השיעור השבועי: פרשת ויקהל שקלים • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

השבת שבת מברכים חודש אדר ב ופרשת שקלים נזכיר שוב את התקנה של כק מרן הגהק האדמור הגדול רבינו הקדוש רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש זיעא חמיו של כק מרן הרבי מילובאוויטש על מעלת קריאת כל התהילים שבת מברכים מידי חודש בחודשו

וזה משפיע ומברך את כל החודש בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות לו ולכל משפחתו

בפרט בשבת שקלים שמובא בספרי החסידות שיש עת רצון גדולה מאוד לקבלת התפילות וגם בהמשך כל ד הפרשיות שנקרא זה כנגד שם הויה ברוך הוא

יהי רצון שהחודש הזה אדר מלשון חוזק ובריא מזליה שיתחדש עלינו לטובה ולברכה לששון ושמחה וגאולה פרטית וכללית בשובה ונחת ושלא ישמע עוד שוד ושבר בארהק ולא יינזק שום יהודי בכל מקום בעולם וניגאל בחסד וברחמים תיכף ומיד ממש אמן ואמן

פרשת ויקהל (לה,א)

המשמעות של “ויקהל”, בעבודת האדם, היא לגלות בכל פרטי הנבראים את אמיתות מציאותם; בזאת הם ‘מתקהלים’ לרשות הקדושה ומתאחדים למציאות אחת המשמשת את קונה.
עבודה זו של גילוי האחדות בכל הבריאה מתחילה בהקהלת כל בני-ישראל למציאות אחת ומאוחדת. זאת על-ידי שמגלים כי כולם הם חלקים מעצם אחד – הקב”ה – ואוהבים איש את רעהו, “כמוך”.
הנהגה זו היא-היא ההכנה להקהלת כל ישראל יחד בקיבוץ הגלויות שיהיה תכף ומיד ממש.
(משיחת שבת-קודש פרשת ויקהל תשנ”ב).

ויקהל משה את כל עדת בני-ישראל ויאמר אליהם, אלה הדברים אשר ציווה ה’ לעשות אותם (לה,א)
ויקהל משה – למחרת יום-הכיפורים כשירד מן ההר (רש”י).
אחד הגורמים העיקריים להעדר אחדות הוא הממון, שרוב הסכסוכים בין אדם לחברו באים בעטיו. נמצא, שמעלה יתרה הייתה בהתאחדות בני-ישראל על-ידי נדבת ממונם למלאכת המשכן.
זו הסיבה (הפנימית) שרש”י מדגיש את העובדה שאסיפת כל ישראל לשמוע את הציווי על מלאכת המשכן היתה “למחרת יום-הכיפורים”:
על היום הקדוש הזה נאמר (בנוסח התפילה) שהוא “יום שימת אהבה ורעות, יום עזיבת קינאה ותחרות” (ובסגנון תורת החסידות – זהו יום גילוי ה’יחידה’ שבנפש, היא נקודת היהדות שבה כל ישראל שווים). החידוש הוא אפוא, שאחדות זו נמשכת גם למחרת יום-הכיפורים, כלומר, גם לאחר ירידת משה מהר-סיני ולאחר ‘ירידת’ ישראל בחזרה לענייני העולם, מוסיפה האחדות לשרור ביניהם עד כדי כך שהדבר אף ניכר בממונם.
(משיחת שבת-קודש פרשת ויקהל תשמ”ט).

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה’ (לה,ב)
“תֵּעָשה מלאכה” דייקא, ולא “תַּעֲשה מלאכה”. המלאכה בששת ימי החול, צריכה גם-כן להיעשות שלא מתוך התעסקות יתרה, אלא כבדרך-אגב וכמאליה. ואז – “וביום השביעי יהיה לכם קודש” – השבת תהיה קדושה לענייני הרוח בלבד.
שכן אם האדם שקוע בכל ימות השבוע בעיסוקיו וטרוד בהם מאוד, הרי כשמגיע יום השבת וברצונו לנתק את עצמו מהם ליום זה ולעסוק בתורה ובתפילה – נטפלות אליו וטורדות אותו מחשבות-זרות שונות, מחשבות שבהן היה שקוע במשך כל השבוע, ומונעות ממנו להתפנות לקדושת השבת.
אך כשהנהגתו בימות החול היא בדרך של “תיעשה”, שהמלאכה נעשית כבדרך-אגב, אזי בבוא השבת, יכול הוא להתמסר לעניינים הרוחניים בלא מחשבות-זרות.
(ליקוטי-שיחות, כרך א, עמ’ 188-187).

