ביום כ”ו אייר תש”כ, רעדה מדינת ישראל ועימה העולם היהודי כולו. ראש הממשלה, דוד בן גוריון, עלה על בימת הכנסת והכריז: אדולף אייכמן בידינו. הפושע הנאצי שניהל את משלוחי רכבות המוות אל מחנות ההשמדה בפולין, נלכד בידי שירות הביטחון הישראליים ויועמד בקרוב למשפט בישראל.
אם מישהו חשב כי המשפט של אייכמן יהיה קצר וממוקד, כי מה יכול כבר לטעון השטן להגנתו, המציאות טפחה על פניו. אייכמן לא התכוון ללכת מהעולם באותה מהירות בה השמיד את קרבנותיו. עורך הדין הגרמני שלו העלה טענה משפטית מפולפלת: אייכמן לא אשם, שכן הוא לא עשה את המעשים בבחירתו החופשית. הוא היה בורג קטן במערך ההשמדה, והיה מוכרח למלא את הפקודות שנחתו ממשרדו של הפיהרר. התביעה הישראלית נדרשה לשמונה חודשי משפט כדי לדחות את הטענה ולהוכיח כי אייכמן לא רק מילא פקודות, אלא יזם והוביל מרצונו הרע את מערך ההשמדה.
כל המפרשים לאורך הדורות מעלים שאלה דומה, רבת משקל: הפושע הראשון בהיסטוריה, פרעה מלך מצרים, היה יכול בהחלט לטעון “לא בחרתי”. המלך המצרי יכול היה להתגונן מול האשמתו בפשע נגד העם היהודי בטענה כי נלקחה ממנו הבחירה החופשית. התורה עצמה מעידה שהשם הוא זה שהכביד את ליבו של פרעה להרע ולהכאיב לישראל. ואם כן, מה אנחנו רוצים מפרעה? הוא יכול לצאת זכאי בעזרת הטיעון “זה לא אני, זה הוא”!
***
האמת היא שהתורה משיבה על כך בצורה מפורשת.
אם נתבונן היטב ברשימת המכות בתורה, נוכל לשים לב לדבר מעניין:
לאורך חמש המכות הראשונות, לא מוזכרת התערבות אלוקית. אחרי מכות דם, צפרדע, כינים, ערוב ודבר, התורה לא מזכירה שהשם הקשיח את לב פרעה. אדרבה, כמו מנטרה נאמר, שוב ושוב, “לא שמע אליהם פרעה” – זה הוא שלא מקשיב, שלא מוכן לציית.
הפעם הראשונה בה נאמר “ויחזק השם את לב פרעה ולא שמע אליהם”, היא רק במכה השישית, מכת שחין. הראשונה, אבל לא האחרונה. מכאן והלאה, זה חוזר על עצמו בכל מכה.
הרמב”ם בהלכות תשובה מסיק מכך מסר חשוב: אדם עלול לאבד את הזכות לבחירה חופשית. לאחר שפרעה בחר ביוזמתו שוב ושוב להכאיב ולהרע לבני ישראל, הקדוש ברוך הוא החליט להקשות עליו את הדרך חזרה ולהקשיח את ליבו. אך פרעה יכול להאשים בכך רק את עצמו. הוא הביא זאת על עצמו.
המסר כאן הוא שאדם שמרבה להרשיע צריך לקחת בחשבון שבשלב מסוים יהיה לו קשה לחזור. הבחירה החופשית עצמה תגרום לכך שבשלב מסוים הוא יאבד את הבחירה החופשית ויהפוך להיות מכור לחטא.
יש לזה גם הסבר, פשוט מאד: זו ממש סיבה ותוצאה. הסירוב העיקש של פרעה לשחרר את בני ישראל גרם במשך הזמן לכך שהוא יאבד את המצפון והרגישות למצבם ולדברי השם, ואז הוא כבר יהיה כבול במעגל קסמים שלא יוכל לצאת ממנו, גם אם ירצה. בחמש המכות הראשונות, פרעה עוד היה מסוגל להשתכנע ולהתחרט. אך אחרי חמישה סירובים, הוא איבד את קול המצפון הפנימי, הפך להיות אדיש מוחלט לסבל, עד שכבר לא היה מסוגל להתרגש מצער ישראל ומדברי השם.
***
זאת לא שאלה שנוגעת רק לעבר, אלא תהייה חשובה ביותר שעולה אצל כל אחד מאתנו:
לפעמים אדם ניצב בפני ניסיונות קשים ביותר, כאלו שאנשים רגילים בימים רגילים נדרשים לכוחות עילאיים כדי לעמוד בהם. למשל, אדם חי בתוך מסגרת משפחתית פחות שומרת מצוות ממנו, והחיים המשותפים סוחפים אותו לכל מיני מחוזות שלא מקובלים עליו. במקרה אחר, אדם עובד בין אנשים שונים ממנו ברמה הדתית, שאינם מקפידים על דיני כשרות או מדברים דברים אסורים, והוא חש כי אינו יכול לעמוד בניסיונות הללו.
ובכן, האם הוא יכול לפטור את עצמו בטענת “אנוס אני”? האם ישנם מצבים בחיים שבהם התגובה המציאותית היחידה היא ליפול, להיכשל ולחטוא?
