במאה השנים האחרונות היו בעולם בכמה וכמה מדינות שלטון דיקטטורי. בחלקן השלטון נפל, ובחלקן הוא עדיין ממשיך להתקיים גם היום. מהלך הדברים בכולם דומה:
בתחילת עליית שלטון הדיקטטורה, הוא קבל תמיכה מאנשים מרכזיים במדינה, כשרבים מהם המשיכו לתמוך בשלטון הדיקטטורי גם שנים רבות אחר כך. העם עצמו סבל מאוד, אך אנשים לא העיזו לדבר על כך. הפחד מהשלטון גרם לאנשים להימנע מלדבר ולהעביר עליו ביקורת. אולי אפילו לא העזו לחשוב שהשלטון לא בסדר. בשלב כלשהו נפרץ מחסום הפחד, אנשים התחילו לדבר, והרגישו שיש ציבור גדול שמאס באותה דיקטטורה. ועדיין בפועל היא היתה בשלטון. אמנם אנשים לא אהבו אותם, אך הם אלו שקבעו בפועל.
מה גרם לקריסה?
אנשים הפסיקו לציית להוראות שקבלו מהשלטון הדיקטטורי, ובכך פג כוחו.
אולי הראשונים שילמו מחיר על כך, בחלק מהמקרים גם זה לא. אך ככל שהתופעה היתה רחבה יותר, השלטון הפך להיות “נמר של נייר”, עד לקריסתו המוחלטת.
ללא ספק, הראשון שהכריז ברבים כי אינו ממלא אחר הוראות השלטון, לזכותו יזקפו כל אלו שיבואו אחריו, עד להצלת העם מהשלטון הדיקטטורי.
אמנם, יש סכנה וחשש גם בהפלת שלטון דיקטטורי. מי יודע מי יבוא אחריו? מה יהיה בתקופת הביניים כאשר הדברים לא יהיו ברורים? ובעיקר, איך עושים זאת בצורה נכונה?
אך בסופו של דבר, נפילת המשטרים הקומוניסטים הדיקטטורים של מזרח אירופה, הביא להם שלטון טוב יותר ודמוקרטי יותר, גם אם בחלקן עדיין יש ספיחים מהתקופה הדיקטטורית.
גם לנו יש בארץ דיקטטורה. קוראים לה בג”ץ. על פי ה”קרטריונים” שלמדו אותנו ההפגנות והמאמרים נגד ה”רפורמה המשפטית” ולמען ה”דמוקרטיה”, יש כמה הגדרות בסיסיות לדיקטטורה, שבג”ץ עומד בהם ביד רחבה.
בהסברים מדוע הרפורמה עלולה להידרדר לדיקטטורה נכתב “ואם הממשלה תחליט שיהיו בחירות פעם בעשר שנים?”… ובכן, שופטי בג”ץ עולים גם על הקרטריון הנ”ל – הם מתמנים לתפקידם עד הפרישה לפנסיה…
הם אפילו לא נבחרי העם. הם נבחרי ועדה בת תשעה חברים ותו לא.
ובניגוד לדמוקרטיה, ששם נבחר ציבור שפועל בצורה שאינה ראויה, יוחלף על ידי הציבור בבחירות הקרובות, את השופט הפוסק בצורה הזויה, אי אפשר להחליף. הוא לא נבחר על ידי העם, ומינויו נצחי עד גיל פרישה.
בנוסף, הסבירו מתנגדי הרפורמה, שיסוד בסיסי בדמוקרטיה הוא חלוקת סמכויות בין רשויות. אם רשות אחת מחזיקה בידיה סמכויות של רשות אחרת, זו דיקטטורה. לדעתם, הרפורמה המשפטית היתה עלולה להביא למצב, בו הרשות המבצעת – הממשלה – תנגוס מסמכויותיה של הרשות המחוקקת והרשות השופטת.
אך זה בדיוק מה שקורה עם בג”ץ. הוא הפך את עצמו לרשות על, ונוגס פעם אחר פעם בסמכויותיהן של רשויות אחרות. כאשר רשות אחת מחזיקה בידה כח כה רב, זו בדיוק הדרך לדיקטטורה.
במשך השנים המצב הולך ומתדרדר. בג”ץ נוטל לידו יותר ויותר סמכויות על חשבון רשויות שלטון אחרות, ואין מי שעומד בפרץ ועוצר אותו. אם לפני כשלושים שנה, כאשר תהליך ביטול הפרדת הרשויות החל, היה מדובר בסדק קטן, היום כבר ישנה השתלטות שהולכת ונהיית מוחלטת של מערכת המשפט על כל מוסדות השלטון.
דרך אותה השתלטות בג”ץ קובע את הערכים שהמדינה תפעל על פיהם, משנה חוקים, מבטל הסכמות ציבוריות, והופך סדרי בראשית. פגיעתו הרעה ניכרת בכל מקום, ואפילו את חוק הכנסת המגדיר מהי סמכותו של בג”ץ, בג”ץ החליט שהוא מבטל, ובג”ץ עצמו הוא בעל הסמכות לקבוע מהן סמכויותיו.
רבים סובלים מהתעמרות בג”ץ. ציבורים רבים מרגישים נרמסים תחת עולו. ובשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מעיזים לדבר על הבעיה. אך כאמור, כל עוד אנשים רק “צועקים”, השלטון הדיקטטורי ממשיך בשלו.
הרפורמה המשפטית היתה ניסיון לתקן – ניסיון שנכון לעכשיו לא צלח. אך גם אם טרם זכינו להצלחה, עצם הדיבור הוא כבר חשוב, כפי שקרה בדיקטטורות אחרות, כמתואר בתחילת דברי.
