הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • רבי צבי הירש הכהן מרימנוב זצ”ל

רבי צבי הירש הכהן מרימנוב זצ”ל- נולד בדומברובה ליד טארנוב בשנת ה’תקל”ח

התייתם בגיל 10 וגדל אצל בן דודו ר’ דוד מטארנא. דודו, אשר לא היה בעל אמצעים, ביקש את טובתו של הנער ושלח את ר’ צבי ללמוד את אומנות החייטות. בגיל 15 החליט ר’ צבי, כי אינו ממלא את ייעודו והלך לשמש את ר’ מנחם מנדל מרימנוב. בעל ייסורים. למרות שרוב ילדיו נפטרו בחייו שישה עשר ילדים מתוך שמונה עשרה!!! קיבל דין שמים באהבה והיה מזמר ורוקד לפניו יתברך. נודע כפועל ישועות בקרב הארץ ורבים חיפשו את קירבתו. דבקותו והתלהבותו בתפילה הייתה מופלאה. את כל כספי הפדיונות שלקח חילק לעניים. נפטר ב-א’ ר”ח כסליו ה’תר”ז חי כ-69 שנים.

אביו: ר’ יהודה לייב כ”ץ. מרבותיו: ר’ נפתלי מרופשיץ, ר’ מנחם מנדל מרימנוב.

נשותיו: בתו של ר’ חיים גרייצר זווג ראשון בתו של ר’ אלחנן מבילגוריי זווג שני, בתו של ר’ דליו ליב מדוקלא זווג שלישי.

מספריו: רוב תורותיו נכתבו ע”י תלמידיו • מבשר טוב– שני חלקים: תולדות הרב

וחידושי תורתו • בארת מים– טעמי המצוות. ילדיו: לרב נולדו שמונה-עשר בנים ובנות

ומתוכם ששיה עשר נפטרו בחייו ל”ע, למעט: בנו, ר’ יוסף הכהן זי”ע שמאוחר יותר מילא את מקום אביו ובת אחת.

עבודת הצדקה של הצדיק הקדוש, רבי צבי הירש הכהן מרימנוב, מן המפורסמות הייתה. פטרונם של עניים וקשי יום היה, משענתם של אלמנות ויתומים, וישועות רבות ומופלאות היה מבטיח ומקיים, בתמורה לסכום הפדיון, בהם היה נוקב, למען מטרות צדקה וחסד. באחד ממסעותיו, הגיע לעיר סאניק. בעת ההיא, לקה אחד מנכבדי העיר, יהודי עשיר ונשוא-פנים, במחלה קשה ואנושה, בלבו ובריאותיו. גדולי הרופאים הוזעקו אל מיטתו מקצות הארץ, אך מיום ליום הלכה החלטתם והתחזקה, כי אין רפואה למחלה ואפסה כל תקווה. ביום בו הודיעו הרופאים בייאוש מוחלט כי סיימו את מלאכתם ועזבו את העיר, עמד גם הרב לעזוב את סאניק בדרכו ללינסק. הואיל וראו בני משפחת העשיר החולה כי אין תקווה מהרופאים, מיהרו אל מעון הצדיק בטרם עזב את העיר, וחילו את פניו בבכי ובתחנונים כי יואיל לבוא לבקר את החולה בביתו ושם יתפלל למראשותיו לרפואתו – אולי יתעשת הקב”ה לתפילתו. השיב להם הרבי: “אם תבטיחו לי בתמורה לכך, שנים-עשר אדומי-זהב, אמלא את בקשתכם!”.