ששת ימים תעשה מלאכה (לה,ב)
ציווי זה נאמר למחרת יום הכיפורים (רש”י ריש פרשתנו).
מה הקשר בין מחרת יום-הכיפורים ל”ששת ימים תיעשה מלאכה”?
אלא ביום הכיפורים אמר הקב”ה למשה “סלחתי כדבריך”, שנתכפר לישראל חטא העגל; ו”ששת ימים תיעשה מלאכה” הוא סדר התיקון לחטא העגל, וכדלהלן:
על חטא עבודה-זרה אומר הרמב”ם (ריש הלכות עבודה-זרה), שהוא נובע מכך שבני-האדם טעו והחשיבו את הכוכבים והמזלות – אשר דרכם עוברת ההשפעה העליונה – למציאות עצמאית והשתחוו להם. הם סגדו ל’ממוצע’, בשעה שאינו אלא ממלא תפקיד – כגרזן ביד החוצב בו.
תורת החסידות מסבירה שבצורה ‘דקה’ יותר עצם ההתמסרות וריבוי ההשתדלויות והתחבולות בעסקים – גם הם מעין עבודה-זרה ח”ו, משום שהאמת היא כי “ברכת ה’ היא תעשיר”, וכל השקעת השכל והתחבולות מתוך מחשבה שכך יתעשר יותר – כמוה כהשתחוויה (הרכנת הראש) ל’ממוצע’.
רק התנהגות של “ששת ימים תיעשה מלאכה”, היינו ללא השקעת ראשו ורובו וללא התעסקות יתר – היא העוקרת ומבטלת את שורש החטא של עבודה-זרה.
(לקוטי שיחות כרך א, עמ’ 190-187).

וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה’ (לה,ב)
אבות מלאכות ארבעים חסר אחת – כנגד מי?… כנגד עבודות המשכן (שבת מט).
הדבר אומר דרשני: מה הקשר בין עבודות המשכן לאיסורי מלאכה ביום השבת?
ההסבר: ל”ט אבות המלאכות קשורים לצורכי האדם הכלליים – מזון, לבוש ובית. העבודה במשך ימי החול היא ה’בירור’ והזיכוך של הדברים האלה, אך בשבת המלאכות האלה אסורות. יום זה לא ניתן לעבודת הבירורים (בשבת – ‘בורר’ אסור), אלא להעלות את כל מה שכבר נתברר בששת ימי המעשה.
אך לפי זה קשה כיצד מותר לאכול בשבת, והלוא גם אכילה היא ‘בירור’?
שאלה זו שאל כ”ק אדמו”ר ה’צמח-צדק’ את זקנו אדמו”ר הזקן ימים אחדים לפני הסתלקותו, וזאת היתה תשובתו:
דברי אוכל המותרים באכילה שורשם ב’קליפת נוגה’, שיש בה תערובת טוב ורע. בששת ימי החול הטוב והרע מעורבים ועבודת האדם היא להפריד את הטוב מהרע. אך בשבת אין צורך בכך, כי מערב שבת נפרד הטוב מהרע, ובבוא יום השבת כל המאכל נעשה רק טוב, ולכן אין צורך ב’בירור’. בשבת כוונת האכילה היא אך ורק להעלאת הטוב לדרגה נעלית יותר בטוב עצמו.
(דרך-מצוותיך דף צב-צג).

