עדות ה’ נאמנה, ופי’ המגיד משרים וז”ל לפי שאין עדות אמיתית אלא ע”י ראיה ולא ע”י שמיעה, ואמונת התורה אינה אלא ע”י קבלה (מילות הפתיחה למאמר “עדות”)
הרהורים בדבר ייחודיותו של מאמר “עדות” שבספר החקירה לרבנו “צמח צדק” מאת: הגאון הצדיק חסידא ופרישא כש”ת רבי שמואל אלעזר היילפרין זצ”ל מגדולי רבני חב”ד ליובאוויטש ראש ישיבת תורת אמת חב”ד, ורבה של ‘בית ישראל’ בירושלים ת”ו. דברים שכתב מכבר ומתפרסמים, לכבוד חג השבועות זמן מתן תורתנו
ספרים וחיבורים רבים נכתבו ונדפסו ע”י נשיאי ורועי חב”ד לדורותיהם, על נושאי אמונה ודעת אלוקים. כמו כח האמונה ויניקתה בספירות העליונות, ההבדל בינה לבין ה”דעת”, מעלתה בתור כח “מקיף” וחסרונה בזה, רעיית האמונה בדעת, הגדרת האמונה, האחדות האמיתית לאור תורת הבעש”ט ועוד.
בין אלה בולטים: שער הייחוד והאמונה לכ”ק רבנו הזקן, שער האמונה מתוך “נר מצוה ותורה אור” לכ”ק הרבי האמצעי, המאמר רב הפארות ‘האמנת אלוקות’ ומאמר ‘אחדות ה” (וגם המאמר היסודי ‘שורש מצות התפילה’ קשור אף הוא כשלהבת בגחלת עם נושאים אלו), כולם ב”דרך מצוותיך” – הוא ספר המצוות – של כ”ק אדמו”ר הצמח צדק.
אב וראשון לחכמים, ששנה לנו ולדורות, את משנת האמונה הטהורה והפשוטה, ביסודיות, בסדר והדרגה, ובהצבעה מדויקת על מקורה ושרשה בנשמה, הוא רבנו הגדול, מייסד חסידות חב”ד, בספר התניא.
וכה אנו שונים בפרק יח: “הנה החכמה היא מקור השכל וההבנה, והיא למעלה מהבינה שהוא הבנת השכל והשגתו, והחכמה היא למעלה מההבנה וההשגה, והיא מקור להן. וזהו לשון חכמה כ”ח מ”ה, שהוא מה שאינו מושג ומובן, ואינו נתפס בהשגה עדיין. ולכן מתלבש בה אור א”ס ב”ה, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ולכן כל ישראל אפילו הנשים ועמי הארץ הם מאמינים בה’. שהאמונה היא למעלה מן הדעת, כי פתי יאמין לכל דבר וערום יבין וגו’, ולגבי הקב”ה שהוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל הכל כפתיים אצלו ית’, כדכתיב ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך וגו’, כלומר, שבזה שאני בער ובהמות אני תמיד עמך. ולכן אפי’ קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה’ על הרוב, וסובלים עינויים קשים שלא לכפור בה’ אחד, ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה’. וגם במעט שיודעים אין מתבוננים כלל, ואין מוסרים נפשם מחמת דעת והתבוננות בה’ כלל, אלא בלי שום דעת והתבוננות רק כאלו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בה’ אחד, בלי שום טעם וטענה ומענה כלל. והיינו משום שה’ אחד מאיר ומחיה כל הנפש, על ידי התלבשותו בבחי’ חכמה שבה, שהיא למעלה מן הדעת והשכל המושג ומובן”.
ולהעיר כי המגיד מקוזניץ, מתלמידי המגיד הגדול ממעזריטש, שנודע בבקיאותו העצומה, כשמדבר על “האהבה המוסתרת בלב כל ישראל למסור נפשו על קדושת שמו” (עבודת ישראל אבות פ”ב מ”ב), מציין: “כמבואר בספר תניא באריכות” (וראה גם “שם משמואל” סוכוטשוב, פ’ בהר ע’ שמא).
