השיעור השבועי: פרשת שמות • הרב נתנאל אביסרור

השבת שבת מברכים חודש שבט וכק מרן הרבי הרייץ מליובאוויטש זיעא תיקן לקרוא את כל ספר התהילים כל שבת מברכים שזה עניין גדול מאוד ומשפיע ומברך את כל החודש כולו בברכה והצלחה ומזל טוב עליו ועל כל יוצאי חלציו כי מהשבת מתברך כל השבוע ומשבת מברכים כל החודש כולו

פרשת שמות ספר חדש הרמב”ן מכנה אותו ספר הגלות והגאולה ונמצאים בתוך ימי השובבים שהתיקון הגדול ביותר עכשיו זה להוסיף בתורה ובמצוות בקדושה ובטהרה וזה המגן האמיתי ועיר המקלט מכל אויבנו ומבקשי רעתינו ימ”ש

בנוסף ששמות זה ראשי תיבות של שניים מקרא ואחד תרגום שדווקא עכשיו צריך חיזוק בנושא הזה שלא יהיה קרירות אחרי ספר בראשית

עפי הגמרא בברכות דף ח חייב אדם לקרוא הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום ומאריכין לו ימיו ושנותיו וכן נפסק בהלכה שולחן ערוך אורח חיים סימן רפה

ועפי הקבלה יש לקרוא את זה ברצף בלי להפסיק בדיבור בכלל כמו פסוקי דזמרה רק לענות בדברים של קדושה ואם לא הספיק ביום שישי או שבת יש להשלים עד שמחת תורה בדיעבד

שנשמע ונתבשר בשורות טובות ומשמחות ישועות ונחמות אמן ואמן

ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה (א,א)
ההבדל בפשטות בין ספר בראשית לספר שמות הוא, שבספר בראשית מסופר על תולדות האבות והשבטים, שזו ההכנה ליצירת עם-ישראל, ואילו בספר שמות מסופר סיפור יציאת מצרים ונתינת התורה.
אלא שאם כך יש לתמוה, למה התחלת ספר שמות אינה בסיפור יציאת מצרים, שאז נולד עם-ישראל, אלא בגלות מצרים דווקא?
ויש לומר, שאף שבספר שמות מסופר סיפור לידת עם-ישראל ונתינת התורה, אבל ההתחלה של סיפור זה אינה במתן תורה, ואף לא ביציאת וגאולת מצרים, אלא דווקא בגלות מצרים, המסמלת את הירידה ל’מיצרים’ והגבולים של העולם בכלל.
מכיוון שתכלית התורה היא בירור העולם, לכן גם ההכנה למתן תורה היתה על-ידי עבודה בתוך גלות מצרים, באופן שענייני מצרים נכנסו לרשות ישראל, לתחום הקדושה.
(לקוטי-שיחות כרך ל עמ’ 253).

ואלה שמות (א,א)
בשם הפרשה מתבטא תוכן הפרשה, וכאן לכאורה יש ניגוד מוחלט בין שם הפרשה לבין תוכנה: הפרשה מתחילתה ועד סופה עוסקת בעניין השיעבוד והגלות, ואילו ‘שמות’ מבטא את עניין הגאולה, שהרי “על שם גאולתן נקראו”, והגאולה גם היתה “בשביל שלא שינו שמם”?
והביאור: השם יש בו דבר והיפוכו. מצד אחד הוא מעלים על עצם האדם ואינו מגלה דבר על מהותו, ומצד שני – השם קשור בעצם הנפש, ועד שהקריאה בשמו של אדם היא דרך להעירו מעלפון. מעין זה מצוי גם בגלות – מצד אחד היא העלם והסתר, והיא אפשרית רק כשהעצם אינו גלוי; ומצד שני, כאשר מגלים את העניין הפנימי בגלות, מביאים את הגאולה, שעניינה גילוי עצמות אין-סוף ברוך-הוא.
(שיחת שבת פרשת שמות תשמ”ו. ‘תורת מנחם התוועדויות’ תשמ”ו כרך ב, עמ’ 351).

