שנות השישים הסוערות ידועות בעולם כשנים בהן דור שלם של צעירים ערער על הנורמות והתפיסות המקובלות, שאל שאלות של זהות ומהות והחל בחיפוש עצמי שהוביל אותו לכיוונים שונים ומשונים… האינרציה וההתנהלות השבלונית שהובילו את חיי הוריהם לא נראו להם. הם רצו משהו אחר, שונה, אמיתי. כזה שיש בתוכו ביטוי עצמי. כזה שקשוב למאווייהם, לנפשם ו’לאני הפנימי’ שלהם.
גם מרים רודוס, צעירה יהודייה שלמדה באותה העת באוניברסיטה (וכיום חיה בבת-עין), החלה כמו רבים מבני גילה בבירור עצמי ארוך ותרה אחר דרכה בחיים. כך היא מצאה את עצמה עולה על מטוס שיעדו היה הודו, שם, קיוותה, תמצא את התשובות לשאלות הגדולות שטרדו את שלוותה ואולי על הדרך תמצא גם את עצמה…
לא הייתה זו גחמה חולפת. ארבע שנים תמימות(!) העבירה מרים במזרח הרחוק כשהיא נודדת בין מנזרים, עורכת מדיטציות, לוקחת חלק בפולחנים שונים של עבודה זרה ונלווית לגורואים שונים, שכל אחד מהם מבטיח לגלות בפניה את כל סודות הקיום ורזי החיים. רק מחלתו של אביה החזירה אותה לארצות הברית, כשבתוכנית שלה מדובר בחזרה זמנית בלבד שאחריה היא תשוב למזרח ותמשיך בחיפוש אחר ‘העצמי’ והאמת שלה.
תוכניותיה השתנו לאחר שחברתה הטובה ששהתה באותם ימים בשכונת קראון הייטס שבניו יורק, הזמינה אותה להצטרף אליה לכמה ימים ולהכיר קצת את חסידות חב”ד ואת הרבי מליובאוויטש זי”ע. בשל חברותן האמיצה ומתוך סקרנותה, נעתרה מרים להצעה והגיעה לקראון הייטס. הימים הם ימי חודש ניסן, ומרים ששמעה על חג הפסח הקרב ובא מפי חברתה, החליטה להישאר עד לאחר החג ואז להיפרד ממנה ולשוב להודו שם היה ליבה.
חברתה שבעצמה הייתה בצעדיה הראשונים בהכרת היהדות, למדה אז ‘במכון חנה’ שנועד לבנות מתקרבות ובהתקדש החג, ערכו בנות המכון את השולחנות לקראת עריכת ‘הסדר’ וחיכו נרגשות לביקורו הקבוע של הרבי במכון בטרם יערוך בעצמו את ‘הסדר’.
כשהרבי נכנס, אחזה במרים התרגשות אדירה לנוכח הוד פניו והקדושה שניכרה בהם. ‘מעולם לא ראיתי פנים טהורות שכאלה’, הרהרה לעצמה. וכשהרבי אמר כמה מילים לבנות המכון, הן חדרו אל עומק פנימיות לבבה ושבו את נפשה. לאחר החג החליטה מרים להאריך את שהייתה בקראון הייטס “רק לכמה ימים”, שהפכו לשבועות ואז לחודשים. כעת, משהיא מצאה ביהדות את שחיפשה וראתה בה את דרכה, ליבה נקפה על כל השנים בהן בילתה במעוז הטומאה. “עבודה זרה זה שיא הרע”, ייסרה אותה פעם אחת מחברותיה, “אני באמת לא יודעת אם יש לזה כפרה”. אחרת אמרה לה שעליה לבקש מהרבי דרך תשובה שכן “לא מדובר כאן באיזו רכילות קלה או ברכה לבטלה, אלא במנזרים, גורואים ועבודה זרה!”.
באחד הימים היא החליטה שאין מנוס מלכתוב לרבי על כל מה שעברה, ולחכות ולראות כיצד יתייחס לדבר ומה יציע כדרך תשובה. במשך שעות היא ישבה לבדה וכתבה בפרוטרוט את כל הדרך שעברה, ומסרה את המכתב למזכיר בכדי שיכניסו לרבי. היא המתינה בדריכות ובחשש לתשובת הרבי וכשזו הגיעה, לא הייתה מופתעת ממנה.
