זה לא מכבר חגגנו את שביעי ו’אחרון של פסח’ – היום בו נקרע הים בפני אבותינו והם התהלכו בין בתריו, “בתוך הים ביבשה”. לפני קרוב לשלוש מאות שנה גילה הבעל שם טוב הקודש כי יום זה איננו עוד חג בין החגים, שכן מאיר בו אור נשגב ומיוחד – מאורו של מלך המשיח!
ידוע, כי בכל אחד ואחת מישראל ישנו ניצוץ משיח. בנשמת כל אחד מאיתנו יש משהו מרוחו הגדולה של גואל עם ישראל. ומשכך, יש בנו כוחות ותעצומות אדירים, חבויה בתוכנו גדלות נפש שבכוחה לגאול אותנו ממאסר הגוף והבלי העולם ולרומם אותנו לגבהים רוחניים ולמחוזות גאוליים.
אך איה מקום כבודו של אותו ניצוץ משיח? איך נוכל להגיע אליו ולהתחבר לעוצמותיו? כיצד נוכל לזהותו וכך להיעזר בכוחו הכביר? מי שיעזור לנו בפתרון שאלות אלו הינו לא אחר מהמצורע. כן, זה אשר “בדד ישב מחוץ למחנה”. איך ומדוע? על כך ועוד להלן.
“אות ופלא היה בישראל”
השבת נקרא בבתי הכנסת את הפרשות ‘תזריע’ ו’מצורע’, כאשר חלק הארי שלהן מוקדש לדיני טומאת הצרעת וטהרתה.
כידוע, יש בה בצרעת שלושה סוגים כלליים: ‘צרעת אדם’ שבה מופיע נגע בגופו של מאן דהו, ‘צרעת בגדים’ ו’צרעת בתים’. דינה של ‘צרעת אדם’ בקווים כלליים ביותר הוא זה: כאשר מופיע בגופו של אדם נגע החשוד כסימן טומאה, עליו להראותו אל הכהן ש(בעזרת החכם הבקי היטב בדיני הצרעת) יקבע האם מדובר אכן בנגע המטמא, שאז הוא נעשה למצורע גמור ו’מוחלט’ המשתלח חוץ לשלושה מחנות והכהן פוסק ואומר לו: “טמא אתה”, או שמא אינו כזה המטמא מיידית (וכגון שאכן יש לו ‘בהרת’, אלא “שעמוק אין מראה מן העור ושערה לא הפך לבן”), שאז הוא נעשה ל’מוסגר’ שעליו לשהות בביתו במשך שבוע שלם שבסופו, ישוב ויראהו הכהן ויבחן האם נולדו בו במשך השבוע סימני הטומאה שהיו חסרים בכדי לטמאותו או שמא אפילו הנגע הלך והתפשט. והיה אם כך אכן אירע, יהפוך האיש ‘למצורע מוחלט’ וייצא אל מחוץ למחנה. ואם לאו, יסגירו הכהן למשך שבוע נוסף שבסופו חייבת להיות הכרעה לכאן או לכאן – טמא או טהור.
חכמינו זיכרונם לברכה לימדונו שהצרעת איננה סתם נגע טבעי ומדבק המחייב בידוד בכדי למנוע את התפשטותו, ו”אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל”, כלשון הרמב”ם , “כדי להזהירם בלשון הרע”. הנגעים באו על המספר לשון הרע והמדבר בגנותו של חברו באופן מודרג וברמת חומרה הולכת וגדלה: בתחילה לקו קירות ביתו. אם הוא לא ‘נרמז’ והמשיך בדרכו הנלוזה לספר לשון הרע, לקו גם בגדיו. והיה אם גם זה לא עזר והוא דבק בחטאו, או אז נצטרע גופו.
