חג החגים י”ט-כ’ כסלו ראש השנה לחסידות
“כשם שבראש-השנה ניתנת החיות לכל השנה, כך בי”ט בכסלו נפתחים במרום אוצרות השפע והברכה של פנימיות התורה, וכל אחד ואחד מישראל יכול לשאוב כוחות חדשים ללימוד החסידות ולהליכה בדרכיה”.
באחת מאיגרותיו של כ”ק אדמו”ר הרש”ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש, הוא מכנה את י”ט בכסלו ‘ראש-השנה לחסידות’. שכן, כשם שבראש-השנה ניתנת החיות לכל השנה, כך בי”ט בכסלו נפתחים במרום אוצרות השפע והברכה של פנימיות התורה, וכל אחד ואחד מישראל יכול לשאוב כוחות חדשים ללימוד החסידות ולהליכה בדרכיה.
חג הגאולה מזכיר לנו, כי החסידות היא התגלות של חלק נשגב בתורה, כהכנה לביאת משיח-צדקנו. כשם שבאה שעה שבה נתגלו המשנה והגמרא וספרי הראשונים וקבלת האר”י ז”ל – כך הגיע זמן, שבו החל להתנוצץ אורו של משיח, ובו ניתנה לנו האפשרות לטעום ממכמניה של פנימיות התורה, שתתגלה במלואה בתורתו של משיח.
החסידות נועדה לכל יהודי ויהודי, לפשוטי-עם ולגאוני-עולם, לתלמידי-חכמים ולאנשי-עמל. היא מחיה את הנשמה; מרווה את הדעת בהבנה מעמיקה בגדולת הבורא, ובעומק משמעותן של התורה ומצוותיה; מפיחה שמחה והתלהבות בעבודת הבורא; היא החיות הפנימית בחיי היהדות.
החיצים העיקריים כוונו לעבר רבי שניאור-זלמן, שהיה מנהיג כללי של החסידות בליטא וברוסיה, והיה נערץ על המוני בני-תורה.
מרכבה שחורה, מטילת-אימה, כזאת שנועדה להובלת מורדים במלכות, עשתה את דרכה בחשכת הליל ברחובותיה של העיירה ליאוזנה (שברוסיה הלבנה). במקביל נעה פלוגת שוטרים מזויינים, בראשות קצין בכיר, אל אחד מבתי העיירה. חיש-מהר הקיפו השוטרים את הבית. הקצין הבכיר הודיע לרבי שניאור-זלמן מלאדי – בעל ה’תניא’ וה’שולחן-ערוך’, מייסד חסידות חב”ד ומנהיג כללי של החסידות ברוסיה ובליטא – כי הוא עצור בפקודת הצאר הרוסי. הרבי נצטווה להיכנס אל המרכבה ותחת משמר כבד חלפה המרכבה בשנית ברחובות העיירה ויצאה לעבר עיר-הבירה, פטרבורג.
כך החל מאסרו המפורסם של רבי שניאור-זלמן מלאדי. זה קרה בליל אסרו-חג של שמחת-תורה בשנת תקנ”ט (1798). השיטה שבה התבצע המאסר, ובייחוד בואה של המרכבה השחורה, לא הותירו ספיקות בדבר חומרת הסכנה שבה היה הרבי שרוי.
מחלוקת והלשנה
אלה היו ימי הדור השלישי של החסידות. באותה תקופה כבר הייתה התנועה החסידית מבוססת למדי. מרכזי חסידות פרחו ופעלו כמעט בכל עיר ועיירה. ערים ואף מחוזות שלמים נסחפו לגמרי אל תוך ההוויה החסידית. רוח חדשה של שמחה וחיות בעבודת-ה’ החלה לפעם בשכבות רחבות של העם היהודי במזרח אירופה.
הצלחתה זו של החסידות גרמה להתלהטות מחודשת של המחלוקת שפרצה בשחר ימיה של התנועה החסידית. הולכי-רכיל ומחרחרי-ריב הוציאו את דיבת החסידים רעה, והעלילו עליהם עלילות שקר, כאילו סטו מדרכי התורה.
החיצים העיקריים כוונו לעבר רבי שניאור-זלמן, שהיה מנהיג כללי של החסידות בליטא וברוסיה, ובזכות גדולתו הענקית הן בנגלה והן בנסתר היה נערץ אף על בני-תורה בליטא, שנהרו אחריו בהמוניהם.