צורך השעה
מלבד הספרים הללו, בהם מדובר על יסודי האמונה כפי שהם מצד הנשמה, ישנו גם “ספר החקירה” פרי עטו הקדוש של הצמח צדק, הנקרא גם בשם “דרך אמונה”. ספר זה נכתב, כידוע, לצורך השעה והויכוח שניהל עם ה”משכילים” שבדורו והוא ספר גאוני ממדריגה ראשונה, בסגנון גישתם של הקדמונים – ראשונים כמלאכים – לנושא אמונה והכרת הבורא וניתוח נפלא של שיטות הראשונים בזה.
וכדרכו של רבנו צמח צדק בבירורם של שיטות הראשונים והאחרונים בהלכה, והבהרת חילוקי הדעות והסברות שלהם או פסקי הדינים העולים מכתביהם, יחד עם הפועל-יוצא להלכה, בספרו הגדול “צמח צדק”, בדרך הרצאה מקורית, כידוע ללומדים וההוגים בו, ולאלו שעניינם הוא, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא – כך דרכו גם בדברי הקדמונים ומפרשיהם, כספר “המורה” והכוזרי, ששבעו עיני הבדולח שלו, ושלה מתוכם פנינים כבמחרוזת אבנים טובות ומרגליות, שזכו לביקורתו ושבצם בספר זה, כשהוא מגלה את עומק התבונה של הראשונים, שלבם פתוח כפתחו של אולם.
[בדורנו אנו זכינו לכתביו ואיגרותיו של “רבי יהושע בן חנניה” של דורנו (חגיגה ה, ב), הלא הוא הוד כ”ק אדמו”ר נשיא דורנו – אשר יחד עם היותו ממשיך ביתר עז, את מורשת אבותיו הקדושה בפרסום ובחיזוק יסודות האמונה הפשוטה, ובגילוי כוחות הנשמה החבויים בנפש פנימה אצל כל אדם מישראל, עוד זאת מילא את תפקיד “אברהם אבינו” של זמננו, כשהוא בעבר אחד וכל העולם כולו מעבר השני, המרכין ראש ומכופף קומתו כלפי האליל המדעי, וההתפתחות הטכנולוגית המסחררת בעולם הגדול ושימש כשמש אמונה לדורנו ולדורות עולם, וזקף את קומת האמונה הטהורה והדעת היהודית הצלולה במלוא זהרה, בפותחו פתחי אולם לחושבי שמו בעולמו של המדע בן זמננו, (נקבצו בשעתו בקונטרס “אמונה ומדע” ועוד), באופן שכיום רבים מהדבקים באמונה בשלמותה, תופסים מקום הכי מכובד בשטח ההתקדמות האנושית בחקר עולמנו].
שיטת המצדדים בחקירה
הגה”ק בעל החידושי הרי”ם מגור, האיר בהסברה מיוחדת את טעמם ונימוקם של הקדמונים הנזכרים שהיו ידועים בגודל צדקתם, והיותם קדושי עליון, והחזיקו בשיטת ה”חקירה” בדווקא, וסברו שהוא בכלל מצוות “וידעת” או “דע את אלוקי אביך”, למרות שבדורות האחרונים נתקלה שיטה זו בהסתייגות אצל כל שלומי אמוני ישראל כמפורסם (ומובן ופשוט שהפירוש של “וידעת”, שהוא הלימוד והעמקה בכתבי דא”ח של רבותינו הק’, הוא מסוג אחר לגמרי מתפיסתם של חכמי המחקר, ואין להאריך).
ההסבר שנתן הוא, שמשום שסודה של הנשמה האלוקית השוכנת בקרב כל איש ואישה מזרע ישראל, והאמונה הפשוטה הגנוזה בה, טרם נתגלה בימיהם, כל עוד לא התנוצצה בעולם תורת הרשב”י שבזוהר הקדוש, וטרם נתגלו כתבי האריז”ל וגוריו, ובייחוד, בטרם נתמלא העולם אורה, באור שבעת הימים מורנו הבעש”ט ותלמידיו הקדושים, כאשר הידיעות על מהותה של הנשמה היו קלושות, חששו החכמים הנזכרים, שמא האמונה הפשוטה חסרת החקירה והעמקה, תהיה יבשה ו”מלאכותית”, ללא ביסוס של הכרה פנימית ויסודית. וזה הביאם לנקוט בשיטתם שהתשתית להכרת הבורא צריכה להבנות על חקירתו האישית של כל יחיד ויחיד, ואזי תהיה זו אמונה איתנה ומוצקה, ללא הונאה עצמית.