אחד הגורמים שסמכויותיו קוצצו פעם אחר פעם, היא הרבנות הראשית בישראל.
הכנסת חוקקה במשך השנים סדרת חוקים מהן הנושאים שנתונים לסמכותה של הרבנות הראשית, ומהן סמכויותיהן של בתי הדין הרבניים, שבהן הם יהיו מוכרים במדינת ישראל כערכאה משפטית, וכמערכת משפט יחודית לנושאים אלו.
כמו כן, הכנסת קבעה בחוק מי יהיה בגוף הבוחר של הרבנים הראשיים לישראל ומועצת הרבנות הראשית. בגוף הבוחר חברים מאה וחמישים איש, הכוללים כשמונים רבנים ודיינים, וכשבעים נבחרי ציבור, הכוללים את נציגי הכנסת, הממשלה, ראשי ערים, ראשי מועצות אזוריות ומקומיות, וכו’.
(כמה זה רחוק מהוועדה למינוי שופטים! בה יש רק תשעה חברים, ששלושה מהם שופטי בג”ץ + שני חברי לשכת עורכי הדין – שפרנסתם תלויה בפסיקות “נוחות” של השופטים, כי בכך יצליחו לשכנע לקוחות לשכור את שירותיהם, כי יש שופטים ש”חייבים להם”.)
בפועל, בג”ץ פגע פעם אחר פעם בבתי הדין בישראל, והעביר את סמכויותיהם לבתי המשפט. בניגוד לחוק, בג”ץ פסק פעם אחר פעם, כי לבתי הדין אין מעמד של מערכת משפט נפרדת בתחומים בהן הם עוסקים, ו”השאיר” להם תחומי פעולה מצומצמים מאוד.
רק לצורך הדוגמא, אם שני יהודים שנתגלע ויכוח ביניהם רוצים בהסכמה משותפת ללכת לדין תורה בפני בית דין, בג”ץ קבע שאין לבית הדין סמכות משפטית לדון בעניינם, אלא רק בתור “בוררים”, אך לא במעמד של “דיינים” או “שופטים”.
בנוסף, בג”ץ הכריע, כי כל פסקי בתי הדין הרבניים, נתונים לביקורת של בתי משפט אזרחיים. בית המשפט יכול לבטל פסק דין תורה, ובתי הדין מחוייבים להתחשב בהחלטותיהם בפסקי בתי המשפט.
היש פגיעה חמורה מזו?
כעת שוב בג”ץ מתערב, והפעם בגוף הבוחר של הרבנים הראשיים.
בג”ץ הורה, שחלק מהרבנים בגוף הבוחר תהיינה נשים – רבניות.
כלומר, זה לא שאין נשים בגוף הבוחר. יש גם יש – במעמד של נציגי ציבור. יש בארצנו חברות כנסת, ראשות ערים, שרות, ראשי מועצות, וכו’, וחלקן מכהנות גם בגוף הבוחר של הרבנים הראשיים.
אך לבג”ץ זה לא מספיק. הוא רוצה דווקא, שתהיינה נשים עם הכותרת “רב”.
לערער את כל מסורת ישראל בנושא זה.
כל בר דעת מבין, ששורש התרעלה המונח כאן, אינו נוגע רק לבחירת הרבנים הראשיים (שגם זה לכשעצמו חמור ביותר!), אלא יש לו משמעות רחבה בנוגע לכל רבני ישראל, בכל אתר ואתר.
על פי בג”ץ, גם אשה היא במעמד של “רב”, ומחר בג”ץ יקבע שיש למנות אחוז מסויים של נשים, כ”רבניות” ערים ומושבים.
גם אם הרבנות תסרב לתת “יורה יורה” או “כושר” לרבנות עיר לאישה, בג”ץ יחייב אותה, או למצער “יכיר” במערכת מבחנים חלופית, וסמכות חלופית, שתתן לנשים תארי רבנות.
במצב העניינים כעת, אבקש ואתחנן לפני הרבנים הראשיים להודיע לבג”ץ, שהם מסרבים למלא את הנחיותיו.
לא לחפש “פיתרון”, לא למצוא נשים יראות שמיים שימלאו את המשבצת המתאימה, אלא פשוט לסרב. להודיע קבל עם ועדה, כי איננו מתכוונים למלא אחר פסק בג”ץ, ולהתעלם מקיומו.
התחמקות שלנו תביא את בג”ץ “לכבוש” עוד “מעוז” של תורת ישראל, לפגוע בעוד יסוד מוסד ביהדות, וגם אם נתפתל כך או אחרת, השינוי של בג”ץ התקבע.
צריך לדעת, שגם אם הפעם נתחמק מהכרעה, היא לא תברח מאיתנו.
גם אם היום נמצא “פיתרון”, ההתנגשות תגיע מחר, ולו רק בדוגמא שכתבתי לעיל, על מינוי נשים כ”רבניות” ערים או כ”דייניות”.
כדאי שנקדים את ההתעלמות מפסיקת בג”ץ כמה שיותר מהר, וכעת עומדת הזדמנות פז לפתחנו.
נעשה זאת באמירה ברורה, כי אין לבג”ץ שום סמכות לקבוע בעניינים של תורה.
לא בגמגום, לא בהתנצלות, ולא בהתחמקות.
נרים את קרנה של תורה, בכך שנודיע שהיא עומדת מעל פסיקות בג”ץ
כל עוצמתו של בג”ץ נובעת מכך שהציבור מציית לו.
ברגע שנסביר ברורות שאין כוונתו לכך, נגלה שמדובר ב”נמר של נייר”, שאין לו לא ארנק ולא חרב.
טוב!!!!!!!!