בראותם שבדרכים רגילות לא יצליחו לבלום את התנועה המתרחבת, החליטו קיצונים במחנה ה’מתנגדים’ לנקוט בצעד נפשע של הלשנה לשלטונות. הם ניצלו את העובדה שהרבי היה מקבץ כספים לשם החזקת היישוב היהודי בארץ-ישראל, והלשינו עליו כי הוא שולח את הכסף לשלטון הטורקי (שנלחם באותם ימים ברוסיה). לזה נוספו עוד הלשנות, שעסקו גם בצד האידיאולוגי של השיטה החסידית. כוונתם של המלשינים הייתה לחסל חס-ושלום את הרבי, ובכך להניף את הכורת על תנועת החסידות כולה.
הלשנה ותוצאותיה
המאסר בא בעקבות הלשנה, חתומה על-ידי הירש בן-דוד. הכותב מאשים את הרבי בגיבוש חבורות של “צעירים יהודים פורקי-עול”, ובסיוע למהפכה הצרפתית. עטו מחלק לחסידים תארי-גנאי ביד נדיבה: גנבים, לוקחי שוחד, מנהלים חיי תענוגות, ועוד. על מידת דתיותו של המלשין תעיד העובדה, שאחד ממכתביו נכתב ב-10 במאי 1798, שחל אז בחג-השבועות או בליל יומו השני של החג! (כתב-ההלשנה שגרם למאסר השני נכתב על-ידי אביגדור בן-חיים מפינסק, אף הוא אישיות מפוקפקת).
מכל גיבוב העלילות, הטריד את הצאר הרוסי עניין אחד: החשד לתמיכה בצרפתים. הצאר כתב על התיק: “אם יתברר ששיתפו איזו פעולה בהתקוממות כלשהי, אזיי מאלה לשלוח אלי מיד”.
להסביר חסידות לחוקרים מגושמים
הרבי נלקח לעיר-הבירה פטרבורג ונכלא בבית-הסוהר מטיל-האימה “מבצר פטרופבלובסק”. הוא נחקר ארוכות על כל הטענות וההלשנות שטפלו עליו. לאחר מכן סיפר, כי הדבר הקשה ביותר היו השאלות על מהותה של החסידות, שאילצוהו לתרגם את המושגים המופשטים והעמוקים של תורת החסידות לביטויים ולמושגים חומריים, כדי שמוחם המגושם של החוקרים יבין זאת.
במהלך החקירה הצליח הרבי להרשים את חוקריו בגדולתו ובטוהר-לבבו. חיש-מהר נפוצה בחוגי השלטון השמועה, כי רבי שניאור זלמן הוא איש פלאי וחכם עצום, שיד לו בכל החכמות. בעקבות השמועה באו לכלאו אישי-ממשלה בכירים לשוחח עמו והתפעלו עמוקות מדבריו ומאישיותו. לאחר שכל ההלשנות נחקרו ונמצאו כוזבות, שוחרר.
הרבי ישב במאסר חמישים ושלושה ימים, בדיוק כמניין נ”ג הפרקים של ספר ה’תניא’ שחיבר. ביום י”ט בכסלו בשעת המנחה שוחרר מבית-הכלא, אך בטעות הוכנס לביתו של ‘מתנגד’ שבמשך שלוש שעות עינהו בדבריו, עד שהחסידים מצאוהו שם בליל כ’ כסלו.
אולם מיד עם צאתו לחירות כתב הרבי איגרת הנפתחת במילים “קטונתי מכל החסדים”, ובה הוא מזהיר את חסידיו שלא להפוך את השחרור לחגיגת ניצחון על ה’מתנגדים’, אלא להפך, “להשפיל רוחם וליבם”, מתוך תקווה ש”אולי ייתן ה’ בלב אחיהם כמים הפנים לפנים”.
שני הימים הללו, י”ט-כ’ בכסלו, נקבעו לימי חג-הגאולה לדורי-דורות. חג זה נחוג מדי שנה בשמחה רבה ובהתוועדויות חסידים, מתוך קבלת החלטות טובות לתחזקות בלימוד החסידות ולהליכה בדרכיה.