אם היא שיערה שהרבי ייתן לה דרך תשובה או ינקוט בגישה של “מה שהיה היה”, הרבי בתשובתו הפך את הקערה על פיה והציג באור אחר את כל שאירע עד לאן שהיא הגיעה:
אמרו חז”ל: ‘יגעת ומצאת תאמין’, כתב הרבי; וכיוון שיגעת ארבע שנים למצוא את הקב”ה ויגיעתך הייתה שלמה, בוודאי גם ה’מצאת’ שלך יהיה שלם!
כלומר, במקום לייסר אותה על ארבע השנים בהודו ועל גודל עוון העבודה זרה, הרבי רואה בשנים אלו עצמן את מה שבזכותו היא תגיע למציאת הקב”ה באופן מושלם! השנים בהודו היו היגיעה, ובזכותן תגיעי אל המציאה! זו הייתה דרכך אל הקב”ה! עבודה זרה היא אכן הדבר החמור ביותר, אבל את, כלל לא היית שם! גם כשעשית אקט חיצוני של עבודה זרה, בעצם חיפשת אחר השכינה…
במשך השנים שיתפתי יהודים רבים בתשובת הרבי והיא הייתה להם למים קרים על נפש עייפה. הם פתאום הבינו שגם כשהם כביכול עסוקים בבריחה ממנו או שוגים ועושים פעולות שונות שלא עולות בקנה אחד עם המצופה מהם כיהודים, הם עדיין מנהלים אתו יחסים עמוקים, גם אם מורכבים. המסה שלפנינו שתעסוק במתן תורה ובמהות הקשר שנוצר אז בינינו לקב”ה, תעזור להבנת הסיפור ותשובתו הנפלאה של הרבי ביתר בהירות והעמקה.
“היי, כבר אמרת”
בימים שלפני מתן תורה, כשישראל כבר חונים נגד הר סיני, ההכנות הנפשיות והרוחניות לקראת המעמד הגדול עברו להילוך גבוה. בין הדברים עליהם נצטוו ישראל באותם ימים הייתה מצוות ‘הגבלה’ שאסרה עליהם לעלות להר סיני או אפילו לנגוע בקצה, וכפי שמצווה ה’ למשה רבנו: “והגבלת את ההר סביב לאמור – השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת”.
לאחר שעוברים כמה ימים מציווי זה, שב הקב”ה ומצווה למשה: “רד העד בעם פן יהרסו לעלות אל ה'”. והוא מחדד את ההשלכות הקשות שתהיינה לעלייה להר: “ונפל ממנו רב”.
כשמשה רבנו שומע את בקשת הקב”ה שיצווה שנית את ישראל להימנע מכל עלייה או קרבה להר, באופן מפתיע הוא כמו קורא תיגר על הצורך בכך ואומר: ריבונו של עולם, בלאו הכי “לא יוכל העם לעלות אל הר סיני, כי אתה העדתה בנו לאמור – הגבל את ההר וקדשתו1”. אין טעם, אפוא, בכך שאשוב ואצווה על מה שכבר ציוויתי…
קריאה פשוטה של הדו שיח הזה בין הקב”ה ומשה מעוררת אי נוחות גדולה; הקב”ה מצווה את משה לומר משהו לישראל ומשה משיב כי זה מיותר?! הוא אומר לקב”ה, “היי, כבר אמרת”?! ומדובר במשה רבנו – סמל הביטול לקב”ה ומי ש”שכינה מדברת מתוך גרונו”. אז מה קרה כאן? ובכלל, כיצד ניתן לטעון שאם כבר הצטוו ישראל על כך, אז “לא יוכל העם לעלות”? הרי הציווי לא מונע מהם את האפשרות לעלות, אלא רק אוסר עליהם לעשות כך…
על אבא לא שואלים שאלות…
אגב שאלתנו על קושייתו של משה רבנו לקב”ה – איזה טעם יש בציווי חוזר על מצוות ההגבלה, הנה סיפור חשוב ומלמד שבמרכזו ניצבת שאלת מקומן של ‘קושיות’ וטענות כלפי הקב”ה:
החסיד ר’ אנשיל ברוידא היה במחנות ההשמדה ובדרך ניסית שרד את התופת, קם מאפר הכבשנים וכונן את חייו מחדש. הוא נשא אישה, הקים משפחה גדולה ומפוארת וחי חיים מלאים בעשייה. פעם, כשערך את ליל הסדר כשלצדו בניו ונכדיו ופניו קרנו משמחה, פנה אליו יוסל’ה נכדו הצעיר ואמר: סבא, שאלנו קודם את ‘ארבע הקושיות’; אוכל אולי לשאול גם קושייה חמישית? בוודאי, השיב ר’ אנשיל שחיבתו אל נכדו ניכרה בכל תו בפניו.