אולם בחשוף ה’ את זרוע קדשו, עם התגלות מעלת הנשמה כאוצר סגולה של אמונה טהורה ובריאה, הוברר שגם ללא כל הסתייעות בסממני חקירה ודומיהם, אמונת עם בני-ישראל קבועה וטבועה בנפשם – אנשים נשים וטף – ולא קיים שום חשש, שמא הכרת הבורא יתברך ומציאותו, בכח האמונה גרידא, היא חיצונית ושטחית, אלא היא קשורה ויונקת מבחינת האיתן שבנשמה. וכיום אדרבה, דווקא בשבילי החקירה טמונים סכנות ומכשולים לחוסן האמונה, וכמו שאמרו “חשכה – זו יון” ורבים פירשו זאת על חכמת-יונית, שהיא הפילוסופיה והחקירה בנושא אלוקות. ונמשלה ל”חושך”, לומר שגם אם האדם המגשש באפילה, יתכן ויגיע למחוז חפצו, אולם הדבר אינו מובטח, ואין זה בהישג יד. וגם אם יצליח, הרי עד שהגיע ליעדו, היה שרוי באפילה ובחשכה רוחנית.
אמונה בכל המסתעף
ראוי להוסיף, שגם אותם נושאים באמונה שאינם קשורים באופן ישיר למציאות הבורא, גם עליהם חלה באופן טבעי האמונה של בני ישראל, שהרי דברי הגמרא “מאמינים בני מאמינים” (שבת צז, א) נאמרו כלפי אמירת משה “והן לא יאמינו לי”, “אמר ריש לקיש, החושד בכשרים לוקה כו'”. ולכאורה, מדוע נחשב הדבר ללשון הרע – הרי בפשטות, משה שהיה עניו מכל האדם, תמה על כך שהקב”ה בחר בו לשלוחו, להושיע את ישראל, והוא עצמו, למרות תמיהתו, היה עד לזה, אבל ישראל – חשב – אינם חייבים להאמינו בצדק ואין זה לה”ר על ישראל לכאורה, אלא רק על עצמו,
אלא בהכרח לומר, שכח האמונה הנטוע בנפשות ישראל, אינו מצטמצם רק לאמונה בעיקר, אלא על כל מה שהוא אמת מצד הקב”ה. וזוהי הטענה כלפי משה: אמנם אתה כשלעצמך משתומם על הבחירה בך לתפקיד רם ונשא זה, אבל הדבר אמיתי הוא ומאחר שהוא הרי בא ממנו ית’, מטבע בני ישראל להאמין לזה, ואם הנך מעלה חשש שלא יאמינו, פירוש הדבר, שאתה חושד בהם שהם נמצאים בירידה עצומה וחלישות נוראה בכח האמונה.
תורה מן השמים
מאמר “עדות” מופיע אמנם בספר החקירה (סג, ב), אולם אינו שייך כ”כ למגזר זה, כפי שעולה גם משורותיו של הוד כ”ק אדמו”ר נשיא דורנו, בשולי הגיליון: המאמר עדות הבלול מנגלה קבלה וחסידות כתבו הצמח צדק בשנת תקס”ב, אלא שסיומו ניתוסף הרבה שנים אח”כ (מרשימות כ”ק מו”ח אדמו”ר).
בנוסף, אף נושא הדיון שבמאמר הנושא עליו כתר עדות, יש בו משום חידוש גדול בקרב כל העוסקים במחשבת האמונה, על כל היבטיה ומכניסנו להיכל חדש בסוגיות אלו, בעל אופי הלכתי מובהק. וכמדומה, שלא נראה כבושם הזה בכל הספרות האמורה.
תחילה יש להביא את דבריו הקלאסיים של הנשר הגדול, על יסודות האמונה של עמנו עם הקודש, בקבלת התורה, כפי שקבעם ביסודי התורה (פ”ח ה”א):
משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה את האות בלט וכישוף . . ובמה האמינו בו, במעמד הר-סיני, שעינינו ראו ולא זר ואוזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים, והוא ניגש אל הערפל והקול מדבר אליו, ואנו שומעים משה לך אמור להם כך וכך. וכן הוא אומר: “פנים בפנים דיבר ה’ עמכם”, ונאמר: “לא את אבותינו כרת ה’ את הברית הזאת”.
