מסופר כי הגאון החיד”א הגיע פעם לעיירה קטנה ונידחת ועשה שם יחד עם תושביה היהודים את צום תשעה באב, יום אבלנו על חורבן מקדשנו והתחלת גלותנו. הצער על החורבן הורגש שם היטב באוויר. אנשים ישבו על הקרקע כאבלים, פניהם הביעו עצב עמוק והקינות נאמרו על ידם ביגון ובדמעות.
אלא שאז, עם הגיע חצות היום, חל שינוי קיצוני וחד אצל בני ו(בעיקר) בנות הקהילה. הם חשו לבתיהם, כיבדו אותם מאבק ולכלוך, שפכו מים בנדיבות וקרצפו את הרצפה, כשהכול נעשה באווירה קלילה ועולצת, חגיגית כמעט. הדבר היה לצנינים בעיני החיד”א והוא הוכיח את בני העיירה ואמר: אכן, מחצות היום ואילך חומר דיני האבלות פוחת, אבל מכאן ועד להפוך את זה ליום חג – הדרך ארוכה! אנחנו עודנו בעיצומו של יום תשעה באב ואתם בכלל נראים בניקיונות של ערב פסח… מהיכן לקחתם לכם הנהגה שכזו?!
אנשי העיירה הפשוטים שהכירו את רום ערכו וגודל מעלתו של הגאון החיד”א, היכו על חטא והבינו שנפלה תקלה בחלקם ונלוזה היא הנהגתם, והחליטו על אתר לחדול ממנה ולשוב לאבלם על החורבן. אלא שדו שיח קצר בין שתי נשים שהגיע לאוזניו של החיד”א, גרם לו להבין כי טעה בהוראתו. “שמעת מה אמר החיד”א?” שאלה האחת את חברתה במבט כואב ובטון מדוכא; “כנראה שהשנה המשיח כבר לא יבוא”, המשיכה בייאוש והפטירה באנחה המשברת חצי גופו של אדם.
רק כעת הבין החיד”א את פשר התכונה הרבה שנרשמה אצל כל בני העיירה החל משעת חצות. רק עתה הוא תפס שמאחוריה עמדה אמונה פשוטה וציפייה טהורה שהנה, הנה זה עומד אחר כותלנו ותכף כבר בא לגואלנו. לא הייתה זו הקלת ראש באבל על החורבן, אלא מחשבה רצינית שהנה תיכף המשיח כבר כאן. לכבודו הם כיבדו את בתיהם! לקראתו הם קרצפו את מרצפותיהם!
הזדרז החיד”א לכנס את כל בני העיירה אל בית הכנסת וביקש לחזור בו מהוראתו הקודמת. “בעקבות דבריי מוקדם יותר היום, הצטערתם וחשבתם כי שגגה נפלה בחלקכם”, התחיל החיד”א את דבריו והתקשה להסתיר את התרגשותו. “אך במחשבה שנייה – השגגה היא שלי. החזיקו במנהג בו נהגתם מאז, שמנהג קודש הוא. החזיקו בו והחזיקו באמונתכם הטהורה. ולוואי שנזכה במהרה לראות בביאת דוד, דא מלכא משיחא”.
ידועים גם דבריו של החיד”א עצמו, המבוססים על דברי חז”ל במדרשים ובמקומות נוספים, ולפיהם נדבך חשוב בבניין המקדש והחשת הגאולה, היא עצם הציפייה. או בלשונו – “בשכר הקיווי”.
אך כיצד אפשר באמת לצפות ולקוות כי אוטוטו יפציע אור הגאולה, כפי שציפו אותם יהודים בסיפור החיד”א, כאשר בחוץ סביב, הכול שרוי בחושך ואפלה? איך נוכל להתחזק באמונה שעוד היום “הנה זה בא”, בשעה שהגלות לא מראה שום סימני דעיכה, ואדרבה – נראה כי רק הולכת ומעמיקה? הבה נצא למסע בעקבות הציפייה וננסה למצוא את המפתח אליה בסיפור מוכר המובא בגמרא.
הם בוכים והוא צוחק…
בסיומה של מסכת מכות מספרת הגמרא על ארבעה מגדולי התנאים – רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא שעלו לירושלים. כשבאו להר הצופים, ראו לנגד עיניהם את ירושלים החרבה וקרעו את בגדיהם לאות אבל. לאחר מכן כשבאו להר הבית, נגלה לעיניהם מראה שזעזע אותם עד לעמקי נשמתם. הם ראו שועל היוצא ממקום קודש הקודשים שכבר חרב, ומגודל צערם הם פרצו בבכי. הם לא יכלו להכיל את הזעזוע.