מועד תמידי
מסופר, שלאחר שחרורו של בעל התניא היו חסידים שביקשו לכתוב ‘מגילת י”ט כסלו’, ושאלו על כך את פי הרבי. בעל התניא לא הרשה לעשות את הדבר ואמר: “זה היום יוקבע למועד תמידי בישראל, אשר בו יתגדל ויתקדש שמיה רבה ויתעוררו אלפי לבבות בישראל בתשובה ועבודה שבלב, כי המעשה (סיפור המעשה) חקוקה בלב ישראל דלעילא וכתובה בלב ישראל דלתתא”.
כלומר, סיפור הגאולה אינו צריך להיות כתוב, מכיוון שהוא דבר חי ונצחי. הרבי ניבא אז, כי יום זה ייקבע “למועד תמידי בישראל”. ואכן, מאות ואלפי ההתוועדויות של חג-הגאולה שמתקיימות ביום זה בכל מרחבי תבל מדי שנה בשנה – הן עדות חיה להתגשמות דבריו הקדושים.
על-כן נתברך כולנו, כמנהג חסידים: “חג שמח! לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תיכתבו ותחתמו”!
ביום ג’, י”ט כסלו, יצא לאור משפט כ”ק אדמו”ר הזקן, כי חף הוא מכל פשע והשתחרר ממאסרו בפטרבורג לפנות ערב. יום זה נקבע לדורות כחג הגאולה וכ’ראש השנה לחסידות’, ועושים ליום י”ט כסלו ליום טוב ומשתה ושמחה. 53 ימים ישב אדמו”ר הזקן בבית הסוהר “פטרופבלסקי”.
כ”ק אדמו”ר הזקן כותב:
“ברם כגון דא צריך להודיע, כי יום אשר עשה ה’ לנו יום י”ט כסלו, יום ג’ שהוכפל בו כי טוב, יום הילולא רבא של רבינו הקדוש נ”ע, וכשקריתי בספר תהילים בפסוק פדה בשלום נפשי, קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום מה’ שלום”.
(אג”ק אדמו”ר הזקן ע’ צח).
“לבלתי רום לבבם מאחיהם”
רבנו הזקן אמר: “מי שישמח בשמחתי (=שמחת גאולת י”ט כסלו) – אוציאנו מן המצר אל המרחב”. נוסח שני: “מן הגשם אל הרוח”. נוסח שלישי: “מן הגיהינום” (ספר השיחות תרצ”ו עמ’ 315). יש גרסה אחרת, שלפיה אמר רבנו הזקן: “מי שישתתף וייקח חלק בשמחתי – יזכה לראות נחת מיוצאי חלציו”.
שחרורו של הרבי ממאסרו הביא גל אדיר של שמחה בקרב החסידים. רבנו הזקן חשש שמא תסטה השמחה לאפיקים לא-חיוביים, וכתב איגרת הנקראת ‘קטונתי’, על-שם פתיחתה בפסוק שאמר יעקב אבינו “קטונתי מכל החסדים ומכל האמת”. באיגרת זו כותב הרבי: “באתי מן המודיעים מודעה רבה לכללות אנ”ש, על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה’ לעשות עמנו, לאחוז במידותיו של יעקב… לבלתי רום לבבם מאחיהם כו’ ולא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם חס ושלום, הס מלהזכיר באזהרה נוראה, רק להשפיל רוחם וליבם במידת אמת ליעקב מפני כל אדם בנמיכות רוח, ומענה רך משיב חמה ורוח נכאה כו’. וכולי האי ואולי ייתן ה’ בלב אחיהם כמים הפנים” (תניא, איגרת הקודש, סימן ב).
אולם השמחה מילאה את הלבבות, וגרמה לחסידים להיות בהתפעלות עצומה מגודל החסד שהראה להם הקב”ה. היו חסידים שנהגו להתפלל מתוך צעקות נוראות, עד שלא היו יכולים להתפלל בבית-הכנסת, והיו יוצאים אל מחוץ לעיר ומתפללים שם. כעבור שנה, בי”ט בכסלו תק”ס, אמר רבנו הזקן מאמר חסידות, ובו רומם את עבודת המוח והשפיל וביטל את ההתפעלות של עבודת הלב כשהיא לעצמה. זו הייתה הוראת-שעה, כדי להוריד את החסידים ממרומי ההתפעלות לעבודת ה’ מסודרת ויציבה (לקוטי דיבורים כרך א, עמ’ כא. רשימות חוברת קסב עמ’ 16).