חח ונזם וטבעת וכומז (לה,כב)
האבן עזרא מפרש: חח – באוזן; נזם – באף; טבעת – באצבע; וכומז – בזרוע.
מכאן אנו למדים כיצד הורים צריכים לחנך את ילדיהם:
חח (באוזן) – על ההורים להאזין להוראת התורה ולדברי גדולי-ישראל בכל הקשור לחינוך הילדים. כמו-כן מוטלת חובה על ההורים להקשיב היטב לשיחות שהילדים מנהלים עם חבריהם ובינם לבין עצמם, כדי להדריכם בדרך הנכונה.
נזם (באף) – להורים צריך שיהיה ‘חוש ריח’ מפותח, כדי להבחין אם החברים שעמם ילדיהם מתחברים הם אכן טובים ומחונכים כדבעי.
טבעת (באצבע) – ההורים מחויבים להורות ולהראות ב’אצבע’ לילדיהם את הדרך הישרה העולה בית א-ל, ולהסביר להם בדרכי נועם את הטוב והתועלת הצפונים בהליכה בדרך הישרה, וכן את הנזק העלול לבוא בדרך ההפכית.
כומז (בזרוע) – לצד ההסבר בדרכי נועם, על ההורים לפעול בתוקף ובהקפדה בחינוך ילדיהם. לא רק כשהילד אינו ממושמע, אלא אף כשהילד מציית – עליו לחוש שיש עליו שמירה קפדנית של הוריו בכל הנוגע לחינוכו.
(ליקוטי-דיבורים כרך ג, עמ’ תקעג-תקעד).

וכל איש אשר נמצא איתו תכלת וארגמן… הביאו. כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו… וכל אשר נמצא איתו עצי שיטים… הביאו (לה, כג-ד)
בנדבת בני-ישראל למלאכת המשכן היה דבר והיפוכו: מצד אחד – כל איש ואשה הביאו כפי נדבת ליבם וכפי מה שהיה בידם, ומצד שני – כל בני-ישראל ללא יוצא מהכלל השתתפו בנדבה זו.
משמעות הדברים בפנימיותם:
יש פרטים שבהם כל ישראל שווים, כדוגמת המצוות המעשיות. לעומת זאת, יש עניינים, דוגמת אהבת ה’ ויראת ה’, שבהם יש חילוקי דרגות.
תכלית הכוונה היא, שהאחדות תבוא לידי ביטוי גם באותם דברים שבהם יש הבדלים בין איש לרעהו, דהיינו, שיהיה ניכר כי למרות ההבדלים, כולם מאוחדים ושווים לפני הקב”ה.
רעיון זה בא לידי ביטוי הן בנדבת המשכן, כאמור, והן בעשיית המשכן בפועל, כפירוש רש”י על הכתוב בפרשה, “ולהורות נתן בליבו, הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן”: “ואהליאב משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר ולא ניכר שוע לפני דל”.
(ליקוטי-שיחות, כרך לא, עמ’ 217).

וכל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחכמה טוו את העיזים (לה,כו)
טוו את העזים: היא היתה אומנות יתירה, שמעל-גבי העיזים טווין אותן (רש”י).
הנשים לא נצטוו לעשות את הטוויה על-גבי העיזים, אלא נתעוררו לכך מצד עצמן. הנשים הבינו שאם זכו לכישרון מיוחד זה מאת ה’, מטרת הדבר היא – המשכן.
מכאן הוראה, שכאשר הקב”ה מעניק לאדם חושים וכישרונות מיוחדים, עליו לנצלם לעבודת ה’ – לעשות מהעולם משכן ו’דירה’ לה’ יתברך.
(ליקוטי-שיחות, כרך טז, עמ’ 456).

ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת (לח,ח)
אמר רבנו הזקן: בתרומות המשכן היו זהב כסף ונחשת, ולא היה דבר מבריק חוץ מהמראות הצובאות, שמהן נעשו הכיור וכנו. הכיור וכנו מפורטים בסוף כל כלי המשכן, אך שימושם בראש כל עבודות המשכן, כי “נעוץ תחילתן בסופן”.
(היום-יום ט”ז אדר-א).