לא כל הארבעה הגיבו כך למחזה הנורא; שלא כחבריו הבוכים, רבי עקיבא דווקא צחק! ובלשון הגמרא: “התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק”.
תגובתו המשונה של רבי עקיבא, תגובה שבעולם הפסיכולוגיה אולי יטעו לחבר לסוג התגובות המבוססות על מנגנון הדחקה או הכחשה, התמיהה את חבריו והם שאלוהו: מפני מה אתה צוחק? כדרכם של יהודים השיב להם רבי עקיבא בשאלה: “מפני מה אתם בוכים”? והם ענו: קודש הקודשים הרי הוא מקום שכתוב לגביו “והזר הקרב יומת” ועתה “שועלים הלכו בו” – ולא נבכה?! כיצד נישאר אדישים לנוכח מחזה כה קשה וכואב?
אמר להם רבי עקיבא, “לכך אני משחק”, זו ממש הסיבה לשמחתי! והוא הסביר:
כתוב בישעיה : “ואעידה לי עדים נאמנים; את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו”, מהי העדות המשותפת לאוריה שהיה בזמן בית ראשון ולזכריה שהתנבא בכלל הזמן בית שני? אלא שאוריה התנבא ואמר: “לכן בגללכם ציון שדה תחרש”. וכפי שאכן היה, שבגלל חטאי ישראל חרשו את ירושלים והרסוה על ליסוד (ואף בנו עליה עיר חדשה למשך שנים, כמסופר בספרי דברי הימים). זכריה לעומתו התנבא כי: “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר מלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה”.
סיים רבי עקיבא את הסברו לפשר שמחתו ואמר: “עד שלא נתקיימה נבואת אוריה (על חרישת ציון), הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו (הטובה והמנחמת) של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואת אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת”.
קיבלו חבריו של רבי עקיבא את דבריו ו”בלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו! עקיבא נחמתנו!”.
לצחוק על חשבון העתיד?
סיפור הגמרא מעלה כמה וכמה שאלות:
ראשית, גם אם ממראה השועל היוצא ממקום קודש הקודשים ידע רבי עקיבא שעתידה להתקיים נבואת הנחמה של זכריה, האם זה מאפשר להתעלם מהמציאות הקשה בהווה, כאשר “שועלים הלכו בו” והחורבן גדול? איזה מקום יש “לשחוק”? ומה מקום יש לשאלת רבי עקיבא את חבריו – “מפני מה אתם בוכים”; האם לא ברורה דיה סיבת בכייתם?
ומלבד זאת, מדוע נבואת זכריה צריכה חיזוק והוכחה שתתממש, כפי שמובן מפשטות דברי רבי עקיבא בסיבת צחוקו, אף שכלל בידינו: “נבואה לטובה לא חוזרת”?
גם התנהלותם של רבן גמליאל, ר’ אלעזר ור’ יהושע מעוררת קושי מסוים. הרי אין כל ספק שגם קודם לדברי רבי עקיבא הם האמינו שנבואת זכריה תתקיים באחרית הימים, אלא שאף על פי כן בכו. כיצד אם כן מצאו נחמה בדברי רבי עקיבא, עד שכפלו ואמרו לו בהכרת הטוב: “עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו”?
אחרי שבר – גאון…
ומבאר הרבי כך: לחבריו של רבי עקיבא נגרם כאב קשה מנשוא לנוכח השועל שיצא ממקום קודש הקודשים, משום שהחורבן היה קשה עליהם בלאו הכי. גם כך הם ביכו והתאבלו ללא הרף על מקדש ה’ שחרב והצטערו עליו מאוד, ומי כתנאים גדולים אלו להבין את גודל השבר והאבדן שבחורבן.
וכשראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים, דבר שלא נמצא בנבואות החורבן ושפל שכמותו לא יכולים היו אפילו לשער, הייתה להם שבירה. נכון, חטא ישראל. אמת, מפני חטאינו חרב מקדשנו והושפלה עד עפר קומתנו, אבל זה חייב להיות בגרסה הכי גרועה שאפשר?! קטסטרופת ה”שועלים הלכו בו” חייבת להתממש בצורה הזו – דווקא ממקום קודש הקודשים, המקום היקר ביותר לישראל ולאלוקיו, עליו נאמר “והזר הקרב יומת” ? ריבונו של עולם, כמה אפשר?!