ויוסל’ה שאל: סבא, אתה עברת בשואה ייסורים ותלאות, סבלת מרעב בימים ובלילות, ראית איך נוטלים חיים באכזריות מכל כך הרבה אנשים ואיבדת בעצמך בני משפחה קרובים. שאלתי אליך סבא, היא איך שרדת את כל זה? איך אחרי כל מה שעברת אתה עדיין מסוגל לחייך?
ראה, החל ר’ אנשיל את תשובתו לנכדו כשבעיניו נקוו דמעות, לפני שישים שנה זכיתי להיות בליל הסדר אצל הרב הצדיק רבי יששכר דוב מבעלז. אני זוכר איך שרבי יששכר דוב עשה כל מאמץ אפשרי בכדי להתמיה את בנו שישב שם ובחן את מעשיו בשימת לב, אך ללא הועיל. הוא רצה שבנו ישאל אותו לפשר הנהגתו השונה בלילה זה, אבל הוא החריש.
“תגיד”, פנה רבי יששכר דוב אל בנו משהתייאש מלעורר אותו לשאול בעצמו, “אתה לא תמה על כל הפעולות המשונות שאני עושה הערב? למה אתה לא שואל אותי לסיבת מעשיי?”
“אבא”, השיב הילד הצעיר בביטול ובכבוד, “הכול כאן אחרת, הכול שונה ויש לי המון שאלות לשאול; אבל אתה עצמך לימדת אותי פעם שעל אבא לא שואלים שאלות! לכן אני שותק”.
סיים ר’ אנשיל את תשובתו לנכדו ואמר: “אתה שואל איך החזקתי מעמד בשואה וכיצד המשכתי לחיות ואפילו לחייך אחריה? אתה שואל כיצד התמודדתי עם הקושי הנורא שהיה מנת חלקנו ואיך המשכתי לדבוק באמונתי? היה זה בזכות שתמיד זכרתי ש’על אבא לא שואלים שאלות'”…
ובחזרה לשאלתנו, כיצד הרשה לעצמו משה רבנו להקשות על בוראו וכמו לערער על שליחותו?
השאלה שהעסיקה את הרס”ג במשך שנים
שאלה זו, מסתבר, העסיקה רבות כבר את רבנו סעדיה גאון לפני למעלה מאלף שנה, והוא העיד כי “שנים רבות חשב בזה הפסוק ולא ידע טעמו”. ומספר רבנו סעדיה שהזדמן לו פעם לראות בספרי נימוסי מלכות פרס שאין רשות לשליח לומר למלך שביצע את שליחותו, עד אשר יצווה עליו המלך שליחות אחרת.
וכיוון ש’מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא’, אפשר אולי לבאר שגם משה רבנו מאותו הטעם לא יכול היה לומר לה’ שמסר לישראל את מצוות ההגבלה כפי שנצטווה מפיו בתחילה, עד שהקב”ה שלחו למסור לישראל את איסור העלייה להר בשנית. או אז, משהציווי הקודם כבר הסתיים והגיע ציווי נוסף ושליחות אחרת, יכול היה משה רבנו לומר למלך – זה הקב”ה, שאת השליחות הקודמת למסור לישראל על מצוות ההגבלה הוא קיים בשעתה. כלומר, לפי הסברו של רבנו סעדיה גאון, דברי משה שהעם גם בלא הציווי השני אינו יכול לעלות להר, לא נאמרו כהתנגדות לשליחות הנוכחית (לשוב ולומר להם שלא לעלות להר), אלא רק כעדכון על כך שהוא ביצע את השליחות ההיא.
אלא שביאור זה לכאורה נראה קצת מאולץ בכתוב. לו היה זה עדכון גרידא על ביצוע שליחותו הקודמת בעניין ‘ההגבלה’, מתאים היה שיאמר משה רבנו שהעם לא יכול לעלות להר משום שאני מסרתי לו בשעתו את אזהרתך בעניין. היה לו להדגיש את חלקו ומילוי שליחותו. בפועל, משה רבנו לא מזכיר במפורש את מסירת הציווי לעם על ידו (שזו מהות אמירתו על פי הרס”ג), ומדגיש דווקא את אמירתו של הקב”ה: “לא יוכל לעלות כי אתה העדות”. משמע יותר שיש כאן טענה כלפי הקב”ה כבהבנה המקורית.
תירוצים וביאורים רבים נאמרו בדבר על ידי חכמי ישראל ומפרשי המקרא השונים, אך להלן נראה את ביאוריהם המיוחדים של רבי ברוך ממז’יבוז’ נכד הבעש”ט ורבי שלמה מרדומסק בעל ה’תפארת שלמה’.