ואלה שמות בני-ישראל… שבעים נפש (א,א-ה)
שקולים הן ישראל כצבא השמים. נאמר כאן שמות ונאמר בכוכבים שמות, שנאמר “מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא”. אף הקב”ה, כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו (מדרש רבה)
“מספר”, מעצם טיבו, מבליט את המכנה-המשותף של הדברים הנמנים ומטשטש את ההבדלים שביניהם. לעומת זאת, קריאת “שם” משקפת את המיוחד והשונה שיש בכל פרט ופרט בפני עצמו.
בכל יהודי קיימות שתי הבחינות גם יחד: “מספר” וקריאת “שם”. מספר – רומז לנקודת היהדות שהיא שווה אצל כל בני-ישראל. קריאת “שם” – רומזת לסגולה וליתרון המייחדים כל יהודי.
לכן התבטאה חיבתו של הקב”ה לישראל בשני דברים אלו, כדי להודיע גודל חיבתם הן מצד נקודת היהדות המשותפת לכולם, והן מצד מעלתו המיוחדת של כל יהודי ויהודי כפרט.
“מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא”.
(לקוטי-שיחות כרך ג, עמ’ 844).

ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה (א,א)
לפעמים, כאשר האדם משיג שלמות מסויימת במעשה המצוות או ביראת ה’ וכיוצא בזה, הוא עלול לבוא לידי גאווה ושביעות-רצון עצמית. הרגשה זו מבטלת את ערך העבודה ומורידה אותה ל’קליפות’. זהו שרמז הכתוב:
“ואלה שמות בני-ישראל” – מי גרם לשַמות ולשיממון של עבודת בני-ישראל?
“הבאים מצרימה” – שירדו ל’מיצר’ הקליפות:
“ראובן” – על-ידי שאדם מתגאה בעבודת ה’ שלו ואומר “ראו, אני עובד את עבודתי בשלמות”,
“שמעון” – “ראוי אני שישמע ה’ בקולי בזכות עבודתי”,
“לוי” – “הקב”ה צריך להילוות אליי בגלל מעשיי”,
וכן בשאר השמות.
(צוואת הריב”ש, סימן קכד, עמ’ 44).

ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה (א,א)
מלמד שלא שינו את שמם. באותם השמות שירדו למצרים, באותם שמות עלו (מדרש רבה).
הפסוק רומז לנו את סוד קיומו של העם היהודי בגלויות קשות ומסוכנות.
כשריכוז יהודי שרוי ב’מצרים’, במקום שאורח-חייו עומד בניגוד מוחלט לרוח התורה, צריך להבטיח בראש ובראשונה שהילדים (“בני-ישראל”) יזכרו וידעו מי הם ומי היו אבותיהם. יש להחדיר לתודעתם כי ילדים יהודים המה, בני אברהם, יצחק ויעקב, ובנות שרה, רבקה, רחל ולאה (כמרומז בתיבת ישרא”ל, שהיא נוטריקון של שמות האבות והאימהות), ואז יישאו את שמותיהם היהודיים בגאון ובראש מורם.
ילדים אלה, כאשר יגדלו, ידעו לשמור על הזהות היהודית שלהם בכל מצב, ובבוא המועד יצאו מ’מצרים’ באותם השמות שירדו – יהודים לכל דבר.
(לקוטי שיחות כרך ו עמ’ 243).