אגב, רק אם מבינים שהצרעת איננה סתם נגע טבעי ומדבק מאוד, אלא “אות ופלא בישראל” בשל הנהגה מוסרית קלוקלת, ניתן להסביר כיצד אין אם מטמאים חתן הנמצא בעיצומם של ימי ‘השבע ברכות’ שלו, או אדם העולה למקדש לרגל, אלא ממתינים עד לאחריהם. הלא דווקא חתן החוגג עם משפחתו ומרעיו, כמו גם העולה לרגל, עלולים יותר מאחרים לגרום ל’הדבקה המונית’! כיצד, אפוא, מאפשרים להם להמשיך ‘עסקים כרגיל’ ולבוא במגע עם כל מי שזז, עד לאחר ימי המשתה או החג? אלא שכאמור, הצרעת לא הייתה ‘פנדמיה’, כי אם אות לחולי רוחני.
כביכול כאן, אבל בעצם ‘מחוץ למחנה’
אף שכיום, בזמן הגלות, כשמצבנו הרוחני האישי והמצב הרוחני הכללי אינם מזהירים בלשון המעטה – אין מופיעה הצרעת על סיפור לשון הרע, וממילא גם דיניה אינם נוהגים; מכל מקום ישנה ‘צרעת רוחנית’ המלווה כל אחד מאתנו, ועלינו לדעת כיצד להתמודד עמה ואיך להיטהר ממנה.
כוונתנו ב’צרעת רוחנית’ היא להבנה ש”יש בי חלק נגוע”. או התחושה ש”יש בתוכי משהו שאיננו מתוקן, אזורים אפלים ומשיכות מגונות”. אנו מזהים בעצמנו ‘סימני טומאה’. כנראה שכמעט ואין מי שאין לו צדדים באישיותו שהיה שמח מאוד להיפטר מהם, הממלאים אותו בושה עצמית. לרובנו ככולנו יש חלקים מוכמנים היטב שאיננו מעזים לגלות לחברינו, לבן זוגנו ולעתים אפילו לעצמנו! נדמה לנו ש’אילו רק ידעו מה מתחולל בתוכי – בוודאי יזהרו מבוא עמנו במגע ויתרחקו מאתנו’. אנחנו חשים מצורעים! אנו אמנם יושבים בתוך עמנו, אך בתוך תוכנו מרגישים ‘מחוץ למחנה’. רחוקים.
מובן מאליו שהרגשה כאילו אנו בעצם מצורעים ומנוגעים, איננה תורמת למצב הרוח ואיננה מועילה לעשייה חיובית. אדרבה! הרגשה כזו היא בעוכרינו ושואבת מאתנו אנרגיות חיוביות שיכולנו לנצל לטוב ולקדושה. אז איך נתמודד נכון עם הצרעת הפנימית? איך משקפיים עלינו להרכיב בכדי שנוכל למסגר אותה באופן מושכל ולהופכה ממקור טומאה למעיין נובע של טהרה והתעלות? לבעל התניא פתרונים.
מה בין ‘אדם’ לצרעת?
מדרך הטבע, כאשר האדם מגלה בגופו צרעת או כל נגע אחר, הוא מצטער בגינם ורואה בהם רע ושלילה. יתירה מזו כאשר הוא עומד על נגע רוחני ופגם משמעותי באישיותו, הדבר ‘מבאס’ אותו וגורם לו דכדוך ואכזבה עצמית. באחד ממאמריו מבקש בעל התניא לשנות את מבטנו זה ולראות את הנגע באור אחר – באור חיובי!
את רעיונו הוא מבסס, בין היתר, על לשון הכתוב בפתיח לדיני המצורע: “אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת”. בארבעה שמות שונים מכונה בן אנוש בלשון הקודש: אדם, איש, גבר, אנוש. בעוד שהשם ‘אנוש’ מבטא מצב רוחני בעייתי, או כפי שמגדירים זאת בעולם הרפואה: ‘מצב אנוש’, הרי שהשם ‘אדם’ נמצא בקוטב השני ומבטא את שיא מעלתו הרוחנית והמוסרית! לא בכדי יציר כפיו של הקב”ה נקרא בשם ‘אדם’, וכך גם אמרו חז”ל על האמור ביחזקאל: “אדם אתם ” – ‘אתם קרויים ‘אדם’ ואין העובדי כוכבים קרויים ‘אדם'” .