עם ישראל מהמשקפיים של משה
בספרו ‘בוצינא דנהורא’, רבי ברוך ממז’יבוז’ מאריך לבאר את רמת מחויבותו וביטולו העצומים של משה רבנו כלפי רצון ה’, עד שכל ציווי וציווי שנשמע מפי הגבורה – נחקק בנפשו של משה והיה לאחד אתו, כך שלא הייתה כל היתכנות שיעבור עליו או יסטה ממנו ואפילו כמלוא נימה. כשהקב”ה גילה רצונו במעשה או הנהגה כלשהם, היה זה אוטומטית גם רצונו של משה. לא באמת הייתה לו הבחירה האם למלא את רצון קונו אם לאו, כיוון שנפשו הייתה קשורה ומחוברת עם דבר ה’ ומצוותו באופן טוטאלי ו’בלתי רצוני’. זה היה חזק ממנו…
ומשה רבנו השליך מיחסו הוא אל מצוות ה’ גם על יחסם של ישראל אליו. הוא סבר שכשם שאצלו רצון הקב”ה מחייב התנהגות בהתאם ואין תרחיש של סטייה ממנו, כך מן הסתם גם אצל צאן מרעיתו. לא יעלה על הדעת, אמר לעצמו משה רבנו, שמישהו מישראל ששמע על איסור ה’ לעלות בהר, יחשוב אפילו לצפצף על האיסור ולעלות בכל זאת.
ומחדד בעל ‘התפארת שלמה’ מרדומסק, שמחשבתו זו של משה רבנו לא הייתה תלושה לגמרי מן המציאות, שכן בימים של ערב מתן תורה התעלו ישראל לספרות רוחניות גבוהות ביותר והיו בבחינת ‘עולם התיקון לעתיד לבוא’. והרי לעתיד לבוא העולם עצמו יחייב הנהגה על פי תורה, עד שאם ירצה אדם לתלוש פרי מן האילן בשבת, יגער בו הפרי ויאמר: ‘שבת היום’, ‘שבת היום’ (כמובא ב’תנא דבי אליהו’). לפיכך טען משה לפני הקב”ה, לא כערעור על שליחותו או כקריאת תיגר עליה חלילה אלא רק כהבעה של חוסר הבנתו, “לא יוכל העם לעלות!” בדבריו משה בעצם אומר לקב”ה: ריבונו של עולם, האם אני מפספס כאן משהו? האם יש טעם לאסור עליהם שוב את העלייה להר, כאשר בלאו הכי הם בוודאי יצייתו למצוותך?
מה הרעיון לפתוח אם אי אפשר למכור?
מסופר שפעם שיתפו רב שנודע ביראת שמיים שלו והצטיין בתמימותו, על יהודי פלוני שפותח את חנותו בשבת! “אני לא מבין מה הרעיון לפתוח את החנות בשבת”, הגיב הרב. “הרי למכור הוא לא יכול – אז בשביל מה לפתוח”?
עבורו שמירת השבת הייתה מובנת מאליה. הוא לא יכול היה לקבל או אפילו להבין מציאות שבה לא רק פותחים את החנות בשבת, אלא גם מוכרים בה בשבת. נו, אז מה הרעיון לפתוח?
מסופר גם על אישה ‘חופשיה’ שנכנסה אל הרבי הריי”צ מליובאוויטש וביקשה לשמוע ממנו “מה תהיה מציאות החיים לעתיד לבוא?” השיב הרבי על שאלתה ואמר: האם את יכולה לעבור דרך קיר? ‘לא’, השיבה האישה. אכן, את כמובן לא יכולה לעבור בתוך הקיר משום שחוקי הטבע לא מאפשרים לך זאת, חידד הרבי, אבל כן אפשרי לגנוב, לגזול או ללכת בחוסר צניעות, על אף שהתורה אוסרת זאת. ניתן לנו האיסור, אך ניתנה לנו גם הבחירה. לעתיד לבוא, סיים הרבי את תשובתו, רצון הקב”ה יהיה לחוק טבע מחייב!
ומשה רבנו, כאמור, חשב שבמצב דומה נמצאים ישראל. הוא דימה שהם רואים בציוויי הקב”ה ‘חוק טבע’ שאין להפר. הוא סבר שלאחר שאמר להם בראשונה – “השמרו לכם עלות בהר”, ציווי נוסף על זה אינו אלא מיותר. הוא השתמש בביטוי “לא יוכל העם” כאילו טכנית כבר לא עומדת בפניו אפשרות לעלות, משום שעבורו לעבור על ציווי ה’ איננו דבר אפשרי ומעשי, מעבר להיותו אסור.