הבאים מצרימה (א,א)
כל זמן שהיה יוסף חי לא היה עליהם משוי (=משא, עול) של מצרים; מת יוסף, נתנו עליהם משוי. לפיכך כתיב “הבאים” (לשון הווה), כאילו אותו היום נכנסו למצרים (מדרש רבה)
המובן הפנימי של ‘משוי מצרים’ הוא השיטה המצרית של פולחן הטבע, שאותה ניסו לכפות על ישראל, במישרין ובעקיפין. תוקפו של ‘משוי’ זה התחיל לאחר מות יוסף:
כידוע, היתה שיטה זו מבוססת על העובדה שארץ מצרים מקבלת מים מהנילוס ואינה זקוקה למטר השמים. כשביקר יעקב אצל פרעה בירכו שיעלה הנילוס לרגליו, וברכתו נתקיימה. בזה החליש יעקב את פולחן הטבע המצרי, בהראותו שגם מי הנילוס תלויים בברכת הקב”ה (שנשפע על-ידי ברכת יעקב).
אך יעקב עצמו – מבואר בחסידות – שהיה מנותק ומובדל מעולם הזה בכלל וממצרים השפלה בפרט, השפעתו על מצרים עברה דרך יוסף (רמז לדבר – “ויבֵא יוסף את יעקב אביו ויעמידהו לפני פרעה” – בראשית מז).
מובן אפוא, כי כל עוד יוסף היה בחיים, נמשכה גם השפעת יעקב במצרים, ולא היה “משוי מצרים” בתוקפו. אך לאחר מות יוסף כלתה ונגמרה השפעת יעקב ו”כאילו אותו היום נכנסו למצרים”.
(ליקוטי-שיחות, כרך ו, עמ’ 32-31).

שבעים נפש (א,ה)
אצל בני-יעקב נאמר “נפש” בלשון יחיד, ואילו בתולדות עשיו (בראשית לו) נאמר “נפשות ביתו” – בלשון רבים. כי בצד הקדושה מורגשת אימת הקב”ה ולכן שוררים שם התכללות ואחדות (בדוגמת שני שרים יריבים, שבבואם לפני המלך מתבטלים ממציאותם ומתאחדים לדעה אחת); ואילו בצד הקליפה שוררים פירוד וריבוי.
(סידור עם דא”ח רסב,ב).

וימת יוסף וכל אחיו (א,ו)
אף-על-פי שמת יוסף ואחיו – אלוקיהם לא מת (מדרש רבה).
אמנם יוסף ואחיו מתו ונסתלקו מן העולם, אבל המשכת האלוקות שהמשיכו בעולם על-ידי תורתם ועבודתם – לא נתבטלה.
(רמ”ח אותיות, אות צו).

ויעבדו מצרים את בני-ישראל בפרך (א,יג)
בגמרא (סוטה יא) מצינו שני פירושים למילה ‘פרך’: א) שהיו נותנים מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים, היינו שהיו מעבידים אותם בעבודה שהיא בניגוד לטבע האדם ורגילותו. ב) ‘פה רך’ – פרעה פיתה את העם תחלה בדברים רכים ובהבטחת שכר עד שהכניסם למעגל העבודה.
שני הדברים הללו קיימים גם בעבודת הבורא: א) מלאכת אנשים לנשים כו’ – יש לעבוד את ה’ בעבודה שהיא בניגוד לטבע האדם ובהוספה על הרגילות שלו (וכשם שעבודת נשים לאנשים נחשבת לעבודת פרך, אף שעבודת נשים קלה יותר מעבודת אנשים, כן הוא בעבודת הבורא: גם עבודה קלה נחשבת לדבר גדול אם היא לא לפי רגילות האדם או בניגוד לטבעו). ב) “פה רך” – יש לבטל את המדות הרעות של כעס וקנאה וכיוצא בהם על-ידי “מענה רך משיב חמה”.
על-ידי “עבודת פרך” בעבודת ה’ מבטלים את עבודת הפרך כפשוטה.
(תורה אור פר’ שמות דף נא עמ’ ג-ד).