על פי זה יש לשאול, מדוע מכנה התורה את המצורע בשם ‘אדם’ ואומרת: “אדם כי יהיה בעור בשרו”. האם דווקא את המצורע יש לזכות בשם המורה על שלמות ומעלה? האין זה מתאים יותר לכנות ‘איש’ ולומר: “איש יהיה בעור בשרו”, או אפילו לנקוב בכינוי מחמיא פחות? הרי מדובר פה על חוטא בלשון הרע!
מערכת חיסונית בריאה
אלא שפה מסתתרת הנקודה. הצרעת היא סימן לבריאות (רוחנית), הרבה יותר משהיא סימן לחולי! הן אמת שהיא מצביעה על חולי נקודתי, אך בד בבד היא מלמדת על חוסן בריאותי כללי. דווקא ‘אדם’, אחד שנמצא במקום רוחני גבוה, הוא זה שעלול ‘לפתח’ צרעת כשחוטא בלשונו (ולכן היא הייתה “אות ופלא בישראל”, ואילו באומות העולם היא לא הופיעה).
משל פשוט לכך הוא המוגלה. המוגלה נוצרת כשאר המערכת החיסונית דוחה איזשהו זיהום. ישנה אינפקציה בגופנו. המוגלה הוא אות לכך שבריאותנו הכללית טובה ואיננה מוכנה להכיל זיהום ולהישאר אדישה לנוכחותו. אז כן, יש פה איזושהי בעיה נקודתית. חדר אלינו משהו שלילי, אך ככלל – ‘הודו לה”.
בדומה לכך גם בצרעת רוחנית; כאשר מצבנו הרוחני הוא טוב בסך הכול ואנו בעלי נשמה אלוקית ערה, אנו חשים ברע שהשתרבב אלינו ובחלקים שעוד לא תוקנו בנפשנו. דווקא בגלל שמהותנו מאירה וצחורה, לכן נראה רבב ונבחין אף בשמץ רע. אז כשאנו מזהים בתוכנו ‘נגע צרעת’, אל לנו ליפול בייאוש ודכדוך ולצאת מהדעת. אדרבה, עלינו להתעודד מכך שאנו איננו קהים להנהגה ומשיכה שלילית ולהתמלא באופטימיות שגם נצליח להוציאה מתוכנו, שהרי “ידיעת המחלה – חצי תרופה”. יש לנו לזכור שאם הבחנו בנגע, אנחנו כנראה ראויים לתואר ‘אדם’!
בכיתי שלא בכיתי…
מסופר שכשהגיעו החיילים אל הכותל המערבי ב’מלחמת ששת הימים’ והתרפקו בדמעות על אבניו רבות ההוד, געו כולם בבכייה ומעיניהם ניגרו הדמעות. בין הבוכים היה גם חייל שהיה בן קיבוץ של ‘השומר הצעיר’. לאחר זמן מה פנה אליו חבר שהבחין בבכיו בכותל ושאלו: אתה הרי תמיד היית ציני ביחסך לדת, ואתה מצהיר דרך קבע שהינך אתיאיסט מושבע ושאינך מאמין בכלום, אז מה גרם לך להתרגשות עד כדי בכי כשהגענו לכותל?
אומר לך, השיב החייל בן הקיבוץ; כשהגענו לכותל וראיתי איך כולכם כל כך מתרגשים וכמה אתם חשים קרובים ושייכים אליו ואל מה שהוא מייצג, בכיתי על הקהות הרגשית שהייתה לי כלפיו. על הניתוק שחשתי ממנו. בכיתי על זה שאני לא בוכה…
אה, כמה קשור הוא החייל שבכה על ניתוקו!