אמר לו הקב”ה: טעות בידך. אתה מעריך אותם ביתר. הם לא במקום הזה שבו עצם הציווי והאזהרה לוקחים מהם את יכולת הבחירה. על כן “לך רד” והזהר אותם בשנית לבל “יהרסו לעלות אל ה'”.
בשביל מה זה טוב?!
ר’ ברוך ממז’יבוז’ מבאר זאת גם באופן עמוק יותר ולפיו צדק משה רבנו בהערכתו ובאמת היו ישראל במצב שבו לא יכלו לעבור את מצוות קונם. הם היו אז בשיא התעלותם הרוחנית, אמרו נעשה ונשמע “כאיש אחד בלב אחד”, פרשו מתאוות והיו כ’עולם התיקון לעתיד לבוא’ ואכן ציווי ה’ היה להם כחו טבע מחייב.
וברגע שציווה הקב”ה על משה לשוב ולצוות אותם על האיסור לעלות בהר, הבין משה שהקב”ה רוצה (בעצם הציווי הזה) לשנות את המצב הזה ולהחזיר להם את היכולת לעבור על מצוותו. משה עשה את החישוב שאם צריך לצוות אותם יותר מפעם אחת, משמע שזה כבר לא מובן מאליו שאחרי הפעם הראשונה הם יימנעו מלעבור על אזהרת הקב”ה ואיסורו, שלא כמו המצב בהווה. אז הוא במסירות נפש התחנן לפני הקב”ה שישאיר את המצב הקיים שבו “לא יוכל העם לעלות… כי אתה העדות”. מה רע במצב הזה? טען משה. מדוע להביא אותם למצב שבו שפיכות דמים, גילוי עריות, עבודה זרה או כל איסור אחר הם לחלוטין אופציונאליים עבורם. בשביל מה זה טוב?
וכשהקב”ה דוחה זאת ומצווה את משה שיצווה אותם בכל זאת, הוא בעצם אומר לו שזו התכלית! למה זה טוב? להשלמת תאוותי. רק כאשר אנשים בשר ודם ובעלי בחירה מקיימים את מצוותי, רק כך ניתן למלא את כוונת הבריאה ולעשות לי למטה מעון ודירה!
אנוסים לרצות
על פי הרעיון הנזכר לפיו החל מרמת קשר וחיבור מסוימת אל הקב”ה, כבר לא באמת קיימת בחירה ורצון ה’ הופך להיות אוטומטית גם רצונך, ניתן לבאר גמרא מוקשה.
הגמרא במסכת שבת אומרת על הנאמר לגבי מעמד מתן תורה: “ויתייצבו בתחתית ההר” – “מלמד שכפה עליהם הקב”ה הר כגיגית ואמר להם אם תקבלו תורתי מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם”. שואלים על כך בעלי התוספות קושיה עצומה: הלוא ישראל מיוזמתם ומרצונם כבר אמרו “נעשה ונשמע”, אז לשם מה נדרשה אותה כפייה? לשם מה לאנוס ולהכריח אם אפשר ללכת ‘בטוב’? ומה באמת היה שם – רצון ובחירה, או אונס וכפייה?
ומסביר המהר”ל ששני הדברים אמת; בני ישראל מיוזמתם המלאה אמרו והצהירו “נעשה ונשמע”, אבל רצונם היה כמעט ‘מחויב המציאות’. אחרי שהם חזו בניסים הגדולים שבמכות מצרים, ראו על הים גילוי אלוקי שלגילוי כמותו לא זכו אפילו גדולי הנביאים, והתעלו מחיל אל חיל בתקופת ההכנה למתן תורה ובייחוד משבאו לפני הר סיני, הרצון היה מוכרח, גם אם חופשי בהחלט. הם היו אנוסים לרצות! וכי אפשר לחזות בנועם השם ולבקש להישאר בבוץ העולם ולהתגשם?!
וזה הפירוש של כפיית ההר “כגיגית”. גיגית היא כלי גדול שמחוצה לו רואים את דפנותיו, אך כשמביטים אל תוכו – רואים חלל וריק. ישראל באותו הזמן ראו את העולם כולו כגיגית. הם כבר זיהו שעל אף שבמבט חיצוני הוא נראה מרשים ‘ועצמאי’, האמת היא שבתוכו הוא אינו אלא אוויר וריק. קיומו וחיותו הם הדבר ה’ שבתוכו, ובלעדיהם – יימוג וייעלם. אז האם הייתה להם איזושהי אלטרנטיבה אמיתית מלבד לקבל עליהם את “מלכותו ברצון”?! לא ממש. כה דברי המהר”ל.