דבריו אלו נעתקו ע”י הרבה מהראשונים שאחריו בהקשר עם האמונה בתורה מן השמים, אשר אם תמצי לומר, יסוד זה באמונת ישראל, מהווה “אבן הפינה” של כל שאר העיקרים, ועליו הם מושתתים. וכידוע, הרמב”ם בהלכות תשובה, הכליל את האומר שיש ריבון אחד, אבל שהוא גוף ובעל תמונה, בכלל מי שנקרא מין. וכתב הראב”ד, שגדולים וטובים סברו כך, ואין לקרותם בשם מין. למרות שכפשוט, גם הוא תומך בעיקר זה של הפשטת האלוקות, והחובה להימנע מהגשמה, אולם מאחר שהם האמינו ביסוד גדול זה של תורה מן השמים, וטעותם נבעה מהבנתם (השגויה) בפשטי הכתובים, הנה אף שזוהי אכן טעות גדולה, אי אפשר לכנותם “מינים” בשל כך, כיוון שהכל תלוי ביסוד זה. וכמו שאנו אומרים בתפלת ‘עלינו’: “הוא אלוקינו אין עוד . . ככתוב בתורתך”, היינו, שגם אמונת וידיעת האחדות, מבוססת על פסוק בתורה.
“ואת אשר איננו פה”
והנה, דברי הרמב”ם על “עדותם” של ישראל על מתן תורה מפי הגבורה במעמד הר סיני נכונים, לכאורה, לאותו דור, אולם איך וכיצד התאמתו הדברים בדורות הבאים, לאחר מתן תורה, עד לדורנו אנו. והתשובה הרגילה והמקובלת היא “דוד לדור ישבח מעשיך”, החל מהדור הראשון, היינו שישים ריבוא שנכחו כולם במעמד, עד לדורנו אנו.
[ומעלה יתרה למסורת העוברת מאבות לבנים, וכמובא באור התורה פר’ וירא (צ, ב): “וזהו כמ”ש (ישעי’ לח, יט) אב לבנים יודיע אל אמתך, ופירש רש”י האב מודיע ומכוין דעת בנו, אל אמתך, להאמין בך, עכ”ל. ועל פי פשוט: כי הבן מקבל מהאב יותר האמונה, כי יודע שמאהבת האב את בנו, ודאי מה שמלמדו זהו מה שהתאמת אצלו, באמת לאמתו (כמבואר כן בספרי המחקר) ואם כן בלימוד האב לבן, זהו לימוד והמשכת בחינת אמת, וזהו יודיע אל אמת”. (וראה שם במעלת הלימוד של האב עם בנו, ע”פ חסידות)].
עד מפי עד
הסבר זה מבאר את עובדת התיישבות האמונה הלזו בלב ובנפש כל הדורות המאוחרים, אם בלב כל יחיד, או בלב הציבור שמורכב גם מיחידים, אבל אין הפירוש שהדבר עבר גם את מבחן האימות ההלכתי של דיני עדות, באופן שיחייב גם את הזולת, כצבור, להחיל את כל מצוות התורה ועונשיה, על כללות הציבור. וכדי שיחול גם על הכלל, מוכרח שקבלה זו תתברר ותתלבן במאזני ה”עדות”, והרי הלכה היא שאין מקבלים ‘עד מפי עד’.
גם אם נתייחס לסיבת האמונה מנקודת ראות אחרת, מפני היות בני ישראל מאמינים בני מאמינים, מצד נשמתם (מה גם שכל הנשמות שבכל הדורות נכחו כידוע במתן תורה), עדיין אין הדבר ברור שבאמונה זו יכול “לחוב לאחריני”, או לכפות על זולתו לקיימה, כשם שאדם שחברו נאמן עליו, לא יכול לחייב על פיו רק את עצמו בלבד.
והגע בעצמך: אפילו לשיטה ש”עביד איניש דינא לנפשיה” (ראה הנפסק בזה בטושו”ע חו”מ סי’ ד’) כשצדקתו ברורה לו כשמלה, ואינו חייב להזדקק לבית דין, הרי אם יגיד לו אדם שנאמן עליו כמאה עדים, על רכוש הנמצא ביד חברו, שהוא שלו, והוא אינו יודע מזה, האם יוכל לכן להוציאו מיד חברו, מחמת שהלה נאמן עליו?!