יש לדעת שכשאנו כואבים נתק, משמע שעדיין אנו קשורים. וכשאנו חשים מנוגעים ומצורעים רוחנית, משמע שבסך הכול עודנו בריאים ומתוקנים. אז אל ייאוש. בכוחנו להיטהר גם מהנגע הזה!
‘דינים דקדושה’
וממשיך בעל התניא לעודד את רוחו של המצורע ושם אצבע על המיקום של הצרעת: “אדם כי יהיה בעור בשרו”. הנגע אצל היהודי אינו אלא בעור! הוא חיצוני בלבד. ומכאן גם כינויו ‘נגע צרעת’. הוא רק נוגע בך, אך איננו מתעצם איתך. הוא איננו מעיד על מי שאתה בפנימיותך, כך שביכולתך להיפטר ממנו ולהשאירו ממך והלאה.
יותר מזה! לא רק שעצם התפתחותו של ‘הנגע’ מעידה שהמערכת החיסונית בריאה ומגיבה מיידית לגורמים שליליים, אלא שגם בנגע עצמו מסתתרים בשורה גדולה ואור גדול! מקורו של הנגע, מסביר בעל התניא, הוא ב’דינים דקדושה’. זהו אור גבוה ועוצמתי במיוחד, שכשאין כלי מתאים לעוצמתו, הוא מתורגם בשטח לנגע. כשם שמכשיר המסוגל לקיבולת של מאה וואט יתפוצץ ויינזק אם יחובר לזרם בעל עוצמה של מאתיים וואט, כך גם מי שלקה בצרעת רוחנית, הוא אחד שיש בתוכו עוצמות רוחניות של קילו וואטים, אלא שעדיין הוא לא הצליח ליצור עבורם כלי קיבול המתאימים להכלת עוצמתם.
מעודף רגישות – לריחוק ואטימות
והנה דוגמה כיצד חוש מיוחד ונעלה, אור רוחני גדול, יכול להפוך לבעיה ול’נגע’, כשאין כלי מתאים להכלתו ולניצולו: אבא לילד שאובחן באוטיזם ותקשר מעט מאוד עם סביבתו, ואפילו זו הקרובה, עבר באחד הימים על תמונות והסרטות של בנו מראשית ילדותו, ולתדהמתו הוא ראה שהילד מחבק אותו בחום, מתרפק על אשתו, מחייך, מתקשר ובכלל, נראה מבסוט. הילד נראה רגיל לחלוטין, הקרין אהבה ולא היה כל רמז לאוטיזם. הוא אימץ את זיכרונו ולא הצליח להיזכר ולו במקרה אחד שכזה מכל השנים האחרונות. הדבר טרד את מוחו.
מה קרה לבני שחל בו שינוי קיצוני שכזה לרעה? מדוע אז הוא חייך ותקשר ואילו היום צריך להתחנן בשביל מעט תשומת לב ממנו? התמונות גם הזכירו לו איך שפעם הוא חזר בוכה וסיפר שהגננת צעקה על ילדה כלשהי. ממש כאב לו עליה והוא נעלב בשבילה. אז מה קרה פתאום? איך מילד רגיש כל כך הוא הפך לילד הנראה כאטום לסביבה?
