חכם שלום אהרון לופס זצ”ל נולד לאמו חנה ולאביו יעקב בי”ז כסלו שנת תרס”ה, בעיר חאלב שבסוריה.
בשנת תרע”ג, והוא בן 9, עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים. חכם שלום לופס למד בישיבת ‘פורת יוסף’ למד מפי חכם עזרא עטייה. הוא הוסמך להוראה ושימש כדיין בבית הדין בירושלים. בנוסף, למד שפות והתפרנס מהוראת צרפתית ואנגלית.
חכם שלום לופס הקים יחד עם חכם יהודה צדקה את ‘אגודת מקבציאל’, שבראשה עמד הראשון לציון חכם יעקב מאיר, שמטרתה היתה להרבות פעלים לתורה ולהפיצה בקרב כל שכבות העם.
בשנת תש”י חכם שלום אהרון לופס מונה לרב הראשי של העיר עכו, בה כיהן כארבעים וחמש שנים. הוא חיזק את מוסדות התורה בעיר. לימים, זכה להקים את ‘ישיבת ‘אמת ליעקב’ על שם אביו.
חכם שלום לופס נפטר ביום כ”ו חשון תשנ”ה,
חיבוריו שהודפסו: ‘קונטרס ההשכמה’, ‘קונטרס התעוררות לתפילה בשלמותה’ וספר ‘שלמי אהרון’.
ערימת הבקשות לקבלת תרומות, שהייתה על שולחנו של רבנו באחד הימים, הייתה גבוהה מערימת שטרות הכסף שהיו ברשותו. הרב ישב בחברת אברך מתלמידיו, והשניים חילקו את הכספים לנזקקים השונים, ששטחו את בקשותיהם במכתבים ששלחו אליו. בשלב מסוים אזל הכסף. ברשימת הנצרכים עדיין נותרו מספר בקשות קורעות לב, והרב היה בצער. “חסרים עוד כשלושת אלפים שקלים”, נאנח האברך ופרש ידיו לצדדים בחוסר אונים, “אין ברירה אלא להשאיר אותם לפעם אחרת”. הרב לא הגיב, אלא ניגש אל ארון הקודש, הפשיל את הפרוכת, פתח את הדלתות וטמן ראשו בתוכו, מעתיר מכל ליבו. כעבור דקות ארוכות סגר את הארון והציץ בשעונו. הוא חזר אל מקומו, פתח את הגמרא, והמשיך ללמוד עם האברך כאילו לא קרה מאומה. לאחר כמחצית השעה הופיע בבית הכנסת יהודי, ושלף מכיסו שלושת אלפים שקלים. הוא הניח אותם על השולחן, אינו מודע להתרגשות שהוא מחולל ואמר: “לפני כחצי שעה החלטתי לתרום את הכסף לצדקה. חשבתי לעצמי, שלא כדאי להשהות את העניין, ולכן הגעתי לכאן עכשיו, כדי שלא להחמיץ את המצווה”. האברך שישב לצידו של הרב היה המום, משתאה נוכח המחזה. ר’ שלום התחייך. “הוא אשר אני אומר תמיד. אני כותב את הצ’קים והקב”ה מכסה אותם… הקב”ה מביא את הכסף, ואני טומנו במעטפות…”
צלם שהוזמן לעשות את מלאכתו בברית, שבה הרב הוזמן להיות סנדק, נרכן למרגלותיו של הרב, ובמבט מתחנן ביקש: “אנא, כבוד הרב, ברכני שיהיה לי זרע של קיימא. אני נשוי כבר חמש-עשרה שנים ועדיין לא זכיתי שיהיו לי ילדים”. ר’ שלום הביט בו במבט חודר ולא מיהר להגיב. הצלם המשיך להתחנן: “חמש-עשרה שנים חיינו אינם חיים. הכול נראה לנו שחור! הרופאים אינם נותנים לנו סיכוי לחבוק פרי בטן! אני מבקש את ברכתך, כבוד הרב”. במקום לברך, הישיר אליו הרב מבט ואמר: “תוריד את הצילומים הלא ראויים מחנותך!” הצלם נדהם. מאין יודע ר’ שלום על התמונות התלויות בין כותלי הסטודיו שלו. הרי מעולם לא ביקר שם?!. הוא שאל את המקורבים, האם סיפרו לרב עליו ועל חנותו, והתברר, שאיש לא הכירו. בעיניו הקדושות חש הרב בדבר מה מפריע, הדוחק את הקדושה. “אם תוריד את התמונות הללו מחנותך, הקב”ה יברך אותך בבן זכר”, הבטיח לו ר’ שלום. הצלם חזר אל הסטודיו המום. ומיד החל לתלוש מהקירות את כל התמונות הלא ראויות. הימים נקפו וכעבור מספר חודשים, התבשרו הצלם ואשתו, נושעו גם הם בזרע של קיימא. “הילד שלי הוא הילד של ר’ שלום”, כך התבטא הצלם, “בזכותו הוא נולד”.
