באחד ממסעותיו הרבים של הבעל שם טוב הקדוש, הוא הגיע לעיר קטנה אחת בימים הסמוכים לראש השנה, והחל להתעניין אצל אנשי העיר על מנהגיהם בימים הנוראים. סיפרו לו התושבים על התנהלותו החריגה של הרב, המשמש גם כבעל תפילה בימי ראש השנה ויום הכיפורים.
“כאשר אומרים ‘וידוי’ ביום הכיפורים, בזמן שמתוודים על העוונות, הוא אומר את המילים במנגינה שמחה מאוד”.
קרא הבעל שם טוב הקדוש לרב העיר ותהה באוזניו על אשר שמע אודות מנהגו לזמר בשמחה את ‘אשמנו, בגדנו’ ואת ‘על חטא’.
ענה הרב לבעל שם טוב, וישא משלו ויאמר. “למלך הגדול, יש משרתים רבים. כאלו הזוכים להיות קרובים אליו ולהכניס לו את הארוחות, אלו שזוכים להיות אחראים על גינון הגינה שיהיה לנוי ולתפארת, ויש את המשרתים הכי פשוטים, אלו שגורפים את הביוב ומתעסקים בלכלוך המכוער של ארמון המלך”.
“והנה, אם בין העבדים קשי היום שתפקידם הוא לנקות את הלכלוך הקשה מי שהוא חכם שעיניו בראשו, הוא שש ושמח על הזכות שנפלה בחלקו ועובד לנקות את הביוב בשירה ובזמרה”.
את הנמשל הוא לא היה צריך להסביר, והבעל שם טוב הקדוש נענה אחריו בהסכמה לדרכו: “הלוואי ויהי חלקי עימכם”…
***
על מעלת השמחה הפליגו מאוד בחסידות. ציטטו רבות את דברי האריז”ל בפרשתינו, פרשת כי תבוא, אחרי פירוט הקללות הרבות, אז אומר משה רבינו לעם ישראל כי הקללות הרבות יבואו אלינו “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה”.
אומר האר”י הקדוש: הקללות לא יבואו על שלא עבדו כלל. מדובר על מקרה בו עובדים את הקב”ה, אבל לא בשמחה – ולכן באים כל הקללות.
שואלים רבות בספרי החסידות, ומה הבעייתיות הגדולה בעבודה שלא בשמחה, עד כדי פירוט של שורה כה ארוכה של קללות שיבואו עלינו?
בספר הקדוש ‘שם משמואל’ שחיבר הרה”ק מסוכטשוב, הוא מביא הסבר נפלא הנוגע גם ישירות לעבודה הנדרשת מאיתנו בימים אלו, שלהי חודש אלול וראש השנה הבעל”ט.
***
בראש השנה אנו תוקעים בשופר מאה פעמים, הרבה יותר מהנדרש בסיסית. הגמרא במסכת ראש השנה אומרת, “למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן”. עולה השאלה, מה בעובדה שתוקעים בשופר גם בעמידה וגם בישיבה מבלבל את השטן? מסביר רש”י, כי השטן רואה שישראל מחבבין את המצוות, ולכן הוא מתבלבל.
ה’שם משמואל’ מסביר זאת על פי הידוע, כמופיע בגמרא, בהלכה ועוד, כי אדם העושה תשובה מיראה, זדונותיו נעשות כשגגות. החוזר מאהבה, זדונותיו הופכים לזכויות.
כותב הרה”ק מסוכטשוב, על הבלבול של השטן, הוא היצר הרע: “מאחר שרואה שמחבבין את המצות הרי עושין תשובה מאהבה והזדונות נעשין כזכיות, א”כ מתיירא לקטרג ולהביא עוד חבילות של עבירות פן עשו תשובה גם על אלו ומעבירות יהיו זכיות ומתבהל ואינו יודע מה לעשות”.
ומדוע הוא לא יודע אם ישראל עשו תשובה או לא? כי ידוע שאדם יכול לעשות תשובה ברגע אחד, בהרהור בלב – ולכן המקדש אישה על מנת שהוא צדיק גמור הרי היא מקודשת שמא הרהר בליבו בתשובה. ומי יודע תעלומות לב? רק הקב”ה עצמו – ולא המלאכים. לכן הוא מתבלבל בראש השנה.