נכנס לפסיכיאטר, הציג את תמיהתו ולאחר שחשבו יחד הם הבינו שהילד האוטיסט, לא רק שאיננו אדיש לסביבה כפי שטועים רבים, להיפך, בבסיסו הוא בעל רגישות יתר אליה! מה שקורה זה שהעולם שסביבו איננו משיב לו באותו מטבע, וכך הוא הולך ומדכה את רגישותו לבל יכוה. כשהוא מגיע למישהו ומביע אהבה גדולה אליו, ואילו הוא צונן כלפיו ולא מבין אהבה זו מה טיבה, הוא נאטם. כשהוא מסתובב יום שלם בסערת רגשות, ממש ‘אויס מענטש’, רק משום שהגננת צעקה על מישהי מילדות הגן, ולמחרת הא מגלה שהילדה עצמה בכלל לא זוכרת שהדבר קרה, הוא שוב “נכווה ברותחין” ואז “נזהר בצוננים”. מתברר לו שהעולם אינו מכיל את רגישותו הגדולה וכך הוא עוטה על עצמו עוד שריון ועוד שריון, עד כי הוא נאטם כליל. חוש הרגישות המושתק שלו, הופך להיות לו למקור סבל, ומעודף ואכפתיות והזדהות, נולדים אצלו ריחוק ואטימות…
אם כן, כשיש לנו ‘נגע’ רוחני, כתכונה או משיכה שלילית, עלינו לראות בו אור והזדמנות. צריך להבין שאין זה אלא תרגום לא נכון של כוח חיובי ומבטיח. אם רק נצליח לווסת את אותו אור רוחני גדול שקיבלנו ולנתבו באורח מושכל לאפיק של עשיית טוב וצמיחה רוחנית, הרי שנגיע אל פסגות חדשות והנגע יהיה תפנית חיובית מאין כמוה בחיינו, ממש ‘ניצוץ משיח’ שגואל אותנו מכבלינו וקשיינו.
מענג לנגע
בספר יצירה נאמר ש”אין בטובה למעלה מעונג ואין ברעה למטה מנגע”. במשפט זה בעצם ישנה הנגדה בין עונג לנגע, דבר המלמד גם על קשר ביניהם – מעצם היותם זה מול זה. את הקשר ביניהם ניתן לראות גם בזהות האותיות המרכיבות אותם: ‘ענג’ – ‘נגע’. ועל פי האמור לעיל נוכל להבין היטב שאכן העונג והנגע קשורים בקשר הדוק; אור גדול ש’אין טובה למעלה ממנו’ המסב ענג, ייהפך לנגע אם לא יכינו עבורו כלים ראויים.
מי הם אותם אורות גדולים המכונים ‘דינים דקדושה’ שעלולים להיהפך לנגע בהיעדר כלי מותאם לעוצמת אורם? אלה הם ‘אורות דתוהו’ שבשל עוצמתם גרמו ל’שבירת הכלים’. כשיש ‘אורות מרובים בכלים מועטים’, זה מוביל לפיצוץ בהכרח. ונפלא הדבר ש’תהו’ שווה לגימטרייה של ‘המצורע’, כפי שמציין הרה”ק רבי לוי יצחק שניאורסון זי”ע (גאב”ד יקטרינוסלב ואביו של הרבי מליובאוויטש זי”ע).
ומוסיף הרבי מליובאוויטש זי”ע שכיוון שהצרעת היא בעצם טוב רק שהוא בא בלבוש של נגע, על כן תהליך הטהרה מתבצע באמצעות מבט נכון על הנגע, מבט שמאיר אותו באור אחר ומגלה את הפוטנציאל החיובי הגלום בו. וכפי שכותבת התורה: “זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו”, שיש לדרוש זאת כך: כיצד תהיה טהרת המצורע? איך אפשר לתקנו? “ביום” טהרתו! אם נאיר את הנגע באורו של היום ונצליח לזהות את הכוח החיובי המועיל שמסתתר בו, או אז ניטהר ממנו. “היום” ואורו – הם יהיו “טהרתו”.
“הרבי הסכים אתי, אני המשיח!”
את הסיפור הבא שמעתי מכלי ראשון מפי הרב חיים מלול, שליח הרבי מליובאוויטש זי”ע בצרפת, ומעשה שהיה כך היה: רבי חיים מלול נסע לרבי עם קבוצת צעירים מצרפת כשהוא עוד היה בחור, ועל קבוצתם נמנה גם בחור שאיך נאמר בעדינות? נורמאלי הוא לא היה…
אותו בחור הלך תמיד כשבחיקו קלסר וטען לכל מי שרק היה מוכן לשמוע שהוא-הוא המשיח. מיותר לומר שהיו לו לכך הוכחות למכביר, החל מפגישות תכופות עם אליהו הנביא ועד לחלום על המשיח שבו הוא נתן לו את נשמתו ובכך הפך אותו למשיח.