אחד מתלמידי הרב חלה במחלה קשה ל”ע, מיד עם היוודעו, פנה לצדיק, בכה והתחנן לפניו, שיברך אותו בבריאות טובה. “יש לי ילדים שעדיין לא השאתי. אנא, כבוד הרב, ברך אותי באריכות ימים!” הרב נותר מהורהר. קשה היה לו לסרב לדברי התלמיד, שדמע מולו. לבסוף נענה ואמר: “כל זמן שאני חי, אתה תחיה”. ואכן, כך היה. הוא חי עוד מספר שנים, וביום פטירת הרב, הסתלק גם הוא לבית עולמו, מספר שעות ספורות אחר רבו…
מתורתו
מדברי הרב בעניין ‘לימוד התורה’ מלמד שתלמיד חכם, המשתמט ללמד לציבור, אין לימודו לשמה.
‘למה תלמיד חכם דומה? לצלוחית של פליטון: מגולה ריחה נודף, מכוסה אין ריחה נודף’.
אפשר שבא לרמוז על חובת התלמיד חכם, ללמד לזולתו, בזמן שאפשר לו, ואז יהיה למודו לנחת רוח לה’ יתברך, וזה כוונת אומרם: ‘מגולה – ריחה נודף’ – היינו: שכשמגלה את ידיעותיו לאחרים, שמלמד אותם, אז יהיה ריחה נודף לנחת רוח לפני ה’ יתברך.
אבל אם בכוחו ללמד לציבור, ובכל זאת הוא משתמט, ולומד רק לעצמו, מכסה את ידיעותיו אז ‘אין ריחה נודף’ – לימודו לא יעלה לנחת רוח לה’ יתברך, כי זה מוכיח שתורתו לא לשמה, כיוון שהוא מביט רק על תועלתו הפרטית. כי אם היה לימודו לשמה, לקיים מצות בוראו ודאי היה מתמסר לציבור, כי תלמוד תורה של רבים עדיף.
[ספר שלמי אהרון, עמ’ כ-כא,]
מדברי הרב בעניין ‘גאולת ישראל’ מלמד בהתפשט מעלת הצדיקים בכל ישראל נושעים לעולם.
‘כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ’.
וצדיק נקרא מי שמתפלל כוותיקין, כמו שכתב הרמב”ן במלחמות ריש מסכת ברכות: ‘ולכשיתקיים מקרא שכתוב: ועמך כולם צדיקים – יהיו כל ישראל כותיקין, ולא יהיו לעולם ניזוקין’. …
ויש להסביר דבריו כך: סמיכות ‘גאולה לתפילה’ היא מעלת הצדיקים, בהתפשטות מעלה זו ב’כל ישראל’ – שיזכו להיות כולם צדיקים, דור שכולו זכאי, מיד יזכו לגאולה, מידה כנגד מידה.
ישראל סומכים גאולה לפני תפילה, תהיה תפילת כל ישראל מקובלת לפני השם יתברך ברצון, והוא יסמוך לתפילתנו הגאולה האחרונה, שישראל יהיו נושעים תשועת עולם.
וזה סיום דברי הרמב”ן: ‘לא יהיו לעולם ניזוקין’. כלפי יחיד נאמר: ‘אינו ניזוק כל היום כולו’, אולם בזכות ‘כל ישראל’ – יהיה שכרם עולמי ונצחי, ולא יבושו עמי לעולם.
