מספר דברים ארעו אתמול, בשלוש גזרות שונות, כאילו אין קשר בין אחד למשנהו.
בעזה הצליח בעז”ה מבצע לילי מורכב במסגרתו הובאו לישראל גופותיהם של שישה מחטופי ניר עוז, למען יוכלו לנוח על משכבותיהם בשלום עד ביאת גואל. לצורך כך סיכנו מיטב החיילים והקצינים את חייהם, בלי לעשות חשבון מה הצביעו אותם חטופים ולאיזה מפלגה השתייכו, וכך אכן ראוי להיות.
בשומרון לעומת זאת, התנהל מבצע שונה לחלוטין, שבו נהרסו מבנים רבים ונחרבו שתי היאחזויות יהודיות. לצורך כך הגיעו למקום מאות אנשי משטרה וכוחות הבטחון (במקום להיות בגזרות אחרות, חשובות יותר) וכן נשכרו פועלים פלסטינאיים שביצעו בחדווה יתירה את התפקיד, למגינת ליבם של התושבים היהודים שראו את ביתם נחרב וליבם בוכה.
בירושלים נמשכים המאמצים להתחנן בפני היועמ”שית (שמתפקדת בחלק מהמקרים על תקן ראש האופוזיציה) על נפש הציבור החרדי, ולהעביר את רעת ביטול המעונות, גזירה מוזרה שלא ברור איך דמוקרט יכול לחיות איתה, אך ללא הועיל, נראה כי כלה ונחרצה עימה להפיל את הממשלה, וכמו בולדוזר די9 היא מתקדמת לאט ובטוח לכיוון תוך כדי הריסת מה שאפשר בדרך. כנראה תוגש גם עתירה לבג”ץ עם סיכויים ידועים מראש.
בתל אביב ממשיך הצבא לשלוח מכתבי זימון חריפים לאלפי בחורי ישיבות, שכמובן כולם ככולם נשמעים לגדולי ישראל ולא מתייצבים. אך ההפגנות מול לשכת הגיוס נמשכות ומתרחבות ללשכות גיוס נוספות, מנגד האלימות המשטרתית שמחריפה את הטון של ההפגנות, אל מול הרפיסות של אותה משטרה בהפגנות של קפלן.
לכאורה אין קשר בין הדברים, אך זה בדיוק מה שכואב, שהחבר’ה בתל אביב לא מבינים את הקשר. הם אינם קולטים שבזמן מלחמה חייבים לכידות פנימית, והדברים הללו מביאים את ההיפך הגמור,
“ביחד ננצח” אינה רק סיסמה אלא תנאי: אי אפשר לנצח כאשר כל הזמן פוגעים בביחד.