כשהגיעו לבית מדרשו של הרבי, ניגש הבחור דנן לגבאי וביקש להיכנס לרבי ליחידות. הכניסה לרבי נעשתה ללא כל תנאים, כך שכל מי שחפץ בכך נכנס לרבי. כאשר הנכנס לרבי התעכב בתוך חדרו מעבר לזמן המקובל, הגבאי היה פותח את הדלת, מנסה לעמוד על המצב לאשורו, ואם הבין שזמנו היקר של הרבי מחייב לסיים את היחידות, היה רומז לנכנס שעליו לצאת. והיה והוא לא נרמז, היה הגבאי מתקרב אליו ואף נוגע בו בעדינות, לאות כי הסתיימה היחידות.
כשניגש הבחור הצרפתי אל הגבאי בבקשה שייקבע לו תור ל’יחידות’, זיהה הגבאי מיד שמדובר בבחור ‘לא שגרתי’ וחשש שהוא ‘ייתקע’ בחדר הרבי לזמן רב, על כן הוא ביקש מרבי חיים מלול הדובר צרפתית שיעמוד אתו על יד חדר הרבי כשהבחור ייכנס, ובאם הוא אכן יתעכב, שינסה להבין מדיבורם האם הגיעה העת לסיים את היחידות.
הגיע מועד היחידות והבחור נכנס לרבי. בשלב כלשהו ביקש הגבאי לדעת האם עליו לדאוג לסיום היחידות, ועל כן הוא פתח את הדלת ור’ חיים מלול היטה אוזן לשמוע מה מתרחש בקודש פנימה ושמע את הבחור אומר לרבי: “הרבי בוודאי יודע שאני המשיח”… אנחנו היינו צוחקים או במקרה הטוב שולחים אותו לקבל עזרה מקצועית, אך הרבי הקשיב לו ברצינות ושאל: אתה מניח תפילין? לא, השיב. מן הסתם אתה מבין שהמשיח צריך להניח תפילין, המשיך הרבי, והוא מיד קיבל על עצמו להניח מעתה תפילין.
ומה עם כשרות? המשיך הרבי ושאל, כשאוכלים מאכל לא כשר, הוא נעשה חלק מהדם והבשר של האוכל, כך שעל המשיח להקפיד על אכילה בכשרות. הרבי לא סיים בכך ושאל אף על שמירת השבת, ומשענה הבחור שהוא איננו שומר שבת, הורה לו הרבי לקנות קיצור שולחן ערוך ולשמור את ההלכות, בנמקו כי על המשיח לשמור שבת!
ואז סיכם הרבי ואמר: עשה את הדברים האלה ואחר כך תחזור אליי ונדבר ביחד מה עוד צריך לעשות ואז תהיה משיח!
בשלב זה הסתיימה היחידות והבחור יצא מחדר הרבי כשפניו זורחות מאושר. הבחורים עמדו סקרנים לדעת מה היה ומה בדיוק אמר לו הרבי, והוא בפנים קורנות אמר להם: “אתם לא האמנתם לי שאני המשיח, אך הרבי הסכים אתי. אני המשיח!”
הבה ננתח קצת את הסיפור ואת מה שהיה כאן: היה לו לאותו בחור שיגעון. הייתה לו ‘צרעת’. והרבי מיד הוציא מהשיגעון יתרון והפך את הנגע לענג! אם אתה סבור שאתה משיח, עליך להניח תפילין, להקפיד על כשרות האכילה, לשמור על שבת המלכה!
אבל זה יותר עמוק. כשהרבי אומר לו שכשתקפיד על דברים אלה ונראה יחד מה עוד אפשר להוסיף בתורה ובמצוות, הרי ש”אז תהיה משיח!” אין זה חלילה מילים מהשפה ולחוץ. הרבי באמת מתכוון שאז הוא יהיה משיח, וכפי שמביא בעל ‘המאור עיניים’ בשם הבעל שם טוב, שבכל יהודי יש ניצוץ משיח. אם כן, כאשר הוא יקיים את מצוות ה’ הוא יגלה את אותו ניצוץ משיח שבו ואכן הוא יהיה משיח!