מוסיפים בקודש
כמאה שנה אחר-כך, בשנת תרס”ב, שיגר כ”ק אדמו”ר הרש”ב איגרת לקראת חג הגאולה י”ט בכסלו, ובה כתב על החג: “החג אשר פדה בשלום נפשנו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו. היום הזה הוא ראש-השנה לדא”ח (=דברי אלוקים חיים), אשר הנחילנו אבותינו הקדושים… והיא-היא תורת הבעל-שם-טוב” (לקוטי דיבורים חלק ד, עמ’ 1518).
כשהגיעה האיגרת לווילנה, התאספו חסידי העיר להתוועדות גדולה בבית-הכנסת אפאטוב. בעיר התגורר רב, שנהג להקל בכמה ענייני הלכה, והוא לעג לחסידים לפני הגאון רבי חיים-עוזר גרודוזנסקי, באמרו: “במשנה נזכרו ארבעה ראשי-שנה, ואילו החסידים הוסיפו ראש-שנה חמישי”. השיבו הגאון בשנינות: “אצלם מתווסף ואצלנו פוחת” (רמז לקולות של אותו רב בענייני הלכה).
בספר “שאלות ותשובות מן השמים” מאחד מבעלי התוס’ (ר’ יעקב מקורביל), נפטר בסוף אלף החמישי, באחד מהשאלות ותשובות (תשובה ה’) הוא כותב: שאת השאלה הוא שאל “ליל ג’ י”ט לחודש כסלו” ולאחר מכן הוא מסיים שיום זה “הוא יום בשורה”.
(הובא ונתבאר בשיחות קודש תשל”ט ח”א ע’ 683)
בהתוועדות הראשונה של י”ט כסלו התוועדו חסידים במנין רבנו הזקן, והיתה השמחה גדולה מאד.
פתאום, נכנס כ”ק אדמו”ר הצמח צדק (שהיה אז בגיל אחת-עשרה), דפק על העמוד והכריז: “אום אתה הראת”, באמרו: הרי שמחת תורה היום!
ויחלק פסוקי “אתה הראת”, וכשגמרו אמירת הפסוקים לקח את ספר ה”תניא” והכריז בנוסח של שמחת תורה, מכבדים את פלוני בן פלוני בספר תורה של ההקפה הראשונה וכך הלאה, ושמחנו ורקדנו עד שעה מאוחרת בלילה.
כשסיפרו זאת לרבנו הזקן נהנה מאד ויקרא את נכדו כ”ק אדמו”ר הצמח צדק, הניח ידי קדשו על ראשו ויברכהו שהוא יגלה את התורה שבעל פה בתורה שבכתב של תורת חסידות חב”ד.
(אג”ק אדמו”ר מוהריי”צ ח”ד ע’ רסו)
בסוף חודש חשון תרפ”א נחלה ל”ע ול”ע כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ במחלת הסיפנאי טיף, ואחרי כן אשתו ושלשת בנותיו יחיו, והרבה מתלמידי הישיבה, ומצב בריאות כולם היתה חלוש ביותר, עד כי הרופאים המומחים אמרו כי אפס כו’ ח”ו וח”ו,
וזכות כ”ק אבות העולם התעורר וישלח עזרתו מקדש,
ובי”ט כסלו התחילה ההטבה עד שת”ל עליון בעד חסדו הטוב, שבו לאיתנם,
ולכ”ק אדמו”ר מוהריי”צ עשו נתוח ברגלו הימנית וכעבור חודש ימים הוטב ת”ל.
(אג”ק אדמו”ר מוהריי”צ ח”א ע’ קכב ובהערה)
תורת החסידות לא נועדה לחסידים בלבד. האור הגדול הזה נועד לכל עם-ישראל, ועל-כן י”ט בכסלו הוא חגו של כל יהודי.
מי זוכר היום שלפני מאתיים שנה ניטש מאבק עז וסוער על היחס לתנועת החסידות? מי יכול להעלות על הדעת, שדמויות נערצות כמו הבעל-שם-טוב, המגיד ממזריטש, בעל התניא, רבי לוי-יצחק מברדיצ’ב, היו נתונות להתקפות עזות? מי מסוגל להבין שאבני-יסוד בעולמה של היהדות, כמו התקשרות לצדיק, תפילה בהתלהבות, שירה ושמחה, קירוב יהודים פשוטים – היו שנויות במחלוקת?
