כל אחד מאתנו חווה נפילות וכשלונות בחייו. זה יכול להיות יום של מצב רוח ירוד, חוסר שביעות רצון מעצמנו או סתם חוסר חשק ואנרגיה לעשות את המוטל עלינו.
התחושות האלו, מטבען, עלולות להיות כדור שלג מתגלגל ולהביא לקושי ודיכאון עמוק יותר. וכך אנו יכולים למצוא את עצמנו במשך תקופה כשאורנו כבה – התפילה נאמרת ללא כל חשק, הנחת התפילין הופכת לעול שאנחנו רק מחפשים לסיים אותו ועל לימוד תורה בחיות והתלהבות בכלל אין מה לדבר.
איך קמים מנפילות כאלו? מדוע החיים שלנו חייבים להתנהל בצורה כזו? ואיזה דבר טוב יכול לצמוח מכל קושי כזה?