מוסיף ה’שם משמואל’: “כל עוד שלא ראה את ישראל מחבבין את המצות אינו חושש לומר שמא עשו תשובה מאהבה כי חזקה היא לו שלא נשתנה, אבל כשרואה שישראל דבוקין באהבה שוב יצא הדבר מחזקתו קרוב הדבר בעיניו שעשו תשובה גם על עבירות אלו שקטרג עליהם כבר, וא”כ אם יוסיף לקטרג ולהביא חבילות של עבירות שמא עשו תשובה מאהבה גם על אלו ונמצא גחלים הוא חותה על ראשו”.
בכך, הוא מתרץ את השאלה מדוע מגיעות הקללות על מי שלא עובד את ה’ משמחה. לא כעונש – אלא כעובדה מעשית. כשאתה לא מבלבל את השטן, הוא מקטרג נגדך מיד אחרי שהחטיא אותך, וזה גורם לקללות לחול על ראשך.
ובמילותיו הקדושות: “ידוע כי תשובה מאהבה היא ברגש הנפש ובשמחה, ובאשר חסר להם זה מעולם לא מתערבב השטן והי’ תמיד עומד ומקטרג על כל מיני עבירות שהיו במציאות של אותו הדור עד שנפרע מהם על הכל אחת מהנה לא נעדרה, אבל אם היתה העבודה בשמחה, והי’ בכל פעם תשובה מאהבה על איזה מיני חטאים והי’ השטן מתערבב מלהשטין שמא עשו תשובה גם על אלו, ולא הי’ יוצא העונש לפועל”.
***
בספרו הקדוש התניא, מסביר האדמוה”ז על פי הסבר האריז”ל על הפסוק כיצד צריך האדם להיות בשמחה כדי לנצח את הנפש הבהמית, הנלחמת על האדם מול הנפש האלוקית – דווקא על ידי השמחה, גם אם נכשל חלילה בעוונות.
ממשיל בעל התניא: “כמו שנצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו, ככה ממש בנצחון היצר, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות, הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות, הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם”.
הוא מסביר כי אדם אינו צריך להימנע מעצב על חטאותיו, אך לכך יש לו צורך להקדיש זמנים מיוחדים, כדי שהעצב לא יפריע לו בעבודת הבורא. אלא אדרבה, אחרי העצב האמיתי שיבוא לו מכך שהוא מבין כמה התרחק מהקב”ה, עליו להיות בשמחה על שזוכה לעבוד את הקב”ה – ולא לגרום לצעד להפריע לו ללמוד ולהתפלל חלילה.
***
אך שמחה, אינה הוללות. אדם צריך להיות בשמחה של מצווה, ולא ח”ו להיפך – כמו שמדייק הרה”ק רבי ישראל מרוז’ין על הפסוק בפרשתינו.
משה רבינו אומר לעם ישראל, מדוע הגיעו אליכם כל הקללות והשיגו אתכם? “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך” – ואם לא די בכך, הרי באותו הזמן שלא עבדת את ה’, עוד היית בשמחה…
***
רואים אנו את סדר העבודה לימים אלו, בסוף חודש אלול ובראש השנה הבא עלינו לטובה. יש צורך להיות בעצב ובמרירות על העוונות שלנו במהלך השנה החולפת, אך רק בעיתים קצובים שאדם מציב לעצמו להרהר בתשובה ולעסוק בחשבון צדק על המאורעות הלא-טובים שעשה.
אך מיד אחר כך, עלינו לעבוד את הקב”ה בשמחה גדולה ועצומה על שזכינו להיות העם הנבחר – “את ה’ האמרת היום, והוא האמירך להיות לו לעם סגולה”, בנים למקום. בכך, נבלבל את השטן לבל ישטיננו ונזכה להיכתב לשנה טובה ומתוקה, בגשמיות וברוחניות.
כתיבה וחתימה טובה.