אומרת לנו התורה: לא! זו בהחלט בחירה שלנו. מי שבוחר לא להתמודד ומעדיף את אופציית הוויתור, בסוף לא יוכל להשתחרר מהדרך הזו. לוותר על הבחירה זה עניין של בחירה. אבל אדם שרוצה לעשות טוב, משתדל ומתמודד – לא מציבים בפניו מבחנים קיצוניים כאלו שלא יוכל לעמוד בהם. בכל מצב הוא מקבל כוחות מלמעלה לעמוד באתגרים.
***
הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות חלק ו’) לא מסתפק בהסבר הזה, אלא מוסיף עוד נדבך חשוב:
למען האמת, אין דבר כזה ניסיון גדול מדי. אין מצב שבו נסגרת בפני האדם הדלת לעשות את הדבר הנכון. אין לקדוש ברוך הוא שום עניין להעמיד את האדם בפני אתגר שגדול מיכולותיו. ויותר מכך: אפילו אם הדברים הגיעו לידי כך שזו כבר גזירה משמים – כשהשם גוזר על אדם כישלון אישי קשה או פורענות רעה, חלילה – הדברים אינם חייבים להתגשם. יש דרך לבטל אותם, בעזרת תיקון המעשים.
הוכחה לכך היא מסיפור מפורסם בתלמוד (חגיגה טו):
בהיסטוריה של חכמי ישראל יש טראומה קשה. מקרה שלא מדברים עליו במפורש, רק ברמז. בכל ההיסטוריה של חז”ל, יש רק אדם אחד ש”שנה ופירש” – חכם שעזב את הדרך. מדובר באלישע בן אבויה, שנקרא ברמז “אחר”.
פעם יצא אלישע בן אבויה מהבית בשבת אחרי הצהריים. הוא רכב על סוס אביר ופגש את תלמידו האהוב, רבי מאיר. הם צעדו יחדיו, רבי מאיר ברגל ואלישע על הסוס. לפתע מפסיק אלישע את השיחה המעמיקה ואומר לתלמידו: “מאיר, חזור לאחוריך, משום שספרתי אלפיים צעדים והגעת לקצה תחום שבת”. רבי מאיר נדהם מפרץ יראת השמים של רבו ואמר בלב אוהב: “אלישע, אף אתה חזור לאחוריך”. הגיע הזמן להודות בטעות ולחזור הביתה. השיב לו אחר: הייתי חוזר, אבל שמעתי בת קול אומרת “שובו בנים שובבים, חוץ מאַחֵר”. קיבלתי מסר מהשמיים שאני מקרה אבוד. ההמשך היה ש”אחר” נשאר רשע, והגמרא מספרת שלאחר מותו (ועוד גלגולים שונים) הוא הגיע לגיהינום וקיבל את עונשו.
וכאן שואל כל אחד: היכן הצדק? אם “אחר” שמע בת קול שאומרת “שובו בנים חוץ מאחר”, איך אפשר להעניש אותו על הדרך שבה הוא הלך? הרי בשמים נעלו בפניו את השערים!
המהרש”א לומד מכך יסוד: אין דבר כזה מצב אבוד. אין מצב שבו נגמרים לאדם הכוחות לשוב. כנגד הניסיונות הקשים ביותר, הקדוש ברוך הוא נתן לנו קול אלוקי פנימי שאינו מניח לנו לעולם. אפילו במצבי הירידה הגדולים ביותר, הנשמה האלוקית אינה מניחה ומפצירה בנו לשוב. ולכן ההיתפסות של “אחר” בדברי הבת-קול לא הייתה יותר מתירוץ טוב, הצדקה להמשיך ולעשות את אותו דבר.
גם במקרה שבו סאת הרשע הוגדשה, ומלמעלה סוגרים את הדלת ולא מאפשרים שוב לבחור בטוב – עדיין, אפשר לאזור כוחות ולעמוד מול ההחלטה הזו, להתעקש ולהצליח.
***
בתור סטודנט צעיר, ביקר הרב יונתן זקס, שהיה רבה הראשי של בריטניה, בארצות הברית. היו לו שאלות קשות ביסודות המחשבה היהודית והוא רצה לשמוע את עמדתם של רבנים גדולים.
לאחר שהציע את שאלותיו בפני חשובי הוגי הדעות הרבניים שם, הוא נכנס לרבי. הוא החל להציע את ספקותיו, אך הרבי עצר אותו והפך את הסדר. הרבי החל לשאול אותו שאלות: “כמה סטודנטים יהודיים לומדים באוניברסיטת קיימברידג’?”, “מה אתה עושה בשביל שהם ידעו מהיהדות שלהם?”, ועוד שאלות מהסוג הזה.
הסטודנט הצעיר הופתע ואמר כי בסיטואציה שבה הוא נמצא כעת, אינו יכול להתפנות למשימות הללו.
הרבי קטע אותו שוב ואמר: “אינך נמצא בשום סיטואציה. אתה הכנסת את עצמך לתוך הסיטואציה הזו. וכמו שהכנסת את עצמך, כך תוכל להוציא את עצמך ממנה אם רק תרצה”…