ויעבידו מצרים את בני-ישראל בפרך (א,יג)
הרמב”ם (הלכות עבדים פ”א) מגדיר “עבודת פרך” עבודה שהיא חסרת קצבה ותועלת.
גם כיום “משועבדים” אנשים רבים בעסק פרנסתם בבחינת “עבודת פרך”. על-פי תורה אין לו לאדם להיות שקוע ראשו ורובו בעסקיו, ואסור שהעסק ימנע ממנו להתפלל בציבור ולקבוע עיתים לתורה. מלאכה כזו היא בעלת קצבה, כאשר רק שעות מסויימות מוקדשות לה ורק במידה מסויימת של תשומת-לב. אז גם יש למלאכה זו תועלת – היא “כלי” ראוי להמשיך ברכת ה’.
ומכלל הן אתה שומע לאו. כאשר אדם שקוע ראשו ורובו במלאכתו – אינו רואה בה קצבה (כי הוא שקוע בה כל כולו וכל עיתותיו מוקדשות לה), ואזי אף אינו רואה בה את התועלת הראויה (כי אינה “כלי” מתאים לברכת ה’).
(לקוטי-שיחות כרך ג עמ’ 848).

וימררו את חייהם בעבודה קשה (א,יד)
“וימררו את חייהם” – המצרים ירדו תחילה לחייהם הרוחניים של ישראל (שרק עליהם אפשר להחיל את ההגדרה “חיים”) והערימו קשיים בכל הנוגע לשמירת התורה והמצוות.
“בעבודה קשה” – כאשר העם נכנע ללחץ הרוחני, גרם הדבר בעקיפין לשיעבוד גשמי, “עבודה קשה” כמשמעותה. לו לא היו בני-ישראל נכנעים ללחץ הרוחני, לא היו משתעבדים גם בגשמיות.
תופעה זו חוזרת ונשנית במשך כל הגלויות של עמנו.
(ליקוטי-שיחות כרך ב עמ’ 487).

ותרד בת פרעה… ותרא את התיבה… ותיקחה (ב,ה)
למה היתה הצלת משה על-ידי בת פרעה?
אלא פרעה גזר להמית את הזכרים ולהחיות הנקבות, כי רצה שבחינת הנוקבא תהיה בהתגברות על הדכורא ולגרום על-ידי זה לבחינת דינים וגבורות (על-פי הקבלה ‘זכר’ הוא בחינת חסד ו’נקבה’ – בחינת גבורות).
לכן החייתה וגדלה את הבן, את משה, מידה כנגד מידה.
(תורת לוי יצחק, הערות למסכת כלים עמ’ רצה).

איש מצרי הצילנו (ב,יט)
משה, מושיעם של ישראל, נולד בשנה המאה ושלושים לירידת יעקב ובניו למצרים (כי יוכבד אמו שנולדה בין החומות, היתה בת ק”ל בלידתו). דבר זה נרמז במחצית הראשונה של תיבת “מצרי”: מ”צ – בגימטרייה 130.
לאחר מאתיים ועשר שנה שהיו בני-ישראל במצרים, נגאלו על-ידי משה. דבר זה נרמז במחצית השנייה של תיבת “מצרי”: ר”י – בגימטרייה 210.
וזהו “איש מצרי הצילנו”.
(לקוטי לוי-יצחק לזוהר, חלק א עמ’ א).

ומשה היה רעה את צאן יתרו חותנו (ג,א)
מסופר במדרש (רבה), שכשהיה משה רועה את צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לבריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אליו אמר: לא הייתי יודע שרץ היית מפני שהיית צמא, עייף אתה! הרכיבו על כתפו וחזר אל שאר הצאן. אמר הקב”ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל…
לפנינו רמז נפלא: ה”גדי” אינו בורח מן ה”עדר” בגלל רשעותו וזדון לבו; הוא עושה זאת מתוך צמאונו. נשמתו צמאה לאלוקים, אך אין הוא יודע שאפשר לרוות צימאונו במי התורה, ולכן הוא פונה לרעות בשדות זרים…
רועה ומנהיג אמיתי הוא זה שמכיר ומגלה את הסיבה הפנימית לבריחת ה”גדי”, ולכן הוא רודף אחריו ומחזירו למוטב.
(מהתוועדות חג השבועות תש”מ).

