חז”ל מלמדים אותנו במשניות במסכת פאה, כי אסור לאדם לעשות את עצמו כאילו הוא חולה ח”ו. “וכל מי שאינו לא חיגר, ולא סומא, ולא פיסח ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם”.
שואל הרה”ק רבי שמחה בונים מפשיסחה זיע”א, אם כך, יבוא בן אדם שאינו צדיק ואינו במדרגה של רבי, יעשה את עצמו כרבי – וכך ייענש ולא ימות מן העולם לפני שאכן יהיה רבי…
השיב במשל: מעשה בעשיר שחמד לצון, ושלח את עבדיו לקחת איזה עני שיכור ששכב מעולף בצידי הדרך מרוב שתייה, ולהביא אותו לאחת האחוזות שלו, שהיו ריקות באותה שעה. כשהוא מעולף, קילחו אותו, והשכיבו אותו לישון על מיטה נוחה כשהוא לבוש בבגדי כמורה.
העשיר הורה להעמיד משרתים שיהיו ליד מיטתו, ומיד כאשר יתעורר, להציע לו כוס קפה – תוך כדי שפונים אליו בתואר “אדוני הכומר”.
התעורר השיכור העני, וכאשר החל להתפקח לא הבין כיצד הוא נקלע לסיטואציה. הוא הרי עני המתגולל שיכור באשפתות, ומה פתאום הפך לכומר נערץ, שכולם מעריכים אותו ומכבדים אותו, ויש לו אחוזה נאה ומשרתים העושים כרצונו.
התלבט הכומר: האם הוא אכן כומר – וכל הזיכרון שיש לו כי הוא עני ושיכור אינו אלא חלום, או שמא או אכן עני ושיכור – וכל מעשה כמורתו וגדולתו אינו אלא חלום. התלבט והתלבט, עד שמצא פתרון מבריק. הוא יפתח את אחד מספרי הכמורה, ינסה לעיין בהם, ויראה אם הוא מבין את הכתוב – והוא אכן כומר, או שהוא אינו מבין – והוא אכן שיכור עני.
פתח את הספר, החל לעיין, אך לא הבין מאומה. כתרנגול ב’בני אדם’ לפני כפרות.
עם זאת, הוא לא הסכים לוותר על חיי הנוחות ועל המשרתים המכנים אותו כומר ודואגים לכל אשר לו, לכן שכנע את עצמו כי הוא אכן כומר. “ומה בכך שאיני מבין כלום בספרי הכמורה”, אמר לעצמו בליבו. “בטח כל הכמרים לא מבינים כלום ורק עושים את עצמם…”.
בכך הסביר הרה”ק מפשסיחה, כי גם אלו העושים את עצמם כצדיקים, כאשר הם לומדים את התורה הקדושה, את רזי התורה, והם אינם מבינים מאומה – הם לא מפסיקים את המשחק, אלא משכנעים את עצמם כי כל הצדיקים לא מבינים, ולכן הם יכולים למות מהעולם בלי להפוך לצדיקים…
הבעיה היא, שאצלנו, המצב הפוך בדרך כלל. מעשייה חסידית מוכרת, המסופרת בגירסאות שונות על צדיקים שונים, מתארת את אותו חסיד שהיה נוסע ליריד בבגדי הגויים הפולנים, וכאשר היה מגיע לרבו, בימים טובים ובעיתים מזומנים, היה מתלבש כחסיד.
פעם אחת הגיע אל רבו לבוש כפי שהיה מתלבש בנסיעה אל היריד. לתמיהת הרבי, הסביר כי החליט להפסיק לעשות שקר בנפשו, וכי לא ייתכן שבחלק מן הימים יילך לבוש כמו הגויים, ואילו כאשר הוא מגיע אל הרבי הוא פושט את טלפיו ואומר “כשר אני”.
השיב לו הרבי: “ידעתי כי אתה הולך לפעמים כגוי לפעמים כחסיד, אך עד כה חשבתי כי כאן אתה לבוש כפי שאתה באמת, יהודי חסידי ירא שמיים – ואילו ביריד אתה מתחפש לצורכי פרנסה. כעת גילית את דעתך, היכן אתה באמת והיכן אתה מתחפש”.
לעיתים רבות אנו מרגישים קצת כאילו אנחנו חיים בתחפושת מסויימת. נתקלים כל העת בקונפליקט שלא נותן לנו מנוח.
אנו יכולים לפתוח את השנה באווירת הימים הנוראים, המלכת הקב”ה, תקיעת שופר, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, חג הסוכות ושמחת תורה – ואז פתאום לשקוע לשגרה היבשה, לפשוט את הבגדים הנעלים ולשוב לבגדי היריד.
זה יכול להיות מידי יום. אנו קמים לבוקר חדש, אחרי מקווה ולימוד אנו מתפללים – כפי שתפילה של יהודי אמורה להיראות, ואז נוחתים חזרה לשטח, יוצאים לעבוד ולפרנס את המשפחה.
