו מסכימים על אחדות סביב התורה. ומה עם כל אותם פורקי עול ותינוקות שנשבו? האם כל המלעיזים והמגחכים בלעג “משיחיים הזויים”, ובזים לכל בדל של אמונה, האם הם פוגעים בכוח האחדות של עם ישראל? וחמור מכך, האם הם מונעים מאיתנו את יום הגאולה אליו כולנו נושאים עיניים?
כבר לפני יותר ממאה שנה השאלה הקשה הזו טרדה את מנוחתם של יהודים ברחבי העולם. אנחנו מתאמצים בשמירת מצוות, עמלים בלימוד תורה, ואלו קודחים חור בספינה!!
וכאן מלמד אותנו החפץ חיים שיעור באמונה. מה נראה לכם העולם הפקר?! לא ולא. בספרו מבאר רבי ישראל מאיר הכהו זצ”ל ששני חלקי עם ישראל מקרבים את הגאולה במעשיהם. שומרי הגחלת מרבים זכויות בעולם ואין שאלה כיצד משיח יגיע במהרה בזכותם. ואלו שעזבו את ספסלי בית המדרש ולא עוד אלא נלחמים לעקור את דברי התורה מפי בניהם, גם הם ממקרבי הגאולה, שהרי הקב”ה הבטיח ‘כי לא תשכח מפי זרעו’. והם בפעולותיהם המשכיחים את התורה מעם ה’ מאלצים כביכול את מלך העולם להחיש גאולה לעמו בגולה.
רק למקרה שמישהו יהרהר בדבר, מבהיר החפץ חיים שעל אף ששני חלקי העם מקרבים את הגאולה, לכולנו ברור לאיזו קבוצה של מקרבי הגאולה אנו רוצים להשתייך.
ולסיום נשוב לאחדות. המעמיק להתבונן יבין, שהחרדים לדבר ה’ אינם משליכים את האחרים שאינם שומרי תורה ומצוות החוצה לגמרי. ומלבד התפילות עליהם שיחזרו בתשובה, הם רואים בהם חלק ממעשה האלוקים בבריאה. והוא האחדות האמיתית שאין אחדות דומה לה.
לסיום נזכיר את הגמרא בסוף תענית: אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה’ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.
הלוואי ונזכה.