אגב, הרבי מוצא לקיומו של ‘ניצוץ משיח’ בכל יהודי ויהודי ראיה פשוטה: כשפותחים את הארון בראש השנה, יום כיפור ובחגים אנו אומרים ‘ריבונו של עולם’ ובו אנו מבקשים, בין היתר, ש”יתקיים בנו מקרא שכתוב ‘ונחה עליו רוח ה’, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'”, בשעה שזהו פסוק בישעיה המכוון למשיח! כיצד אם כן אנו מבקשים ש”יתקיים בנו”, בתוכנו? אין זאת אלא שיש בנו ניצוץ משיח שעתידה לנוח אף עליו “רוח ה'”.
“הוא יושב על מיליונים!”
מספרים על שני שכנים בירושלים שהתנהל ביניהם סכסוך קשה והאחד מהם ירד לחיי חברו והצר את צעדיו ללא הרף. הוא היה מקניט אותו בכל עת, מפריח חדשות לבקרים ‘שמועות’ ורינונים עליו ומאכילו מרורים. הגיעו הדברים לידי כך שכשבנו ובתו של שכנו שנוא נפשו הגיעו לפרק ‘האיש מקדש’ ו’בתולה נשאת’, הוא הרס להם שידוך אחרי שידוך באמצעות סיפורים שקריים על מעלליו של האבא או מעלליהם של ילדיו, ובהמלצתו הנלבבת למחותנים פוטנציאליים כי ‘שומר נפשו ירחק מהם’. השכן המוקנט היה מהשומעים חרפתם ואינם משיבים, ורק התפלל שהשכן יחדל מהצקותיו ובעיקר, שיצליח לחתן את בנו ובתו בכבוד.
ואכן, תוך זמן קצר בסייעתא דשמיא הוא הצליח לשדך גם את בנו וגם את בתו במזל טוב, אלא שכעת היה עליו לצאת ולגייס כספים עבור חתונת ילדיו, שכן מצבו הכספי היה דחוק ביותר. מישהו מידידיו המליץ לו לנסוע לווינה ולסור אל ביתו של עשיר גדול שהיה, כך סיפר, מיודד אתו. “אני מאמין שהוא ייתן לך ביד נדיבה”, הטעים ידידו באוזניו, “ואני גם אשתדל ליצור אתו קשר ולבקשו באופן אישי כי יסייע לך”, הוסיף כעבור רגע.
בשארית כספו הוא קנה כרטיס טיסה לווינה והתכוון לשהות בה יום אחד בלבד. מדוע יום אחד? כי לא היה לו כסף לשלם על מלון מעבר ליום בודד. עם הגיעו לווינה הוא סר למלון, התארגן בחדרו ואז נכנס לשירותים ומצא בהם ארנק מלא בכסף. “מן הסתם מאבד הארנק התייאש ממנו, וגם רוב התושבים בווינה אינם יהודים” חשב לעצמו, “אז אקח אותו לעצמי”. הוא הכניס לתוך הארנק את מעט הכסף שלו ויצא מהמלון אל עבר בית העשיר. בדלת היציאה מהמלון עצרוהו שוטרים ושאלוהו, כמו גם את שאר האנשים, האם מצא ארנק כסף במלון. “אממ… לא”, השיב. כנראה שהיסוסו נקלט באוזני השוטרים, שהחליטו לערוך חיפוש קצר בבגדיו ומצאו שם את הארנק.
הם ספרו את הכסף וגילו שיש בארנק את כל הסכום עליו דיווח המאבד, אלא שלא בדיוק את אותו הסכום, כי אם מעט יותר. היה זה הכסף שלו שאותו הוא צירף קודם לכן לכסף שכבר היה בארנק. “זה ארנק שלך?” שאלו השוטרים, “כן” השיב, והפעם ביתר ביטחון. “ומניין לך כל כך הרבה כסף?” המשיכו והקשו, “אני מגיע מישראל שם אני סוחר נדל”ן גדול ומצליח”. “אנחנו כבר נבדוק זאת”, סיננו השוטרים בלקוניות, ונטלו ממנו את הארנק עד גמר הבירור.