היכן אנו נמצאים באמת?
***
בשבוע החולף ובפרשת השבוע, אנו קוראים הרבה בתורה על חלומות. מתחילים עם חלומותיו של יוסף הצדיק, עוברים לחלומות של שר המשקים ושר האופים, והשבוע, בפרשת מקץ, אנו פותחים עם חלומותיו של פרעה.
מהו בעצם החלום?
לכל אדם יש כח המדמה, כח של דימיון. בלעדיו, הוא לא יכול להצליח. בלי הצבת יעדים שנראים כרחוקים מאיתנו, בלי כח של שאיפה להתקדם הלאה, לא נוכל להגיע לשום מקום. ברוחניות ובגשמיות.
מצד שני, יש לנו את כח השכל, שמגביל את הכח המדמה שלנו, ולא מאפשר לנו לדמיין דברים שלא יכולים להתרחש במציאות. לדוגמה: פיל שעובר בחור של מחט.
מתי אנו יכולים לשלב בין דברים לא הגיוניים? כאשר אנחנו חולמים בשעת השינה. אז, כח השכל מסתלק מאיתנו, החיות של הגוף שלנו הופכת למינימאלית, וזה הזמן של הכח המדמה לשלוט באדם, ולהציג בפניו דברים לא הגיוניים בעליל. חיבורים של הפכים מוחלטים.
אומר האדמו”ר הזקן, בעל התניא והשו”ע בספרו תורה אור, כי כעת, בזמן הגלות, אנו נמצאים בתוך חלום, ככתוב בתהילים “בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים”, והוא מפרש זאת, כי אז נביט אחורנית ונבין כי היינו, בעבר, בגלות, כחולמים.
כך, יכול אדם להתפלל בכוונה ואז לצאת ולעסוק בעבודתו, ולא לראות בכך כל סתירה בין העובדה שבתפילה הוא מכוון בדברים נעלים, מעורר בליבו את אהבת ה’ ויראתו ומפנים כי הוא יחיד בעולמו, ואז יוצא לעבוד, ולדאוג שיהיה לו כסף לצרכי הגוף, כי הוא אוהב את גופו ומשפחתו.
ממשיך האדמוה”ז, ואומר לנו כי אנחנו לא צריכים בשל כך להתייאש ולחשוב כי אנחנו בתחפושת כאשר אנחנו מתפללים ואילו אנו מגלים את האמת כאשר אנחנו יוצאים לעבוד – שכן הוא מסביר שם באריכות, ולא ניכנס לכל ההסבר בשורות הקצרות שלפנינו, כי אדרבה. זוהי עבודתנו בתקופת הגלות, ומקור החלום, נעלה יותר, ודווקא לכן אנו צריכים להיות עסוקים בעבודת ה’ דווקא בזמן הגלות, שזה הזמן שלנו לחטוף תורה ומעשים טובים, לפני זמן הגאולה.
***
כיצד צריך לעבוד את ה’ למרות שאנחנו חיים בתקופה של חלום, נלמד מתוך החלומות של יוסף הצדיק – ולהבדיל, חלומותיו של פרעה.
הבדל ראשון בין החלומות: אצל יוסף הצדיק, יש עבודה. “והנה אנחנו מאלמים אלומים”. אצל פרעה הרשע, הפרות והשיבולים עולות מאליהן מן היאור, ללא שום צורך בעבודה מצד האדם.
הבדל שני: יוסף הצדיק חולם תחילה על דומם, שיבולים שהופכות לאלומות, ובחלום השני הוא עולה לירח וכוכבים. פרעה הרשע יורד דרגה מהחלום הראשון, על פרות, חי, לחלום על שיבולים, צומח.
מסביר הרבי מליובאוויטש: בעבודת ה’, יש צורך בעבודת האדם, ועל ידי כך להתעלות דרגה אחר דרגה. בלי עמל ויגיעה, מדובר בסיטרא אחרא, שאין לו קיום. הוא פוחת והולך ולא מוסיף והולך.
נלמד מכך, כי גם כאשר אנו לא תמיד רואים את ההשפעה של המעשים טובים, התפילה, התורה והמצוות שלנו, נדע כי תמיד הם משאירים רושם. עלינו רק להבין כי העבודה שלנו בזמן הזה כוללת הפכים גמורים, תקופת החלום של הגלות, וכי התחפושת שלנו אינה בזמן התפילה, אלא בזמן ההתעסקות בענייני העולם הגשמי – ובסופו של דבר, בעבודת ה’, נוסיף והלך מדרגה לדרגה.
השיעור השבוע מוקדש לע”נ זקנתי, מרת מנוחה פייגל זייבלד ע”ה, בת הרב החסיד משה ברים זצ”ל. נלב”ע כ”ב כסלו תשפ”ג.