זה מעבר לרצון, זה כורח!
הבעש”ט מבאר את השילוב של הרצון מחד ומאידך כפייה, את “ההר כגיגית” לצד ה”נעשה ונשמע”, באופן שונה:
החיים הם רצף של עליות ומורדות. יש תקופות שפל ותקופות של גאות, זמנים מלאי חיות וזמנים של לאות. לכן, רצה הקב”ה לתת לישראל משהו שמעבר לרצון האישי שלהם. הוא רצה שהמחויבות שלהם לתורה לא תתבסס על רצונם בלבד אותו ביטאו באומרם “נעשה ונשמע”, אלא כזו שתעמוד גם במצבים של אי חשק וחוסר רצון, ולשם כך הוא כפה עליהם “הר כגיגית”. אותו חיבור שנוצר אז לתורה כאילו מתוך כורח וכפייה, נתן להם כוח אלוקי לקיים את מצוות התורה גם כשלא מתחשק וממש ‘לא בא’. הקב”ה יצר קשר גורדי ובלתי ניתן להתרה בין מהות היהודי ונפשו, לבין מצוותיו ותורתו. כך ששניהם – חד הם.
שעטנז ה’חתונה – כפייה’
על יסוד ביאורו של הבעל שם טוב נוכל ליישב תמיהה רבתי המתעוררת למקרא מדרשי חז”ל על אודות מתן תורה. על האמור בשיר השירים: “ביום חתונתו” אומרים חז”ל ש”זה מתן תורה”. כלומר, במתן תורה נשא הקב”ה את כנסת ישראל לאישה. כך גם יש המפרשים את ברכת האירוסין בה נאמר – “מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין”, כדו משמעית: ראשית, עם ישראל מקודש משאר העמים בכך שניתנו לו החופה והקידושין שאתם מעמידים בית טהור ומלא בקדושה, ושנית – שהקב”ה עצמו קידש אותנו על ידי חופה וקידושין! מתי? במתן תורה. ובעצם, זהו מקרא מלא: “וארשתיך לי לעולם… וארשתיך לי באמונה”.
מעניין לציין כי מקורם של הרבה ממנהגי החתונה נעוץ ‘בחתונה ההיא’. הגדיל בעל התשב”ץ קטן וכתב: “נקוט כלל זה בידך – כל המנהגים של חתן וכלה אנו למדים ממתן תורה, שהקב”ה הראה את עצמו כחתן נגד הכלה שהם ישראל”. חופה למשל, היא בדוגמת ההר שנכפה עליהם כגיגית וכך גם דינים ומנהגים אחרים הם כעין מה שהיה אז.
אלא שאם מתן תורה היה אירוע חתונה חגיגי, אזי “כפיית ההר כגיגית” שקודם הייתה עבורנו רק מוקשה, כבר הופכת ממש לשערורייה… כעת הקושי שלנו עם אותה כפייה איננו רק היותה עומדת בסתירה ל’נעשה ונשמע’, אלא היותה תלושה ומנוגדת לחלוטין למהות האירוע. הרי המרכיב שאולי הוא הכי משמעותי ובסיסי בנישואין הם הרצון והאהבה בין שני בני הזוג העומדים תחת החופה, והפיכת ההר כגיגית – הפוכה מהם בתכלית. וכי יש ‘שעטנז’ גדול מהשילוב – חתונה וכפייה?!
מה לעשות, אתם אחד!
בא הבעש”ט ומבאר שיש כפייה ויש כפייה, ולא ראי הכפייה החיצונית כראי הכפייה הפנימית.
אילו “כפיית ההר כגיגית” מתפרשת כהצמדת אקדח לרקה, אכן היא האנטיתזה המובהק למהותם של נישואין. אך לא כן היא. “כפיית ההר כגיגית”, על פי תורת הבעש”ט, היא הפיכת התורה ל’עצם מעצמנו’ כך שבעל כורחנו היא חלק מאתנו! נפשו של היהודי כמהה למימיה של התורה, כי רק הם יביאוה לרוויה. משקאות ממותקים ומלאכותיים אולי לרגעים יערבו לחיכה, אך כעבור רגע קט רק יגדילו את צימאונה. כפיית ההר איננה מסמלת כורח חיצוני המאלץ אותנו לדבוק בתורה כנגד רצוננו, אלא דבקות בהכרח משום שהיא-היא מהותנו ועצמיותנו.