ובנקודת השבר הזו נכנס מבטו המנחם ומפיח החיים של רבי עקיבא. כפי שניתן לראות במקומות שונים בש”ס ובמדרשים, רבי עקיבא ניחן במבט מעמיק ומרחיק לכת, כזה הרואה את ההווה בראי העתיד. הוא הצליח להתעלות מעל לכאן ועכשיו, גם כשעיניו היו פקוחות וראו את המתרחש בשטח. הוא תמיד ירד לשורש הדבר והביט אל תוך מהותו.
וכך, כשם שיולדת היושבת על המשבר ונאנקת מכאב ציריה, מצליחה איכשהו מבעד לכאב לשמוח על התינוק או התינוקת שאוטוטו תחזיק בין ידיה, ובצירים היא בכלל רואה לידה! כך רבי עקיבא ראה בקושי הגלות והחורבן, את הצמיחה שתגיע ממנו, את הגאולה והבניין!
יתירה מזו: רבי עקיבא ידע כי “את זה לעומת זה עשה האלוקים” וכגודל ‘האין’, כך גם גודל ‘היש’ שבא אחריו. ולכן, דווקא המחזה הנורא הזה של השועל היוצא ממקום קודש הקודשים, אותו שבר על שבר שבו חזה, נתן לו להבין עד כמה גדולה ומנחמת תהיה גם נבואתו הטובה של זכריה לכשתתגשם. למרבה הפרדוקס, השבר היה עבורו בשורה והחושך מקור אורה. כי כגודל החושך – גודל האור.
באופטיקה של רבי עקיבא
המבט הזה נכון ביחס לגלות הכללית שבה אנו שרויים, ונכון גם ביחס לגלות הפרטית שפוגשת את כל אחד מאיתנו בחייו האישיים. כשאנחנו חווים רגעי משבר, חוסר אונים, אכזבה מרה והתנפצות חלום, או עוברים איזשהו קושי נפשי, פיזי, כלכלי, זוגי וקושי מכל סוג שהוא, עלינו להיות מתלמידיו של רבי עקיבא. כדאי שננסה לאמץ את מבטו העמוק, מבט שמצליח לראות גם מעבר לקצה האף ולחשוף את האוצר שממסתתר בהעלם ובחרון-אף.
אין מנוס מלהודות שמבטנו לרוב מצומצם מאוד, וכולנו סובלים מקוצר רואי במידה זו או אחרת. אך אם אנחנו לא מעוניינים לחיות בייאוש ופסימיות, כי אם להתמלא תקווה ולהסתכל על החיים מלאי אופטימיות – כדאי שנסור ‘לאופטיקה של רבי עקיבא’ ונרכוש ממשקפיו המיוחדים. משקפיים שעדשותיהם מבוססות על טכנולוגיה עתיקה ובדוקה לפיה – ‘אין רע יורד מלמעלה’ ו’גם זו לטובה’!
סיפור עממי מוכר מספר על איש שיווק של חברת נעליים שנסע לאפריקה מטעם החרבה במטרה להגדיל את מכירותיה של החברה, על ידי צירוף אוכלוסייתה לקהל לקוחותיה ובהמשך אולי גם לפתוח בה סניפים שלה.
עם הגעתו נהיה לו שחור בעיניים… כולם סביב התהלכו יחפים ומטבע הדברים לא הביעו כל עניין בנעליים. הוא מיהר לשלוח טלגרמה לשולחיו ובה בישר על מותה של תוכנית ההתרחבות לאפריקה, רגעים ספורים לאחרי שנולדה.
כעבור כשנה עשתה החברה ניסיון נוסף ושלחה מישהו אחר לגשש ולבחון את האפשרות למכור לעניי אפריקה את נעליה של החברה תמורת טבין ותקילין. עם בואו לאפריקה הוא שפשף עיניו בתדהמה וחיכך ידיו בהנאה. “זה לא ייאמן”, כתב לשולחיו בהתלהבות שעברה גם דרך הטלגרמה ששלח, “לאף אחד כאן אין נעליים! בקיצור, שלחו הנה מיליונים!”.
ייאוש או תקווה? עניין של גישה. זמן להסתער או עת לנטוש? תלוי במבט, הכול בראש!
‘פרסונה נון גרטה’ ומוצא בביזיון
חז”ל למדו מלשון הכתוב: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (ולא “בתוכו”, דהיינו – במקדש), שהקב”ה שוכן בתוך כל אחד ואחד מישראל, “בתוכם”.
בכל אחד מאיתנו בית מקדש – על עזרותיו, לשכותיו, כליו ותבניתו, ובכל אחד מאתנו יש את קודש הקודשים, שיא הקשר שלנו לה’ אלוקינו. ואיה מקומו? בנקודה היהודית שלנו, מדרגת ‘היחידה’. מדרגה זו מתאפיינת בקשר עצמי אל הקב”ה, קשר שאין לו התרה.
