רבי יעקב קאפל רייך י”ז אלול תרפ”ז
אביו: ר’ אברהם יחזקאל.
אחיו: ר’ משה.
סבא: ר’ יעקב קופל [קופל חריף] (מצד אביו).
מורו: ר’ אברהם שמואל בנימין סופר (בעל “כתב סופר”).
נולד בשנת ה’תקצ”ח בוורבוי (אז הונגריה כיום סלובקיה). למד בישיבה בפרשבורג התפרסם כעילוי וראש הישיבה (בעל ה”כתב סופר”) מינה אותו כמדריך לבנו (שמחה בונם). נבחר כחלק ממשלחת של חמישה תלמידים מצטיינים שנשלחו מהישיבה אל חצר האדמו”ר רבי חיים מצאנז.
נשא לאישה את בתו של ר’ ישראל הרואה (רב הקהילה בסובוטיסט) ובשנת ה’תר”ך ירש את מקום חותנו כרב העיירה.
כיהן כראב”ד בסאבטיץ ובוורבוי, בשנת ה’תר”ן החל לכהן כאב”ד בבודפסט וכרב הקהילה. נודע במידותיו הנעלות ובחוכמתו, סבר כי אין להתפשר בנושאי דת, דגל בנאמנות מוחלטת למדינה ושימש כיועץ המלך בהונגריה.
השיא את בתו לר’ מרדכי אפרים פישל זוסמן סופר.
בשנת ה’תרס”ה ניהל את ישיבות האסיפה הכלל-ארצית של היהדות האורטודוקסית ההונגרית ונאם בעברית. ייסד את בית הספר ‘תורת אמת’ בו למדו לא רק מקצועות תורניים. בשנת ה’תר”ף יזם את הקמת בית הרפואה ‘אהבה’ של הקהילה בבודה. ייסד בית זקנים, מוסד סיעודי ‘אהבה’ והקדש של החברה קדישא. בשנת ה’תרפ”ז נבחר לתפקיד ייצוגי של חבר בבית העליון של הפרלמנט ההונגרי והיה זקן חברי הפרלמנט.
בדרשה אחת שנשאה בז’ ארר אמר כי ישנם ב’ אופנים שאפשר לבוא לעזרת העני או בחייו לתת לו לחם לאכול ובגד ללבוש, או אחרי מותו לקברו ולהספידו ע”כ אומרת תוה”ק כי ימוך אחיך עמך והחזקת בו לא בעניני מוות בלבד, אלא וחי עמך כל זמן שהוא חי ג”כ תחזיק בו ויש לרמזו במ”ש ספ”ק דסוטה תורה תחלתה גמ”ח וסופה גמ”ח תחילתה גמ”ח דכתיב ויעש ה’ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וסופה גמ”ח דכתיב ויקבור אותו בגיא פירוש הדבר בל זמן שהעני חי צריך לגמול עמו חסד בלבישה וכיו”ב, ורק בסופו בעת שמת צריך ג”כ לגמול עמו חסד ולקברו, והתורה באה לרמז כי טובים השנים מן האחד החברה קדישא צריכה לדאוג גם לעניים החיים כי עני חשוב כמת, וגם לעניים המתים ולכן נקראת חברה זו בשם חברה קדישא לרמז שלא לבד אחרי מות קדושים אמור ,אלא ג”כ בחיים קדושים יאמר להם.
ר’ קאפל רייך ז”ל היה מגיד מחונן במיוחד היתה מפורסמת דרשתו שהשמיע כל שנה ביום ז’ באדר בבית הכנסת המרכזי ברחוב קאזינצי כשדבר על צדיקים ואנשי מעשה שנפטרו בשנה החולפת באוסטריא הונגאריא ובעולם היהודי, הוא בכה בדמעות וכל הקהל בכה עמו היה מקובל שאחרי כל דרשה קבל מטעם החברה קדישא שלושה מטבעות זהב ,כשנתיים לפני פטירתו לא אמר דרשה בשל חולשתו בכל זאת החליטו ראשי החברה קדישא לתת לרב את המטבעות כשמסר הגבאי של הח”ק את המטבעות לרב אמר לו הרה”ג ר’ קאפל רייך כפי שאני רואה נכון הוא הפתגם כי שתיקה שוה זהב עפ”י הגמרא מלה בסלע משתוקא בחתין מגילה י”ח.
מספרים עליו כי למרות היותו נואם ומגיד בחסד עליון נהג להתכונן לפני שהשמיע דרשה או אפילו סתם דברי תורה פעם לפני מסיבת מצוה מצא אותו אחד מהנכדים שלו שהוא מטייל בחדרו ומדבר לעצמו כלומר שהוא מתכונן לדרשה שאלו סבא הלא אמרת כבר מאות דרשות בחייך האם אתה צריך להתבונן גם עכשיו על מה שאתה צריך להגיד? על זה השיב ר’ קאפל רייך ז”ל על מה שאני צריך להגיד על זה כבר אני לא מתכונן אני מתכונן על מה שאני לא צריך להגיד.
פעם ערכו בני קהילתו לר’ קאפיל רייך ז”ל מסיבה חגיגית, לרגל שמלאו לו שלושים שנה בכהונה בתור רב בבודאפעשט, וקיבל במתנה מאת הקהל קופסת כסף אומנותית ובו שלושים מטבעות של זהב. הרב סירב לקבל ואמר “חז”ל קבעו במסכת ראש השנה (דף כז) ציפה זהב במקום הנחת פיו, פסול” ומפרש השל”ה הקדוש, כי המוכיח והדרשן נמשל לשופר, כמו שכתב הנביא ישעיה “כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם”. משום כך אמרו חז”ל “אם ציפה זהב”, כלומר, כשכוונתו של המגיד לדרוש עבור זהב, דהיינו שהוא “דורש דמים” ומתכוון לצורך עצמו בלבד ולא להוכיח את בני ישראל שילכו בדרך ה’ הרי זה פסול.
את זו דרש רבי קאפיל כתוב בתורה ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים ומפרש רש”י בשם חז”ל צפרדע אחת היתה והיו מכים אותה והיא מתזת נחלים נחלים לו השכילו המצרים לא לנגוע בצפרדע הראשונה ולא היו מכים אותה לא היו יוצאים ממנה נחלים נחלים הדבר בא ללמדנו כי בך היא דרכה של מחלוקת אחד מתחיל לקרקר ולהתחצף נגד הרב אם הרב הוא חכם ובעל הגיון נותן לו לקרקר ולא מגיב ולא מכה בו והצפרדע נשאר יחידי ולבסוף הוא נלאה מלקרקר ונאלם. חבל שלא כן עושים הרבנים בימינו רק מתחילה צפרדע אחת לקרקר נגדם חושבים הם שמצוה להכות בה ומה התוצאה יוצאים ממנה נחלים נחילים כמה קהלות נהרסו עקב צפרדע אחת שהתחילה לקרקר והיכו בה.
בשנת ה’תרפ”ט השיב את נשמתו ליוצרה.
נערך והוגש ע”י הרב יוסף חיים אוהב ציון.