וזה, כבר ממש לא עומד בניגוד לרעיון הנישואין. כשזוג נישא בשעה טובה ומקים יחד בית בישראל, מדובר באיחוד של שני חלקי נשמה שמאחוריו עומד לא אחר מאשר הא-ל. זה לא סתם חיבור שרירותי בין שני טיפוסים ‘משלימים’, אלא איחוד מחדש של מי שהיו יחד כבר לפנים. ולכן, גם אם ברבות הימים משהו באהבה ידעך, והרגש שהיה יתפוגג ויברח – על קשר הנישואין להמשיך ולהתקיים, החיבור נכון ומבורך.
אילו התחתנו בני הזוג מצד המשיכה ונישאו רק בשל האהבה, בדין היה שבהיעדרן של אלה – מיד ‘תתפרק החבילה’. ההיגיון נותן שכשם ש”אהבה התלויה בדבר” הרי ש”כשבטל דבר בטלה אהבה”, בוודאי כך גם להיפך – שכשדבר תלוי באהבה, אזי כשבטלה האהבה גם בטל הדבר…
אבל הנישואין על פי אמונתנו, הם חיבור של שני חלקי נשמה אחת. אם כן, לא האהבה לבדה היא שמצדיקה את קיומם, אלא היותם אחד בעצם נשמתם. כביכול ‘אנוסים’ הם להקים יחד את ביתם, שרק כך יוכלו להגיע אל שלמותם. זיווגם “נכפה עליהם כגיגית”.
וזה מה שנוצר עם כפיית ההר במעמד מתן תורה: למן אותו הרגע והלאה נעשו ישראל והתורה בדוגמת שני חלקי נשמה זהה, ואנוסים הם לדבוק בה וללכת לאורה. אין זה אונס חיצוני ולא כורח כוחני, אלא שרק בתורה יימצאו את ‘האני’.
הגבלות וחוקים יעשו אותי בן חורין?!
עשרת הדברות לא נכתבו בדיו על הלוחות, אלא מעבר לעבר אותיותיהם היו חקוקות. בשל חקיקת האותיות משני עברי הלוחות – ם’ וס’ שבלוחות “בנס היו עומדות”, כי ל’תוך’ של שתי האותיות הסגורות לא נשאר במה להיתלות. וכאן הבן שואל: לשם מה נזקק זה האות? הרי הקב”ה יכול היה ‘לחסוך’ את הנס ולא לעשותו לחינם, אם היה כותב על הלוחות בדיו או חוקק רק עד חציים!
אלא שהחקיקה מעבר לעבר הייתה חשובה והעבירה מסר מהדהד וחד: כשם שהחקיקה אחת היא עם האבן, כך גם היהודי והתורה – אחד!
כך אפשר להבין את דברי המשנה המפורסמת לפיה: “אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה”. לכאורה, איך אפשר לומר שמי שעוסק בתורה ומחויב להוראתה הוא הוא הבן חורין האמיתי? כיצד קודקס חוקים עב כרס בן 613 חוקים המגבילים אותנו על כל צד ושעל הופך לבשורת חירות? האם חוקים והגבלות לא מאפיינים דווקא את העבדות?
תשובת הדבר היא שכנ”ל, התורה איננה אסופת חוקים הכופים על היהודי הנהגה הסותרת את רצונו הפנימי ומאוויי נפשו, אלא כאלה העולים בקנה אחד עם מהותו ועצמותו. כשם שאדם בעל אלרגיה לגלוטן יהיה בן חורין אמיתי רק אם יימנע מאכילתו ובכך ישמור על בריאותו, כך גם היהודי הוא בן חורין רק כשנמנע מאיסורי התורה (שכלפיהם יש לו אלרגיה גנטית) ומקיים את ציוויה, אשר הם המעניקים לנפשו את מזונה ומביאים אותה להרמוניה ושלווה.
וזהו עומק תשובת הרבי לגברת מרים רודוס שכל שיטוטיה במזרח הרחוק (פיזית כרוחנית), לא היו אלא חיפוש ויגיעה אחר הקב”ה, יגיעה שבזכותה תגיעה גם למציאה שלמה; מכיוון שבעת שכפה ה’ על ישראל הר כגיגית לפני למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, הוא איחד לעד בין התורה לנשמה – הרי שכל ופעולה וחיפוש של איש ישראל, במודע או שלא במודע הם חיפוש אחרי הא-ל.
