מצורף מראי מקומות לשיעור:
בס”ד
1. דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו וכו’ לאחר הפסח מחלוקת ר’ שמעון ורבנן, לרבי שמעון דבר הגורם לממון כממון דמי חייב, לרבנן דאמרי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי פטור (בבא קמא צח,ב).
2. ת”ר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, מה ת”ל והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בכל גבולך, לפי שנאמר לא יראה לך שאור, שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי ת”ל לא ימצא וכו’. לא קשיא הא דקביל עליה אחריות הא דלא קביל עליה אחריות וכו’, הניחא למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי (רש”י, רבי שמעון קאמר ליה בבבא קמא קדשים שחייב באחריותם חייב) וכו’, (פסחים ה,ב).
3. יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חבירו וקיבל הנפקד עליו אחריות, הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד, אע”פ שהוא שלו כיוון שאינו ברשותו וכו’. והר”ר יונה ז”ל היה אומר דלעולם ברשות המפקיד הוא וחייב לבערו מן התורה, כדאמרינן בפרק מרובה וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. כך מצאתי בשם הר”ר יונה ז”ל ולא הבנתי ראייתו וכו”, ונ”ל דבר פשוט הוא דאע”פ שהנפקד קבל עליו אחריות, מ”מ עיקר הממון של הבעלים הוא, וכיוון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו, קרינא ביה ביתו (רא”ש פסחים פ”א סי’ ד).
4. דדבר הגורם לממון וכו’, וסבר לה כר”ש דכממון גמור משויא ליה לשלומי ליה ד’ וה’ (רמב”ן בשיטה מקובצת כתובות לד,א).
5. ולר”ש דדבר חגורם לממון כממון דמי יש לנו לדון ג”כ בתרי צדדי, חדא מצד שע”י גנבתו גורם להבעלים להתחייב ממון, ולדידיה דס”ל דגורם לממון כממון ממש דמי הוה כגונב ממנו אותו ממון שמתחייב על ידו וכגונב כיס מלא מעות ודבר הגורם לממון נאמר אז שגורם לחייב ממון וקאי יותר על עצס הגניבה שגרמה לו להתחייב ממון ולא על החפץ כלל, ויש עוד צד לומר ולדון על החפץ או על הבהמה בעצמה דכיון דע”י הבהמה הקיימת מיפטר מאחריות שלו הויא הבהמה עצמה כשלו, דהוי כיש לו בה זכות ממון, ולא נדון כלל מצד שגרם לו עתה להתחייב ממון רק להפך דהחפץ גורם לו זכות ממון דעל ידו מיפטר מלשלם ממון והנאת ממון בו לבעלים (אפיקי ים ח”ב סי’ י).
6. בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב, מי פטר גנב נפשיה בכבש לרבנן בעולת העוף לר’ אלעזר בן עזריה, רתנן הרי עלי עולה יביא כבש ר”א בן עזריה אומר יביא תור או בן יונה, מאי מי אמרינן שם עולה קביל עילויה, או דלמא מצי א”ל אנא מצוה מן המובחר בעינא למיעבד. בתר דאיבעיא הדר פשט גנב פטר עצמו בכבש לרבנן בעולת העוף לר’ אלעזר בן עזריה. רש”י, גנב פטר עצמו, דאתשלומין דבעלים מחייב והרי הוציאו ידי נדרו ואפסידא דהקדש מיפטר, דמבית האיש כתיב ולא הקדש, ואליבא דר’ שמעון נקט לה דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב (בבא קמא עח,ב).
7. ששאלת ראובן קנה אתרוג הדור בדמים יקרים ובא שמעון ואיבדו ממנו קודם או תוך ימי החג האיך משלם תשובה דבר זה כבר נשאל עליו מהר”ם מינץ בתשובה קי”ג והשיב דאין צריך לשלם לו כי אם דמי אתרוג שאינו הדור שיוצא בו ידי חובת מצות אתרוג, וראייתו מפרק מרובה ב”ק דף ע”ח ע”א דהאומר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו פטר גנב נפשיה בכבש. ולענ”ד שגגה היא בידו דהתם אין לה דמים דאינה בת מכירה כדאמרינן בפסחים פרק האשה דף פ”ט ע”ב תנו רבנן המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, וכיון דאינה בת דמים כלל אי אפשר לחייבו מטעם שיווי העולה אלא מטעם שהוא חייב לצאת ידי חובתו שקיבל עליו להקריב עולה, וכיון שאין כאן תורת דמים אלא החיוב שעליו להקריב עולה להכי פטר גנב נפשיה בכבש, אבל באתרוג הדור דמים לו ויכול למוכרו אף שעילוי דמיו הוא מחמת הידור מצוה אין בכך כלום (שו”ת חכם צבי סי’ קכ).