היה זה סכום גדול באופן מיוחד, אך בני המשפחה נענו והבטיחו לתת כאשר הושת עליהם, רק שאביהם יחזור לאיתנו הראשון. הרב סר אל בית האיש. כבואו, ניסה הצדיק לשוחח עם החולה, אך הלה שכב באפיסת כוחות, כאבן שאין לה הופכין, מבלי יכולת אף להניע את שפתיו. למראה עיניים ניכר היה, כי החולה מצוי ברגעיו האחרונים, וכי שעתו קרבה והולכת. הואיל וראה הרבי את המצב לאשורו, הורה מיד להוציא כל איש מעליו, ורק הוא ומשמשו נותרו לבדם ליד מיטת החולה. הרבי נטל כסא, התיישב למראשותיו של החולה, הורה למשמשו להגיש לו את מקטרתו ולהעלות בה אש, ותוך שהוא עוצם את עיניו ושוקע בדביקות עצומה. עשן סמיך מילא את החדר והיתמר אל עבר התקרה ושב וירד לרצפה. אט-אט לא ניתן היה לראות מאומה מהנעשה בחדר, אך הרבי אינו חדל מעישונו. לאחר שהפך כל הטבק שבמקטרת לאפר ואישו כבתה, הורה למשמשו לשוב ולמלא את המקטרת בשנית. ושוב חזר לעשנה והפעם ביתר שאת. משכילה גם הפעם הזאת, חזר על מעשהו ועישנה בשלישית. ערפל כבד מילא את החדר, עד כי לא ניתן היה לראות איש את רעהו.

תוך כדי מעשה העישון, הגיע הרופא המקומי הקבוע של הקהילה לבדוק את החולה. מאחר שנואשו הרופאים הגדולים ונסעו להם, נותרה האחריות מוטלת על כתפיו והוא היה מופיע מדי זמן מה לבדוק את החולה ולראות האם ניתן להקל על מצבו. משנכנס והבחין בתימרות-העשן הפורצות החוצה מבין חרכי התריס בחדר החולה, נותר כמסומר למקומו ואישוני עיניו ניצתו בזעם אין קץ. בעודו עומד על הסף, פרץ בצעקות נוראות, אשר החרידו את כל יושבי הבית ממקומותיהם. “רצח לעין-השמש מתבצע כאן!” – שאג בקול ניחר- “רוצחים שכמותכם! כלום אינכם יודעים שעשן, בעבור חולה לב וריאה, כמוהו כסם-המוות?! הרגתם את החולה! רצחתם אותו בידיים! אני אדאג שכולכם תיכנסו לבית-הסוהר”. וסב על עקבותיו בזעף, הטיח את הדלת בעוז מאחוריו, וכשכולו קצף וחרון הסתלק

כלעומת שבא. הצעקות, וחבטת הדלת, נשמעו היטב גם בחדר החולה פנימה, אך הרבי לא נע ולא זע, והמשיך בעבודת-קודשו הטמונה בעישון המקטרת. רק משסיים לעשן את המקטרת בשלישית, קם, פתח את התריסים ואת החלונות לרווחה, והחל מניף את ידיו כדי להעביר את העשן החוצה.

לאחר דקות ארוכות שוב ניתן היה לראות את תכולת החדר. ואז שב הצדיק להגיף את החלונות, התקרב אל מיטת החולה, הישיר מבטו אל מול פניו, ושאל: “הינך מכיר אותי?”- “הן!” – נשמע קולו של החולה, חלוש קמעה, “אתה הוא הרבי מרימנוב!”.

הרבי פתח את דלת החדר, הזמין את בני המשפחה להיכנס פנימה, ונתן להם להיווכח בעצמם בשינוי לטובה שהתחולל במצבו של החולה. בני הבית, לא ידעו את נפשם מרוב התרגשות וגיל. הם שוחחו עם החולה שוב ושוב, ונוכחו לראות, כי האיש חזר לאיתנו. מיד מיהרו לשקול לידי הרבי מטבע “נוביל” – ארבעה אדומים זהב משקלה – והבטיחו, כי בעת שובו של הרבי בחזרה מלינסק, יפרעו את יתרת

התחייבותם ואף יערכו סעודת-הודיה בפני כל אנשי העיר. ואכן, כשוב הרבי לאחר השבת, מלינסק לסאניק, קידמו בני העיר את פניו בתופים ובמחולות, כשהעשיר החולה שהחלים רץ בראשם כנער צעיר לקראת המרכבה. בו-ביום, ערכו העשיר ובני-ביתו סעודה גדולה כאשר הבטיחו. הרבי הסב בראש בני הקהילה, אשר נתקבצו ובאו להודות, להלל ולשבח לבורא עולם על הנסים ועל הנפלאות אשר מחולל הוא על-ידי עבדיו הצדיקים. בתום הסעודה, פרע העשיר את שמונת אדומי הזהב

הנוספים שהתחייבו בני משפחתו לתת לצדקה, והרבי נפרד ונסע לשלום לדרכו.