איננו יכולים להבין זאת, והדברים נראים לנו זרים ורחוקים, מסיבה אחת ויחידה – כי החסידות ניצחה ונהפכה לנחלת הכלל. לא זו בלבד שהוכרה זכותה להתקיים ולפעול, אלא שנכדיהם של מתנגדיה אימצו בחום רבים מרעיונותיה ומדרכיה. אין רב ודרשן שאינו משתמש בפניני המחשבה והסיפור של החסידות. אין שולחן שבת שאין שרים בו מניגוניה של החסידות. אין בית-מדרש שספרי גדולי החסידות אינם תופסים מקום של כבוד בארון הספרים שלו.
להמשיך, לא להפסיק
אם כולנו נהנים כל-כך מאורה ומרעיונותיה של החסידות, עלינו להעריך ולייקר את היום הגדול, חג-הגאולה י”ט בכסלו. זה יום מרכזי בניצחונה של החסידות, והוא נתן לה למעשה את האור הירוק לפרוץ ולחדור לכל פינה בהוויה היהודית.
רבנו הזקן, רבי שניאור-זלמן, בעל התניא והשולחן-ערוך, לא ראה במאסרו צרה אישית או תנועתית, וכמו-כן גאולתו לא נתפסה אצלו כגאולה פרטית. לאחר ששוחרר ממאסרו סיפר, שבהיותו בכלא נתגלו אליו רבו המגיד ממזריטש והבעש”ט. הוא שאל אותם מדוע נתחייב בעונש המאסר ומה רוצים ממנו. ענו לו מייסדי החסידות, שהתעורר עליו קטרוג חמור למעלה, על שהוא מפיץ ומגלה את מעיינותיה הכמוסים של החסידות. שאל אותם הרבי אם עליו לחדול מהפצת החסידות. השיבו לו: מכיוון שהתחלת, אל תפסיק, ואדרבה, הפץ עוד.
ואכן, קל לראות את ההבדל בין התקופה ש’לפני פטרבורג’ לתקופה ש’לאחר פטרבורג’. מאמרי החסידות של בעל התניא השתנו שינוי מהותי בין שתי התקופות: קודם המאסר היו מאמריו קצרים ומתומצתים, אולם אחרי השחרור החל לומר מאמרים ארוכים ומוסברים, ובכך איפשר לחוגים רחבים יותר להבין את דברי החסידות.
כך קרה, שדווקא המאסר, שביקש להכרית את החסידות, נהפך לנקודת-מפנה חיובית ולמנוף בהפצת החסידות. דווקא לאחר המאסר זכתה החסידות בכלל להתעצמות אדירה, ומכאן החלה השפעתה להגיע לכל חוגי העם היהודי.
צימאון ל’פנימיות’
חג-הגאולה י”ט בכסלו הוא חג הניצחון במאבק איתנים שהתחולל בעולמות עליונים, בשאלה אם מותר וראוי להפיץ את האור המופלא של החסידות. שחרורו של הרבי מבטא את ניצחונה של דרכו, ומכאן ואילך קיבלה דרכו זו אישור משמים להוסיף ולהתפתח.
בעל התניא אמר פעמים רבות, שלא בא לייסד תנועה או ‘מפלגה’, אלא לגלות גילוי אור לכל עם-ישראל. תורת החסידות בכלל ותורת חסידות חב”ד בפרט לא נועדו לחסידים בלבד. האור הגדול הזה נועד לכל עם-ישראל, והוא אכן מגיע לכל שכבות העם ומרווה נפשות צמאות.
ספר התניא, המכונה ‘תורה שבכתב’ של החסידות, נלמד היום בכל הישיבות ובכל בתי-המדרש. מאמרי החסידות המבארים את רעיונותיו של התניא נחטפים בשקיקה בידי המוני יהודים, מכל החוגים והשכבות. הצימאון הגדול ל’פנימיות’ מוצא רוויה באור החסידות.
על-כן זה החג של כולנו. הבה נשמח, נודה לה’ על חסדיו, ונקבל החלטות טובות ללמוד את תודת החסידות וללכת בדרכיה.