כיוון שהוא נתן לשוטרים את פרטי מגוריו בישראל, הם ניסו ליצור קשר עם שכניו בירושלים ולברר עמם אם אכן מדובר ב’סוחר נדלן גדול ומצליח’ או שמא בגנב ושרלטן, וכך הם הגיעו לאותו שכן ששנא אותו שנאה עזה. “שלום, מדברים מווינה. הבנו שאתה שכן של פלוני ונשמח לדעת מה ידוע לך על מצבו הכלכלי”, אמר האיש שהיה על הקו. בכוונה תחילה נשאר השוטר האוסטרי אנונימי ולא סיפק כל אינפורמציה על מטרת הבדיקה.
גלגלי מוחו של השכן הסתובבו במהירות והוא אמר לעצמו: מן הסתם מתקשר מזכירו של אותו עשיר וינאי בכדי להבין האם שכני עני ואביון כפי שהוא מציג את עצמו, או שאיננו כה נזקק ומה שהביא אותו אליו לבקש עזר כספי עבור חתונת בניו, אינו אלא תאוות בצע.
מיד החל לספר ש”שכני הוא עשיר כקורח! ביום יום הוא אולי עושה הצגה של איש פשוט, אבל הוא יושב על מיליונים! מדובר בסוחר ממולח שיכול למכור חול ים כאילו היה מטיל זהב!”.
כשהקו נותק, קפץ אותו שכן בעל ‘לב הזהב’ משמחה על ששוב, גם כשהוא במרחק של אלפי מיילים ממנו, הצליח לשבש לשכנו שנוא נפשו את תוכניותיו, אך לא ידע שבאותו רגע ממש מושב אל שכנו אותו ארנק שמצא קודם לכן, כשהוא מלא בכסף!
‘כל מה דעביד רחמנא לטב עביד!’ כפי שלמדנו מדברי בעל התניא, גם מה שנדמה לנו כנגע, בעצם אינו אלא עונג! גם מה שנראה כצרה, יכול להיות ישועה גדולה! אתה אולי רואה חושך בעיניים, אבל זה רק משום שהאור עוצמתי ומסנוור! אז קח את הצרעת, הבן מה טיבו של האור המסתתר בתוכה ואז תכין לו כלי ראוי שיאפשר לך לנצלו לקדושה.
‘מצורע של בית רבי’
הגמרא בסנהדרין אומרת שהמשיח נקרא ‘מצורע של בית רבי’, או בארמית: ‘חיוורא דבי רבי’. אם היינו שואלים בראשית הדברים כיצד ייתכן שמשיח נקרא לא אחרת מ’מצורע’, הייתה זו תמיהה רבתי. אך כעת זה מובן היטב: הצרעת, כאמור, נובעת מ’דינים דקדושה’ ו’אורות דתוהו’. היא תוצאה של האורות הכי עליונים ושגבים בקדושתם.
והמשיח שנקרא מצורע, יצליח להכיל את האורות האלה ולהראות כיצד מה שנדמה לנו בזמן הגלות כ’נגע’, הוא בעצם ‘ענג’! הוא יפתח את עינינו וייטיב את ראייתנו, עד שנכיר ונדע כי כשצעקנו די לצרותינו ושבענו מרורים, האמת שהיו אלה חסדים מכוסים!
ויהי רצון שנצליח להפוך נגע לעונג, ולהשתמש באורות הכי גבוהים ללא שתהיה חלילה ‘שבירת הכלים’, עדי נזכה לביאתו של אותו ‘חיוורא דבי רבי’ ויתקיים בנו מקרא שכתוב: “אודך ה’ כי אנפת בי”!