[קונטרס ההשכמה, עמ’ ח, ישיבת “אמת ליעקב”, ירושלים, תשמ”ו ]
מדברי הרב בעניין ‘מנהג ישראל’ מזהיר התלמידים שגדלו בישיבות, שלא לנטוש מנהג אבותיהם.
יהודים רבים נעשה להם כהיתר להתחיל תפילת שחרית מ’הודו’. וכל מה שמודפס בסידורי התפלות מפרשת העקידה ועד ‘הודו’, נחשב בעיניהם כטפל, ומצב זה חמור ביותר אצל אחינו האשכנזים שהציבור מתחילים מ’הודו’ ו’ברוך שאמר’. ולכן רבים מהמון העם לא שמו אל ליבם להקדים לומר העקידה וסדר הקרבנות, ומתוך זה כמעט נשכח מהם חלק זה של התפילה. …
הסדר הזה נשמר בהקפדה אצל הספרדים לכל עדותיהם, בכל בתי הכנסת, מתחיל החזן לסדר בקול רם העקידה בלי שום דילוג והשמטה. וכן יהודי תימן שמרו על סדר זה.
אולם בתקופה האחרונה תלמידים שגדלו בישיבות האשכנזים גם הם נכשלו והתחילו לזלזל בשלמות התפילה. ובעוונותינו הרבים יש גם ישיבות מיוחדות, שכל תלמידיהם ספרדים, נהגו להתחיל תפילתם מ’הודו’, והדילוג נעשה להם כהיתר, בחשבם כי … הם רשאים לנטוש מנהג הטוב של אבותיהם, ולפרוש מהציבור הספרדי.
[קונטרס ההתעוררות, עמ’ ג-ד,]
מדברי הרב בעניין ‘אהבת ישראל’ מלמד לא להשתמט מעסק התורה בטענת ‘לא עם הארץ חסיד’.
אלה שבאים לבית הכנסת, ואלה שהם שומרים שבת, ומלבד זה – אין להם עוד עם היהדות. והעיקר חסר, אינם מתעניינים בחובה הקדושה להגות בתורה ולדעת מה יעשה ישראל, מורגש מרחק רב בין העם לתורה. כשפונים למי שהוא להוכיחו על עסק התורה, אז הוא משתמט מזה מפני שהוא לא חסיד או לא אדוק. למידה זו הגענו במשנה כדברי חז”ל: ‘ולא עם הארץ חסיד’ – שסימן מובהק של הריקנות ועם הארצות הוא כשמשתמט בטענת לא חסיד.
דעה זו נשתרשה בלב רבים שעסק התורה וקיום המצוות הם רק מחובתם של של הרבנים ויחידי סגולה, וגם התלמידי חכמים ואנחנו מכללם, לפני יסוד אגודתנו, היינו מצטמצמים בד’ אמות של הלכה. תורתנו היתה גם כן בכלל הגדרה זו של ‘תורה מונחת בקרן זווית’.
בשעה שלא היינו מפיצים את התורה ומוסר היהדות בין הציבור, וגם מצוות התוכחה כמעט שבטלה, חלילה וחס, אם מתוך יאוש ורשלנות אם מתוך שמירה על הכבוד העצמי, שכל אחד בתור יחיד חס על כבודו שלא יחולל, שלא יפגם, מה שאין כן בציבור מאורגן שנתארגנו למטרה הזאת.
[ספר שלמי אהרון עמ’ כ,]
מדברי הרב בעניין ‘מסורת אבות’ מדבר בשבח ההתארגנות הציבורית, שאין בכוח היחידים לתקן.
בראותם את המצב ומוראו, הסתפקו רק בהתמרמרות ובאנחות, בינם לבין עצמם, המתפרצות מתוך ייאוש, בחשבם שאין בכוחם לתקן. אכן באמת אין זה ביכולתם של יחידים ומתוך היאוש הם נסים מן המערכה. ועל זה החופשיים, שלא נפגשים בשום התנגדות, הולכים יום יום ומתחזקים, וכובשים עוד עמדות, ופורשים את רשתם לצוד עוד נפשות.
ועד כאן אצל עדות המזרח לא היתה השפעת דתית ציבורית, ולא נשמעה אף פעם דעת הקהל החרדי הספרדי הקיים. כי לא היה בעדות המזרח ארגון ציבורי דתי.
[ספר שלמי אהרון עמ’ כ,]