(ומה שאמרו לשיטת רבא (קידושין סו, א) במי שהעיד לחברו על אשתו שיודע שאסורה לו, “אם נאמן לך העד כשניים, לך ותוציאה, ואם לא, אל תוציאנה”, אין זה כמזיק לזולתו, על יסוד אמונתו בדברי חברו, שהרי לפי דבריו, היא אסורה עליו, ומאחר שהוא נאמן עליו, חייב הוא לחוש לנפשו, ומה שמוציא את אשתו, הרי מדינא דגמרא, יכול לגרשה בע”כ בלי כל עילה שהיא).
ובלשונו של הצמח צדק, על הצורך בעדות גמורה, אשר ריח של תשובה הלכתית רגילה ומעמיקה, עולה באפינו, למקרא דבריו [ואולי היה ראוי לשבץ מאמר זה גם ב”צמח צדק” במקום המתאים, וכמדומני שבשו”ת חתם סופר וכיו”ב, מופיעים לא אחת דרושים כמו אלה]:
“בענין עדות קבלת התורה, שבודאי צריך להיות גם כן נאמנה בראיה וידיעה, ולא בידיעה לבד. שהרי קבלה זו הוא ענין גדול מאד מאד, יותר מענין דיני נפשות, שאין ערוך ביניהם, וכידוע, שאין ערוך לנפש האלקית לגבי יוצר הכל ב”ה, כטפה מאוקיינוס, וכערך בעל גבול לבלתי בעל גבול, אם כן לפי ערך ענין שמאמינים עליו, נראה, צריכה להיות העדות נאמנה יותר.
“ועוד, שהרי בכלל עדות קבלת התורה, הוא דין ארבע מיתות התורה שנמסרו לבית דין, וכן דין מצוות קידוש השם, שמחוייב כל אחד מישראל למסור נפשו אם רוצים להעבירו על דת באחד מן ג’ המצוות שהן גלוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים, כדאיתא ביורה דעה סימן קנז, אם כן, כיון שבזה תלוי כמה וכמה דיני נפשות, פשיטא ופשיטא שקבלת עדות התורה צריכה להיות ג”כ באופן היותר מעולה”.
גילוי כח הבלתי בעל גבול
בהמשך המאמר, לאחר יישובו ותירוצו בכל הנ”ל, יש אריכות דברים שבכל זאת גם על ידי שינוי הטבע באותות ומופתים, מתגלה לעינינו כח הבלתי בעל גבול, היות שהתהוות הגשמיות היא רק בכח העצמות (אגה”ק ס”כ), ממילא, גם הבעלות עליו והיכולת לשנותו היא רק בכוחו ית’.
ובסיומו: “וכן מאשר בכל דור ודור גם אחר הנביאים, השי”ת מראה אותות ומופתים בישראל, וכמו מתנאים ואמוראים, כמבואר בגמ’ ומדרשות. וגם אחריהם, כידוע מהרוקח ורבי יהודה החסיד וסיעתם, שהיו אנשי מופת מאד. וגם אח”כ מהאריז”ל שעליו אמרו פלאי פלאות מופתים שהיה השי”ת מראה על ידו, וכן בדורו היה הרב בית יוסף ז”ל שהיה לו מלאך מגיד השלוח לו. ואחריהם, בדור שלפנינו, הבעש”ט ז”ל אשר כמוהו לא היה מימות הראשונים, פלאי פלאות, ניסים היוצאים מהטבע היו נראים על ידו, כאשר שמעתי מאאזמו”ר נ”ע שהוא ותלמידו הה”מ נ”ע היו רואים מסוף העולם ועד סופו ממש בעין ראיה, והיו אומרים מה שהיו רואים, כאשר היה נראה בעליל לתלמידיהם, והיינו, ע”י שהיה גלוי לפניהם אור שנברא ביום ראשון, שהשי”ת גנזו בתורה, הנה כל אלה המופתים האמיתיים מגלים גלוי אין-סוף ברוך-הוא הבלתי בעל גבול. גם מזקני נ”ע שמענו עתידות קולע אל השערה”.
ויה”ר שתתגלגל זכות על ידי, לשמש זרקור ולהמשיך את סקרנותם של הלומדים והמעיינים למאמר נכבד זה ותרבה הדעת.