ויאמר משה אסורה נא (ג,ג)
אסורה נא: אסורה מכאן להתקרב לשם (רש”י).
כשראה משה את מעלתם של האנשים-הפשוטים, לעומת תלמידי החכמים, התעורר והגיע לדרגה של תשובה. ומהי ‘תשובתו’ של משה (הצדיק הגמור)? – “אסורה מכאן להתקרב לשם”, לא להסתפק במעמדו ומצבו הנוכחי אלא תמיד להתעלות עילוי אחר עילוי.
(כתר שם טוב, סי’ יד עמ’ 14).
* * *
הוסיף על כך רבנו הזקן: מן השמים הראו למשה רבנו כי מנהיג ישראל חייב למצוא את ‘לבת האש’ בתוך ה’סנה’ ולגלותו…
(ספר השיחות תש”ב, עמ’ 49).

והנה הסנה בער באש והסנה איננו אֻכָּל. ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה (ג,ב-ג)
בוער באש: באש של מעלה ובאש של מטה (מדרש רבה).
הסנה – רומז לעם-ישראל.
אש של מעלה – התורה שנמשלה לאש.
אש של מטה – האש הזרה של תאוות עולם-הזה.
משה ראה שה’סנה’ (עם-ישראל) בוער גם באש של מעלה וגם באש של מטה: מצד אחד הצדיקים ‘בוערים’ באהבה עזה כרשפי אש ברצוא לה’, ומאידך הרשעים ‘נשרפים’ בתאוותיהם בענייני העולם הזה.
תמה משה על שני האשים: מדוע אין נפשם של הצדיקים יוצאת בכלות-הנפש לבורא, ומצד שני, כיצד נשארים הרשעים ביהדותם, ולא עוד אלא שאף מסוגלים לחזור בתשובה. זוהי שאלתו-תמיהתו: “מדוע לא יבער (יכלה) הסנה”?!
התשובה לתמיהה הכפולה: “אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה”. התורה נקראת “מראה גדול”, מפני שהיא מראה ומגלה את גדלותו של אדון העולמים. ועל-ידי התורה הבין משה את הטעם לאי-כליון הסנה.
התורה שניתנה לישראל, בכוחה להיות עוז לצדיקים, שנפשם לא תכלה ושיגיעו להכרה כי העיקר הוא ה’שוב’ ולא ה’רצוא’, ובכוחה להיות תושייה לרשעים להצילם שלא יכלו ח”ו, ויוכלו להחליף את האש שלמטה באש של מעלה.
(ספר המאמרים תש”ד עמ’ 112).

ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם (ג,יג)
פעם אחת ביקש הרב המגיד ממזריטש מרבנו הזקן להיות התוקע אצלו בראש-השנה. רבנו הזקן הסכים לכך, בתנאי שהמגיד ילמדהו את כוונות התקיעות, וכן היה. לאחר שלימדהו גילה רבנו הזקן למגיד שאיננו יודע כלל את מלאכת התקיעה.
אמר לו המגיד: למה רימיתני? ענה רבנו הזקן: הלוא גם משה רבנו עשה כן – בתחילה שאל את הקב”ה “מה שמו”, ולאחר שגילה לו הקב”ה את הדבר טען “לא איש דברים אנכי”…
(מפי השמועה).

והנה ידו מצורעת כשלג… והנה שבה כבשרו (ד,ו-ז)
הצרעת מסמלת את הגלות (סיבת הגלות היא הסתלקות אור הקדושה ואף הנגעים באים מחמת הסתלקות אור הקדושה).
הבשר (הבריא) – רומז איפוא לגאולה.
באמצעות האות הזה רמז הקב”ה למשה כי הצרעת (הגלות) תתהפך לבשר (גאולה), ואז יבוא כל בשר להשתחוות לפני ה’.
וכל השינוי הזה – הראה לו הקב”ה – יכול לבוא ברגע אחד!
(אור התורה ויקרא כרך ב’ עמ’ תקלו).