ובהתאם לכך מתפרש שחוקו של רבי עקיבא לנוכח השועל שיצא ממקום קודש הקודשים, באופן הבא: השועל שהינו חיה טמאה, נודע בפקחותו וערמומיותו ומייצג את ‘החכמה דקליפה’. לא בכדי כאשר רבי עקיבא ביקש להסביר לפפוס בן יהודה מדוע הוא מסתכן ומלמד תורה, חרף גזרת המלכות והסכנה הכרוכה בכך, הוא עשה זאת באמצעות משל שבו השועל היה בתפקיד המסית ומדיח אשר בחלקלקות לשונו ניסה לצוד את הדגים ברשתו ולגרום להם לעזוב את המים – מקור חייהם. אין זה מקרי שהשועל מהווה משל לאלו המבקשים לנתק את ישראל מהתורה המשולה למים ולנתק את פתיל חיינו, שכן כאמור, הוא סמל לחוכמת הקליפות והסטרא אחרא.
וכשראה רבי עקיבא שהשועל יוצא ממקום קודש הקודשים, הוא ראה איך שגם בזמנים של חורבן רוחני בישראל, כאשר הן המקדש שבהר ה’ והן המקדש שבליבנו – חרבים, עדיין ‘השועל’ לא מצליח לחדור אל ‘היחידה’ שלנו ולהשתכן בה כדייר של קבע. הוא נדחה משם. הוא יוצא ממקום קודש הקודשים בעל כורחו, שכן אינו מסוגל לשהות שם! גם כשיהודי רחמנא ליצלן שקוע מכף רגל ועד ראש בחוכמת הקליפות ובהבלי העולם, יש מקום שבו הם אורחים בלתי רצויים ושבו השועל מוכרז כ’פרסונה נון גרטה’, הלא היא מדרגת ‘היחידה’.
הוא ראה כי גם בגלות הכי קשה, ‘קודש הקודשים’ של היהודי יישאר קשור ומחובר לאלוקיו ולא ייתן לשועלים לטמא אותו. וזה, בפירוש סיבה לשחוק ולשמחה.
ארץ השומרת אמונים לבניה
וכשם שבנשמת ישראל יש את בחינה ‘היחידה’ שתמיד נשארת מחוברת לא-ל המאצילה ודוחה כל השפעה זרה, גם ארץ ישראל שומרת אמונים לעמה אף בעת שיממונה ומקיאה מתוכה כל לשון ואומה.
בין הקללות שבפרשת בחוקותי נאמר : “והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם”. מהי אותה השתוממות שתאחז באויבינו על אודות הארץ? מסביר הרמב”ן הסבר נפלא ואומר: “זו בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל היישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה – לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם”.
מי לא ניסה “להושיבה” מאז “גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו”; האימפריה הרומית, האימפריה הביזנטית, הצלבנים, הממלוכים, העות’מנים, אבל היא נותרה חרבה ושוממה. הם עשו כל מאמץ בכדי להשיב לארץ הזו, ארץ טובה ורחבה שהייתה נושבת מעולם, את יצר החיים שלה, אך “אין לאל ידם”. היא נותרה מלאה בשמיר ושית, קוצים, דרדרים וברקנים. ארצנו התעטפה ביגונה ומיאנה לקבל נחמה.
ומאז התקבצו ושבו אליה מקצת בניה, היא כמו שבה לתחייה. באחת היא התנערה מעפרה, זקפה גווה וחזרה לתחייה. האין זה פלא!
לא לבזבז את האהבה
היום השני של חג הסוכות ו’זמן שמחתנו’ היה שמח במיוחד אצלינו באותה שנה. בשעה טובה נולד לנו בן, וההתרגשות והשמחה שלנו ושל ילדינו היו גדולות. כעבור כמה ימים הבחנו שהשפתיים של התינוק הקט כחולות מאוד ונסענו לבית רפואה מוכר בכדי לבדוק את סיבת הדבר. לאחרי בדיקות שונות התברר שהתינוק סובל מבעיה בלב. בשמחת תורה נערך לו ניתוח ולמגינת ליבנו הוא נפטר במהלכו.
היינו שבורים.