יהודי לא יכול “לסיים אתו”
באחת מטיסותיו, עבר רבי שמואל לוּ כדרכו בין נוסעי המטוס, תר אחר יהודים והציע להם להניח תפילין. “אתה יהודי אולי?” שאל רבי שמואל נוסע שפניו ‘החשידו’ אותו כיהודי, “כן”, השיב האיש. “ותרצה להניח תפילין?” שאל רבי שמואל, “לא-לא-לא”, השיב האיש נמרצות כמבקש לדחות על הסף את הרעיון. “אני כבר סיימתי עם אלוקים!” המשיך האיש, “משפחתי נהרגה בשואה, חיי הם רצף של צרות ותלאות ואלוקים אף פעם לא הראה את פניו. שום דבר! אז זהו, ניתקתי קשר אתו…”
רבי שמואל הוא איש פיקח ואמר לו מיד: “זה שאתה מכריז על ניתוקך ממנו, שאינך מניח תפילין ונטשת את מסורת אבותיך, זה נותן את הניצחון להיטלר. הוא הרי רצה להרוג בעיקר את ‘היהודי’ שבך. הניתוק שלך הוא חתיכת הצלחה עבורו”…
“אתה מציע שאנצח את היטלר?”, שאל היהודי רטורית, “אותי הוא כבר ניצח!”. ואז הוא החל מונה על אצבעותיו את בני משפחתו שנהרגו בשואה באכזריות: “את אשתי הוא לקח לי”, הצביע על אגודלו, “ואת אבא ואת אמא” וכך הוא פירט רשימה ארוכה ואיומה, כשהוא שב ומפטיר: “אותי הוא כבר ניצח”.
רבי שמואל שהבין את כאבו והשתתף בצערו הניח לו מבלי אומר ודברים ופנה לבחור צעיר שישב כמה כיסאות משם והציע לו להניח תפילין. הנער סירב תחילה, אך אימו עודדה אותו להניח והוא מיהר להפשיל את שרוולו. בזווית עינו הבחין רבי שמואל שהיהודי ש”סיים עם אלוקים” בוחן אותו ואת הנער הצעיר המניח תפילין וחשב לעצמו: “מי יודע, אולי בכל זאת הוא ייעתר”…
כשסיים הנער את ה’שמע ישראל’, הזדרז רבי שמואל לחלוץ את התפילין ופנה שוב אל היהודי כשהוא מהמהם: “נו?” כאומר, “אולי בכל זאת? ראית הרי שזה לא עסק ארוך ומרוכב”. הביט היהודי לרגע קצר בר’ שמואל כחושב על תגובתו ואז אמר: “אם אניח פעם תפילין – זה לא בשבילי אלא רק בשבילך”. לרבי שמואל יש אוזן רגישה והוא ראה באמירה הזו פתיחת פתח. “אם אניח פעם”, זו כבר איזושהי נתינת מקום והיתכנות, גם אם עתידית וקטנה. רבי שמואל עט על האמירה הזו ואמר: “גם אני איני מניח תפילין בשביל עצמי בלבד. כשאני מניח בכל בוקר את התפילין אני עושה זאת גם בשבילך ובשביל כל אחד ואחד מאחיי – בני ישראל. אני רוצה להכניס את התפילין שלי לחשבון הזכויות הכללי של עמנו. חשוב לי שנתאחד ונתחבר כולנו”.
רבי שמואל אמר את דבריו בהתרגשות והתכוונות ומסתבר שהדברים נכנסו אל לב היהודי שאמר: “אוקי, תביא לי תפילין”.
לקראת סוף הנסיעה הגיעה אשתו של היהודי דנן אל רבי שמואל ואמרה: “אני אסירת תודה לך, אתה ריפאת אותו!” רבי שמואל ניסה להבין כיצד הוא בדיוק עשה את זה, והאישה סיפרה ש”מהרגע שבעלי הניח תפילין הוא יושב ובוכה. את כל הכאב שהוא נשא עמו מאז השואה הנוראה הוא מוציא החוצה. בזכות התפילין שהנחת לו אני ראיתי אותו בפעם הראשונה מחייך באמת. הוא מאוד נרגש ואמר לי רק שתי מילים: חזרתי הבייתה”.
זה הכוח שהקב”ה הכניס בכל אחד מאתנו באותה “כפייה כגיגית”. הקב”ה קשר לעד ביננו ובינו, ביננו לתורתו. יהודי לא באמת יכול “לסיים אתו”. יהודי המתכחש לבוראו, בעצם מתכחש לעצמו! המצוות “הם חיינו”, התורה אוויר לנשימתנו, ובקב”ה חבוקה ודבוקה נפשנו. ויהי רצון שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות, כי הם חיינו!