שלח נא ביד תשלח (ד, יג)
יש מצוות הבאות דווקא שלא ברצון האדם, וכשהן ברצון האדם – אינן מצווה כלל. לדוגמה: מצוות שכחה.
הנשיאות אף היא מסוג המצוות הבאות שלא ברצון, שהרי הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו. רק מי שאינו רוצה בה, ראוי להיות נשיא.
לכן לאחר שסירב משה לקבל מינוי זה (אף שהיה מדובר במצווה גדולה ונפלאה – להוציא את בני-ישראל ממצרים), זכה לנשיאות.
מצוות אלו – הבאות שלא ברצון האדם – נעלות יותר ממצוות סתם. כי ה’אור’ הנוצר בעולם על-ידן הוא בבחינת ‘מתנה’ מלמעלה, מאחר שהאדם לא הכין את רצונו כלל לדבר זה; ואילו האור הבא על-ידי מצווה רגילה, מאחר שהוא בא בהכנת האדם וברצונו, הוא אור מצומצם לאין ערוך לעומת האור הנמשך מלמעלה בדרך מתנה.
(סדור עם דא”ח דף כ, עמ’ ד).

ויקח משה את מטה האלקים בידו (ד,כ)
משה חלק לפרעה את הכבוד הראוי למלך, אך עם זה לקח איתו את ‘מטה האלוקים’: הוא דיבר מתוך גאון-יעקב ותוקף אלוקי. הוא לא חש שום רגש נחיתות כלפי הגוי, וּודאי לא ניסה להסתיר את יהדותו.
(לקוטי שיחות כרך טז, עמ’ 12).

לא ידעתי את ה’ (ה,ב)
שם הוי’ הוא בחינת אלוקות שלמעלה מהטבע, ושם אלוקים הוא בחינת האלוקות כפי שהיא במידה מצומצמת שנתלבשה בטבע (“א-להים” בגימטרייה “הטבע”). זהו שאמר פרעה “לא ידעתי את הוי'”: על-פי דרך הטבע אין לישראל שום אפשרות לצאת ממצרים; ואת שם הוי’ שלמעלה מהטבע “לא ידעתי” – הוא מנותק ומובדל מדרכי הנהגת הטבע ואינו מתערב בו.
אך לאמיתו של דבר מאיר שם הוי’ למטה כמו שהוא מאיר למעלה, ללא כל שינוי, כי ממנו הכול. ועל-ידי הניסים והנפלאות של יציאת מצרים נוכח גם פרעה לדעת ולהכיר בשם הוי’, כמו שנאמר (שמות ז) “וידעו מצרים כי אני הוי'”.
(תורה-אור פרשת שמות, דף נ עמ’ ה).

תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר (ה,ט)
אמר ה”צמח צדק”:
לגבי חסיד שהוא “פנימי”, בקשת ברכה מהרבי בענייני עבודת הבורא – היא בבחינת “ואל יישעו גו'”, כי צריך להיות “תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה”.
(היום-יום כד תמוז).

למה הרעותה לעם הזה (ה, כב)
משה רבנו לא בא ח”ו בטרוניה כלפי שמיא באומרו “למה הרעותה”, אלא ביקש להבין את סיבת הדבר.
כי דרגתו ובחינתו של משה היא – חכמה. ומכיוון שהקב”ה בחר בו להיות מושיען של ישראל, הסיק כי הגאולה צריכה להיות בצורה שכלית והגיונית. משום כך היתה שאלתו “למה הרעותה” חלק ממילוי שליחותו – הוא ביקש להבין את סדר ותהליך הגאולה בשכל והגיון.
אמר לו הקב”ה: “האבות לא הרהרו אחריי, ואתה אמרת למה הרעותה”. גם בשכל ובחכמה צריך להיות מורגש הביטול והאמונה הפשוטה שלמעלה מן השכל, ולא תמיד יש מקום לשאלות וחקירות.
(לקוטי שיחות חלק ו, עמ’ 39).