כשהיה רבי צבי הִירש משרתו של רבי מנדל מרימַנוֹב, היה נוהג להכין לפני תפילת שחרית דבר מאכל בעבור רבו. חלוש לב היה ר’ מנדל, וצריך היה שיאכל מיד לאחר תפילתו. בוקר אחד הגיע ר’ מנדל אל בית המדרש להתפלל, ור’ הירש פנה להכין את המאכל בעבור רבו. והנה, המפתח של הארון שבו היו המאכלים אבד לו. חיפש ר’ הירש את המפתח בכיסיו היטב, ולא מצא את המפתח. בינתיים החלה תפילת השחרית, וכבר הגיעו הציבור ל”פסוקי דזמרה”. החליט ר’ הירש להיכנס ולהצטרף אל התפילה, כי לא ידע מה יוכל עוד לעשות, וחבל להפסיד תפילה בזמנה ללא סיבה. כדרכו, התחיל ר’ הירש להתפלל בהתלהבות ובכוונה גדולה, עד ששכח את ענייני העולם הזה והיה שרוי בעולמות העליונים. עד שהאריך ר’ הירש בתפילתו כבר גמר הציבור להתפלל, והגבאי בא אליו לבקש את המפתח, כדי להוציא מן הארון את המאכל בעבור רבי מנדל. מרוב דבקותו שכח ר’ הירש מאבדנו של המפתח, ומיד הכניס את ידו אל הכיס, הוציא ממנו את המפתח ומסרו לידו של הגבאי. רק לאחר שסיים את תפילתו נזכר – הלוא חיפש היטב את המפתח בכיסיו לפני התפילה ולא מצאו, והנה הופיע המפתח בכיסו! נבהל ר’ הירש מן הנס שאירע לו. אחר כך נודע כי המפתח נתון היה בידיו של איש אחר.

בצעירותו, למד ר’ הירש מרימנוב את מלאכת החייטות אצל חייט אחד. יחד עמו למד גם נער נוסף את המלאכה. ברבות הימים נעשה אותו הנער חייט, ואילו ר’ הירש הפך לרבי ששמו נודע בעולם. כששמע החייט על כך, נסע אליו ואמר: “ודאי זוכר כבוד הרבי כי יחד למדנו חייטות, וכי אפילו ישנו במיטה אחת”. ענה לו ר’ הירש: “אמנם כן. זוכר אני היטב כי ישנו במיטה אחד, אבל אני ישנתי על צד ימין ואתה על צד שמאל”

בתו של רבי צבי-הירש מרימַנוֹב התארסה לנכדו של רבי ישראל מרוז’ין. בשעה שנערך אירוע שידוך לאחד מצאצאיו נוהג היה ר’ ישראל להזכיר את אבותיו הקדושים ואת ייחוסו הנכבד. גם באירוע אירוסין זה מנה ר’ ישראל את ייחוס אבותיו: “ובכן, אבי הוא רבי שלום-שכנא מִפְּרוֹהוֹבִיטְש, סבי הוא רבי אברהם ‘המלאך’, אבי-סבי הוא המגיד ממֶזריטש, אבי-סבתי הוא רבי נחום מטשֶרנוֹבּיל,” וכך המשיך ומנה את שמות אבותיו הגדולים. כשסיים אמר: “ועכשיו, ספר אתה על ייחוס אבותיך.” ענה לו ר’ צבי-הירש: “אפרט גם אני את ייחוס אבותיי. אבי היה חייט פשוט, והוא לימדני דבר אחד  בגדים ישנים צריך לתקן, ובגדים חדשים יש להיזהר בהם, שלא יתקלקלו.” כששמע זאת הרבי מרוז’ין אמר: “גֶּענוּג, גֶּענוּג,” כלומר: מספיק, הרי זה די והותר בשביל השידוך שעשינו כאן.