מה שעודד אותנו בשעה קשה זו היה מכתב שקיבלנו מהרבי לאחר שהייתה לנו תקופה מאוד מאתגרת בשליחות באנטוורפן וכתבנו לרבי ש”הגיעו מים עד נפש” וגם העלינו את הרעיון להביא שליח נוסף שיהיה לנו לעזר ובהמשך אולי ייקח עליו את כל השליחות בעיר…
במכתב התשובה הרבי נעמד על המילים בהן תיארנו את קשיינו וכתב: “ומכאן ולהבא יהיה כיתרון האור מן” (כאשר הוא משמיט את המילה “חושך” המשלימה את המשפט). ואת השורה בה הופיעה הצעתנו להביא שליח נוסף לעיר, הרבי מחק באמצעות קו ארוך (על אף שבאותה תקופה דיבר הרבי רבות על “שליח עושה שליח”) וכתב: “ימלאו כוחותיהם במילואם”. ובמילים אחרות: יש לכם ובכם את הכוח! חדלו משימת פוקוס מוגזם על הכישלונות והתמקדו בטוב ובהצלחות.
בשעתן היו מילותיו של הרבי ‘כמים קרים על נפש עייפה’ וגם עתה, כאשר אנו אבלים על בנינו הרך שנפטר והוא רק בן כמה ימים, הן החיו אותנו ונסכו בנו עידוד ותקווה. אשתי שעבדה כמה שנים קודם לכן כמורה מצליחה ועזבה את ההוראה בכדי להתמסר לגידול וחינוך הילדים, החליטה בעקבות המכתב לחזור לעבוד כמורה. היא גמרה אומר שלא לבזבז את אהבתה לילדינו שנפטר ולהעניק ממנה לתלמידותיה.
אלפי תלמידות עברו אצלה במשך השנים וזכו לקבל ממנה אהבה גדולה ולהתחנך על ידה. לא פעם ולא פעמיים היא נשאלת מניין היא לוקחת את מסירותה ואהבתה לתלמידותיה, ויודעת שבעצם זה מהאהבה שלה ליעקב ברוך שלנו.
מה שהתחיל כשבר, נעשה בזכות מכתב הרבי למקור לא אכזב לאהבה גדולה לתלמידות, אהבה שביסודה אהבת האם לבנה.
לעשות צחוק מכל העניין
צחוק נובע מגורם ההפתעה. דבר שעובר טוויסט חד ובמקום להסתיים באופן המצופה והמתבקש, מסתיים במשהו משעשע שאיש לא ניחש, מעורר אצלינו צחוק.
ראייתו של רבי עקיבא אף היא, עורכת טוויסט בעלילה. מבט פשוט רואה בשועל את שיא השפל, החורבן והשבר, אך לדידו של רבי עקיבא זה בעיקר מראה שהטוב יהיה הרבה מעבר! וזו הסתכלות חדשנית ובלתי צפויה. זהו מבט המעורר “שחוק”.
וזו אינה יכולת טריוויאלית. המבט וצורת ההסתכלות של רבי עקיבא על דברים, אופייניים לנביאים המתנבאים על חורבן ובניין, גלות וגאולה, שואה ותקומה בחדא מחתא. בשביל מלאכה כבדה זו צריך נפש רחבה ומבט המגיע לשורשי הדברים, נוקב ויורד עד התהום.
וזו הסיבה שלשמע דבריו הנכוחים של רבי עקיבא הגיבו חבריו ואמרו פעמיים: “עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו!” אילו היית מעודד את רוחנו הנדכאה בכך שכעת רע, אבל בסוף יהיה טוב ותהיה גאולה, זוהי נחמה אחת, אמרו התנאים לרבי עקיבא. אך אתה בעצם לימדת אותנו שגם מה שנראה לנו כשלילי, גם הוא בעצם חלק מהטוב. השועל עצמו מוכיח על טוב גדול יותר, כך שהוא מהווה עבורנו בשורה! זו כבר נחמה כפולה. הטוב העתידי בוודאי טוב הוא, וגם הרע העכשווי במהותו הוא טוב.
ובעצם, יום תשעה באב עצמו מאופיין באמביוולנטיות הזו של חורבן ובניין, אבל ושמחה. מחד, זה כמובן יום של צער גדול על בתי המקדש שחרבו, מאות אלפים שנהרגו, מתי מדבר והרוגי ביתר; ומאידך, הוא מכונה בנביא ‘מועד’, בו ובערבו אין אומרים תחנון כבימים טובים והמשיח נולד בו! כי זה האתגר – לראות בגולה היום, את הגאולה של מחר…
ויהי רצון שתיכף ומיד נזכה “בשכר הקיווי” לשחוק בפה מלא – “אז יימלא שחוק פינו” ויתקיים סוף-סוף הייעוד: “אודך ה’ כי אנפת בי”, בגאולה האמיתית והשלמה!
